14-15. ר' יוסה בר' יהודה אומ' מה שור מיוחד דבר שעושה בידיו וברגליו ובגופו. וכ"ה בספרי כי תצא פ' רפ"ז, עמ' 305, ובירושלמי כאן פ"ז ה"ב, י"א ע"ב, ומעשרות פ"ב ה"ו, נ' ע"א. אבל בבבלי צ"א ב': שעושה בידיו וברגליו (וחסרה שם המלה "בגופו"), וכן להלן שם בסמוך. ובמשנתנו פ"ז מ"ג: היה עושה בידיו אבל לא ברגליו, ברגליו אבל לא בידיו, אפילו בכתפו הרי זה אוכל. ר' יוסי בר יהודה אומר עד שיעשה בידיו וברגליו, ולא נזכר שם "בגופו". ופירשו בירושלמי כאן הנ"ל: תני בידיו, אוגד.2כ"ה בכיר"ז (אלא ששם בטעות: אומר), וכ"ה במעשרות פ"ב, וכן, כנראה, היתה הגירסא בירושלמי כאן לפני בעל מלא"ש למשנתנו. ולפנינו בטעות: או. ברגליו, מקמץ. אפילו על כתיפו, טוען. וכ"ה בירושלמי מעשרות הנ"ל, אלא ששם "מסמיך", במקום "מקמץ". והיא היא, ופירוש "מקמץ" הוא כשחובט בכח ברגליו,3עיין מה שהארכנו בזה לעיל ח"ו, כתובות, עמ' 303. כדי להעבות ולעשות את הפירות עיגול אחד, לסמך אותן,4בבבלי פסחים קט"ז א': וצריך לסמוכיה, ועיין ברש"י וברשב"ם שם. ובבבלי רגיל דיבור זה במשמעות להעבות. וכן גם בתרגומים של א"י, דוגמת: סומכיה (כלומר עוביו) תלת אצבעתא (ת"י בראשית א', ז') ועוד בכ"מ. ואין בין מקמץ לבין מסמך ולא כלום. והכוונה שאפילו אם יושב ואוגד, או יושב וחובט, הרי הוא אוכל.
ואשר ל"אפילו בכתיפו" פירשו בירושלמי: טוען. ורש"י במשנתנו פירש: ואפילו בכתיפו, דאינו מזיז ידיו ורגליו. אבל רבינו יהונתן למשנתנו פירש: שמוצא הענבים מזומנים בכלים בכרם והוא מוליכן בכתיפיו לגת וכו'. ובמלא"ש למשנתנו: כגון טוען על החמור שאינו מזיז ידיו ורגליו. ועיין בבלי פ"ט ב'. ולהלן ה"ט, שורה 27–28, משמע שטוען בכתיפיו, הוא עושה בגופו (עיין להלן בסמוך), כפירוש ר' יהונתן.
ולפ"ז חולק ר' יוסי בר' יהודה וסובר שאם יושב ואוגד, או יושב וחובט ומסמך, אינו אוכל אלא אם כן משתף את כובד גופו, דומיא דדישת השור, או שעבודתו בכרם מצריכה עבודת ידיו ורגליו וגם טענה ממקום למקום ("עושה בגופו"), ור' יוסי בר' יהודה אינו מצריך שיעשה את כל העבודות בשעה אחת.
15-16. ברגליו אבל לא בגופו. עיין מ"ש לעיל בסמוך.
16. מה דייש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וכו'. בירושלמי כאן הנ"ל מוכח שאף ברייתא זו מדברי ר' יוסי בר' יהודה היא, אבל מירושלמי מעשרות הנ"ל ומן הבבלי פ"ט א' ומן הספרי כי תצא פיס' רפ"ז, עמ' 305, מוכח שכולם מודים בה. ועיין בבלי פ"ז ב' ובמשנתנו פ"ז מ"ב.
17-18. מה דייש מיוחד דבר שגדוליו מן הארץ, יצא החולב, והמחביץ, והמגבין וכו'. ירושלמי ובבלי הנ"ל. ועיין מ"ש בפירושו לעיל ח"ג שבת, עמ' 139.
18-19. דבר התלוש מן הקרקע, יצא המנכש בשום וכו'. וכ"ה בירושלמי בכיר"ז כאן, ומעשרות פ"ב הנ"ל. ובבבלי כאן פ"ט א': אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו יצא המנכש בשומים וכו'. ואף כאן הכוונה שאוכל בתלוש (עד שלא נגמרה מלאכתו) בשעה שהפעולה היא בתלוש, אבל אם מנכש בשומים וכו', הרי הפעולה היא במחובר, ואינו אוכל בשעה שלא נגמרה מלאכתו. ועיין במשנתנו פ"ז מ"ב.
20. דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשרות, יצא הבודל בתמרים וכו'. ירושלמי כאן פ"ז ה"ב, י"א ע"ב, ומעשרות פ"ב ה"ו, נ' ע"א הנ"ל, בבלי פ"ט א'.
21-22. כל שאינו כיוצא בו בא לעונת המעשרות, איסור אחר גרם לו, שכרו סתם, פודה ומאכיל, מעשיר ומאכיל. וכ"ה בירושלמי פ"ז רה"ח, י"א סע"ב, אלא שצ"ל שם: כל שכיוצא בו [לא] בא לזיקת המעשרות וכו'. והדברים עונים על משנתנו פ"ז מ"ז: השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו וכו', נתפתחו חביותיו, הרי אילו לא יאכלו (כלומר, שהרי כבר נגמרו למעשרות), אם לא הודיען, מעשר ומאכילן. והברייתא שלנו מבארת את משנתנו, שאם נתפרסו עיגוליו, או נתפתחו חביותיו, ושכר פועלים, הרי הם רואים דבילה שעדיין לא נעשו עיגולים וחביות פתוחות, וכיוצא בהם עדיין לא באו לעונת המעשרות, ומותר להם לאכול מן התורה, או שבאמת לא באו לעונת המעשרות, אלא שהם נטע רבעי, ואסור לאכול בלי פדיון, אף שלא באו לעונת המעשרות, מ"מ כיון שהבעלים לא הודיעו להם לא על גמר מלאכתן למעשרות ולא שהם נטע רבעי, חייב לפדות ולעשר ולהאכילן.
22-23. ואם קצץ עמו, הרי זה אינו אוכל. כלומר, אם קצץ עמהם שלא לאכול אינו אוכל, ואינו מחוייב להודיע להם את טעמו. ובירושלמי הנ"ל בטעות: הרי זה אוכל.
23-24. כל שהוא כיוצא בו אינו בא לעונת המעשרות, התר אחר גרם לו, שכרו סתם, הרי זה אינו אוכל. וכ"ה ("אינו בא") גם בד. והוא באשגרה מן הרישא, והנכון הוא בכי"ע: כל שהוא כיוצא בו בא לעונת וכו'. ופירושו שהפועל ראה שכבר בא לעונת המעשרות ואסור לו לאכול מן הפירות, אלא שהם היו מן ההפקר וכדומה, שאין בהם חיוב מעשרות, והוא לא ידע על כך, שכרו סתם ולא הודיע לו שהם פטורים, הרי נשכר לו על מנת שלא יאכל. ובירושלמי הנ"ל: וכל שאין כיוצא בו בא לזיקת המעשרות ואיסור אחר גרם לו, שכרו סתם אינו אוכל. והגירסא משובשת.
24. ואם קיצץ עמו, הרי זה אוכל. כלומר, ואינו חייב להודיעו, ואין כאן משום גניבת דעת, שהרי היה יכול שלא לקצוץ ולשתוק, והפועל לא היה אוכל.