27. האוכל מן התורה וכו'. כלומר, אעפ"י שהתורה זיכתה אותו, והוא כאילו אוכל משלו לא יקלף וכו', אבל אם בעה"ב קצץ לו פשיטא שאסור לו לשנות ממנהג הפועלים, אע"פ שלא התנה עמו על מנת שאין לך עלי אלא פת וקטנית בלבד.
לא יקלף בתאנים ולא ימצמץ בענבים. וכ"ה בירושלמי פ"ז ה"ב, י"א ע"ב, מעשרות פ"ב ה"ז, נ' ע"א. ובספרי כי תצא פיס' רס"ו, עמ' 286: ואכלת. ולא ממצץ (ועיין בשנו"ס שם). וכ"ה בבבלי פ"ז סע"ב. ועיין בשטמ"ק שם בשם ר' יהונתן.
27-28. העושה בכל גופו, אוכל בכל שעה שירצה. חי' הרמב"ן והריטב"א פ"ז ב' בשם התוספתא. ובמשנתנו פ"ז מ"ד: וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה,6בנוסחאות מטיפוס א"י: בשעת גמר מלאכה. ועיין בחי' הרמב"ן הנ"ל. אבל משום השב אבדה לבעלים אמרו7כלומר, תיקנו, כפירוש הראשונים. פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת וכו'. ופירש הרמב"ן שהכוונה היא שאעפ"י שבהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת אינה שעת מלאכה התירו להם חכמים לאכול בשעה זו, מפני שאם יאכלו בשעה זו לא יאכלו בשעת מלאכתן, ויש כאן השבת אבדה לבעלים, אבל מעולם לא אסרו להם לאכול בשעת מלאכה, וזו היא שיטת החכמים כאן.
ובר"מ פי"ב מה' שכירות ה"ג: המבטל ממלאכתו ואכל, או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה, הרי זה עובר בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף (דברים כ"ג, כ"ו) וגו'. מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו, וכן כל כיוצא בזה. ועיין בהשגות הראב"ד שם. וכן בחי' הרמב"ן והריטב"א הנ"ל הבינו שהר"מ פסק ע"פ הספרי כי תצא פיס' רס"ז, עמ' 287, שאמרו שם: וחרמש לא תניף. בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית וכו', וחרמש לא תניף. בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית. ופירש הר"מ את הדרש הראשון שלא יאכל פועל במחובר אלא בגמר מלאכה, והדרש השני שלא יאכל בשעת מלאכה. ולא הסכימו לו הראשונים הנ"ל, והסיקו שאין שום ראייה מן הדרשות הנ"ל, ובסיפא חוזר על הרישא, כרגיל במדרשי ההלכה, ועיי"ש בחי' הרמב"ן שפירש את הבבלי פ"ז ב'. והרמב"ן והריטב"א הביאו את התוספתא כאן שמפורש בה שאוכל בכל שעה שירצה, ור' יהודה יחידאה הוא, ואין הלכה כמותו, ואף הוא אינו אוסר אלא מדרבנן.
ברם הלשון בתוספתא "בכל גופו" מגומגם קצת, והיה צ"ל: העושה מלאכה אוכל בכל שעה שירצה. והרי הנוסחא "בכל גופו" היא בכל נוסחאות התוספתא ומקויימת גם ע"י הרמב"ן והריטב"א הנ"ל. ובמצפה שמואל כתב: כר"י בר' יהודה לעיל, ולא נתחוורתי בדבריו ז"ל, וכי מה עניינו של ר"י בר' יהודה להלכה שלנו. ושמא הכוונה שעושה בידיו, ברגליו ובגופו (בכל גופו), והיינו בוצר את האשכול בידיו, בגופו (טוען את הענבים על כתיפו לגת) וברגליו (דורך אותם בגת), ובכגון דא אוכל בכל שעה שירצה, בבוצר (מחובר בשעת גמר מלאכה) ובטוען על כתיפו ובדורך בגת (תלוש שלא נגמרה מלאכתו). ועיין מ"ש לעיל, שורה 14–15, ד"ה ואשר. וצ"ע.
28. ר' יהודה או' אינו אוכל וכו'. חי' הרמב"ן והריטב"א הנ"ל, עיין מ"ש לעיל.