41-43. המקבל שדה מחבירו, זרעה שנה ראשונה ולא צימחה, כופין אותו לזורעה שנייה, זרעה שנייה ולא צימחה, אין כופין אותו לזורעה שלישית. וכ"ה בירושלמי פ"ט ה"י, י"ב ע"א, בהוצאות שלפנינו. ואמר עלה ריש לקיש: הדא דתימר בשדה שאינה בדוקה, אבל בשדה שהיא בדוקה, כופין אותו וזורעה שלישית. ובבבלי ק"ו רע"ב: תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה, ושלישית אינו זורעה, ותניא אידך שלישית זורעה וכו'. אמר ריש לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב, אבל זרעה ולא צמחה, מצי אמר ליה בעל הקרקע כל ימי זרע זרעא לה ואזיל וכו'. ופירש"י: פעם ראשונה ושניה. ואכלה חגב, או נשדפה וכו'. ובדברי ריש לקיש בבבלי הרי מפורש: שזרעה וצמחה ואכלה חגב30בכ"י פירינצי חסר "ואכלה חגב". ועיין מ"ש להלן בפנים בשם הרמב"ן. וכו'. ועיין גם בדברי שמואל שם ק"ו א'.
ובחי' הרמב"ן ק"ו ב' השיג על פירש"י מן התוספתא כאן, והביא את דברי ריש לקיש שבירושלמי31וגרס בברייתא שבירושלמי: פעם ראשונה וכו' כמו בבבלי. וכ"ה בירושלמי כיר"ז, עיין מ"ש להלן. הנ"ל, והוכיח משם שדברי ריש לקיש עונים על הברייתא שלנו, והברייתא שבתוספתא "היא ששנויה בכאן בגמרין, אלא שדרך בעלי הגמרא לשנות לשון הברייתות למתנינהו בלישנא קלילא, ופעמים מוסיפין בהם פירוש, ומימריה דריש לקיש לאו היינו מימרא דאמרי בני מערבא משמיה, ובגמרא דילן אמתניתין קאי (כלומר על משנתנו), וה"ק אבל זרעה ולא צמחה חייב לזרעה, אע"ג דאשתדוף רובא דבאגי וזרע ליה" וכו'.
ובחי' הרשב"א (לפי שטמ"ק שם) מביא פירוש רש"י ומעיר שמסוגיית הבבלי ומדברי ריש לקיש מוכח כפירש"י שהרי הוא מזכיר בפירוש ואכלה חגב, ורבינו מביא את מאמר ריש לקיש בירושלמי, ומוכיח מתוכו שדברי ר"ל עונים על הברייתא "והיא הברייתא השנויה כאן, אלמא ריש לקיש אברייתא קאי, ומדפריש בגמרין ואכלה חגב אאכלה חגב קיימא כדברי רש"י ז"ל, אבל בתוספתא משמע דברייתא לא אאכלה חגב קיימא אלא שזרעה ולא צמחה בלבד, דתניא התם המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורעה שנייה, שנייה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישי ודאמר ר"ל בירושלמי בד"א בשדה שאינה בדוקה אהא נמי קאי, דאי שדה שאינה בדוקה אין כופין אותו לזרוע יותר משתי שנים, דהוחזקה זו שאינה מצמחת, אבל אם היא שדה בדוקה זורע והולך כל ימי הזרע, ואם לא רצה כופין אותו". ולעיל אומר רבינו: ולפי שהוחזקה זו באכילת חגב (כפי שמוכרח לפי פירש"י), ולפיכך פירש רבינו "אהא נמי קאי". אבל קשה מה ראה רבינו בתוספתא יותר מן הברייתא שבירושלמי שהעתיקה לפני כן, והמשיך אח"כ "אבל בתוספתא". ברם בירושלמי כיר"ז: זרעה פעם ראשונה ולא צימחה וכו', והרי כן גרסו גם הרמב"ן ורבינו בירושלמי, ופירשו שהכל בשנה אחת עסיקינן, ולא צימחה משום שאכל חגב את השחת, כפי שמוכח בבבלי לפי פירש"י, אבל בתוספתא הגירסא היא: זרעה שנה ראשונה וכו', ומוכח מלשונה שאין זו הברייתא שבבבלי, אלא שמתוכה מוכח גם הפירוש בבבלי, וצ"ע.
סוף דבר הפירוש הפשוט בבבלי הוא שהברייתא הראשונה שם היא התוספתא שלפנינו, ובזרעה ולא צמחה עסיקינן, ובכך מסתברת חזקה של הקרקע (אבל חגב במזלא תלי ובמזלו של האדם), ואף דברי ריש לקיש בירושלמי שמחלק בין שדה בדוקה לשאינה בדוקה מוכיחים שמדברים בטיב הקרקע ולא בחגב. ואשר לדברי ריש לקיש בבבלי הרי מתקבל מאד פירוש הרמב"ן שהם עונים על משנתנו,32עיין לעיל הערה 30. ולא על הברייתא.
43. המוכר זרעוני גנה לחבירו, זרעים שאין נאכלין, זרען ולא צימחו וכו'. כל הברייתא בלשונה בס' המקח והממכר לרב האיי שער מ"ו, פ"ג ע"א, ופתח בה: ות"ר המוכר זרעוני גנה לחברו שאין נאכלין וכו'. וכ"ה גם ברי"ף וברא"ש ב"ב רפ"ו, ופתחו בה: ת"ר.33ומסתבר שגם הר"ח הביאה, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ב, עמ' 8 ואילך (על בה"ג), עמ' 13 (על רב האיי), להלן שם (על הר"ח), עמ' 14 (על הרי"ף). ובירושלמי ב"ב רפ"ו: תני המוכר פירות לחבירו ולא צימחו, אפי' זרע פשתן אין חייב באחריותו. והיא פיסקא ממשנתנו רפ"ו שם, והכוונה היא שאפילו זרע פשתן שרובו לזרע ולא לאכילה, אבל כאן מפורש זרעוני גינה. ובמשנתנו הנ"ל: רבן שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן, והעמידוה בבבלי (שם צ"ג ב'): דילמא כולה רשב"ג, כלומר, גם הרישא רשב"ג היא. ועיין בבלי שם צ"ג א' ומ"ש להלן.
44. זרעים הנאכלים וכו'. הראשונים הנ"ל, והכוונה אעפ"י שאינם נאכלים אלא ע"י מיעוט בני אדם. ועיין להלן ב"ב רפ"ו ובבבלי שם צ"ג סע"א.
44-45. ואם התנה עמו מתחלה וכו'. הראשונים הנ"ל, ירושלמי ב"ב רפ"ו. ופסקה הר"מ בפט"ז מה' מכירה ה"ב. וברור שהכוונה היא לכל הזרעים, ואפילו לחטים כמבואר בטור חו"מ סי' רל"ב.
45. מה נותן לו, דמי הזרע, ויש אומ' כל יציאותיו. הראשונים הנ"ל, ירושלמי הנ"ל. ובבבלי ב"ב צ"ג ב': ת"ר מהו נותן לו, דמי זרע ולא הוצאה, ויש אומרים אף הוצאה. ולפי היש אומרים חייב לשלם לו גם בעד עבודתו בחרישה ובזריעה, והטעם לפי רב האיי,34ספר המקח והממכר סוף שער מ"ו, פ"ג ע"ב. הר"ח35הובא בדינא דגרמי להרמב"ן. ועוד, הוא משום קנס, ועיין גם בפירוש הרשב"ם, ויש חולקים, עיין בשטמ"ק שם בשם הרשב"א. ולמ"ד שאינו נותן לו אלא דמי הזרע, ואעפ"י שעכשיו אין הזרע שנזרע שוה כלום, יציאותיו אינו נותן לו, שאין כאן אלא גרמא בעלמא.