100. השואל פונדק מחבירו ללינה, אין פחות מיום אחד. הראב"ד הנ"ל (בשם התוספתא), סמ"ג עשין צ"ב, קע"ד ע"ד, מ"מ ספ"א מה' שאלה ופקדון, ועיין בה"ה שם. ועיין להלן בסמוך בשם האו"ז.
ובס' מתיבות ב"מ, עמ' 75: גיר' ירוש' תני ללינה אין פחות מיום אחד, לשביתה אין פחות משני ימים, לנישואין אין פחות מל' יום, ולא הביא יותר. וברי"ף פ"ח סי' תקכ"ח: ירושלמי תני ללינה אין פחות מיום אחד, לשביתה אין פחות משני ימים, לנישואין אין פחות משלושים יום. ואם השכירו לזמן ידוע והגיע זמנו אפילו בימות הגשמים, מוציאו מיד. וכן בס' הנר לר"ז אגמאתי 140 ע"א, וכ"ה בעיטור אות ש', שכירות, הוצ' רמא"י, מ"ט ע"ד, וברא"ש שנביא להלן. ובמאירי ק"א ב', עמ' 372: שאמרו בתלמוד המערב שכר ביתו ללינה אין פחות מיום אחד וכו'. וכתב באו"ז כאן סי' שכ"ו, מ"ה ע"ב: ועיינ[ת]י בירושלמי שלפניי ולא מצאתי, אך בתוספ' בפ' השוכר את הפועל לשמור תניא השואל פונדוק מחבירו ללינה אין פחות מיום אחד, לשביתה אין פחות משני ימים, לנישואין אין פחות מל' יום עכ"ל התוספתא. ולא מצינא למיקם עלה דמילתא שכתב היכא שהשכירו בזמן ידוע שאין צריך להודיעו וכו', אם זה לשון הירושלמי אז נראה בעיני דהלכה למעשה וכו'. ורבינו מפקפק אם סוף דברי הרי"ף הם מן הירושלמי, או דברי הרי"ף עצמו. אבל ברא"ש פ"ח סי' כ"ד: אבל אם שכרו לזמן ידוע אם כלה זמנו אפילו באמצע החורף יכול להוציאו, והכי איתא בירושלמי תני ללינה אין פחות מיום אחד וכו', ואם השכירו לזמן ידוע אפילו הגיע בימות הגשמים, הגיעו, מ"ט מידע ידיע דזמניה בטבת וכו'. וכן בשו"ת שלו כלל א' סי' ו': קתני בתוספתא ורי"ף ז"ל הביאו בהלכותיו ואם השכירו לזמן ידוע והגיע זמן אפילו בימות הגשמים, הגיעו. וכן במאירי ק"א ב', עמ' 371: שאמרו בתלמוד המערב: הגיע זמנו מוציאו אף בימות הגשמים, ידע הוא דזמניה בטבת, או בשבט הוא.
ואין ספק שהלשון "היכא שהשכירו" ואילך אינו מלשון הירושלמי, אלא דברי הרי"ף עצמו הם, כמו שפקפק באו"ז הנ"ל,32והלשון מ"ט מידע ידיע וכו', אינה לשון ירושלמי כלל, ואף ההתחלה ("ואם השכירו לאמן ידוע") אינה מן הירושלמי. ומקורו מדברי הגאונים, עיין בה"ג ה' ריבית, ד"ו צ"ז ע"ד. ובאריכות, בהוצ' הילדסהיימר, עמ' 394, עיי"ש בהערה פ"ח שכתב הרב המו"ל: בכ"י אריכות יותר מדאי, ובנדפס קיצר וכו', אבל גם באו"ז הנ"ל סי' שכ"ו, מ"ה ע"ב, העתיק כגירסת בה"ג ד"ב. ועיין גם בשו"ת הרי"ף בתשה"ג הרכבי סי' תס"ד, עמ' 327, ועיין בהגה"מ פ"ו מה' שכירות ה"ז אות ג'.
ואשר לדברי ס' מתיבות והרי"ף הנ"ל אין ספק שכן היה בירושלמי שלפניהם,33ואין כאן הילוף בין התוספתא לירושלמי שמצוי במקורות של רבותינו הראשונים. ועיין גם בדברי הרא"ש בשו"ת שלו כלל א' סי' ו' הנ"ל. כמו שמוכיחה הלשון "ירושלמי. תני" (ולא: "תני בירושלמי"), ולא עוד אלא שבירושלמי הובאה הברייתא לעניין שכירות, ובתוספתא לעניין שאלה.34והגהת רמא"י בשער החדש להעיטור, שכירות, מ"ט ע"ד, הנ"ל, הערה כ"א צריכה תיקון, והגירסא בעיטור נכונה כמו שהיא לפנינו. וכן הביא הר"מ את שניהם. בפ"ו מה' שכירות סה"ו פסק כירושלמי הנ"ל, כמו שהעיר הרב המגיד במקומו ובספ"ה מה' שאלה ופקדון פסק כתוספתא שלפנינו. וכ"ה בחו"מ סי' שי"ב סעיף ד' (כירושלמי) ובסי' שמ"א סעיף ב' (כתוספתא), ועיין בסמ"ע שם ס"ק ד', אבל לפנינו שני דינים מיוחדים.
ובפי' רבינו יהונתן על הרי"ף: מי ששוכר בית לחברו סתם וכו', אעפ"י שיש לומר זה הלשון אין משמעו אלא ללינה אחת, אפילו הכי אמרינן לילה ויום, ר"ל דכיון ששכרה לצורך לילה, זכה בכל אותו היום, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.
100-101. לשביתה, אין פחות משני ימים. כלומר, חלק מיום ששי ויום ראשון חוץ מן השבת. ובפי' רבינו יהונתן על הרי"ף: לשביתה. לתקן סעודה ליום שבת, וא"א זה בפחות משני ימים, כגון ע"ש ושבת.
101. לנישואין, אין פחו' משלשים. עיין בשער החדש על העיטור, שכירות, מ"ט ע"ד הנ"ל, ובטחו"מ ריש סי' שמ"א. ובפי' רבינו יהונתן הנ"ל: אין פחות מל' יום, דכל נישואין לא פחיתי שמחה דידהו מל' יום, כדקאמרינן בכתובות (ח' א') כל ל' יומין בין אמר מחמת הילולא וכו', ואמרינן (שם ד' א') אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום.
101-102. השואל מחבירו חלוק לילך בו לבית האבל, (או) כדי שילך ויחזור, לבית המשתה, כל אותו היום. וכ"ה בד ובכי"ע, וכן פסק הר"מ בספ"א מה' שאלה ופקדון. אבל הראב"ד בשטמ"ק ק"א ב' הנ"ל מעתיק בשם התוספתא: השואל חלוק מחבירו לילך לבית האבל, או לבית המשתה, כל אותו היום. ושמא נשאר בכי"ו (במלה "או") שריד מגירסא אחרת. אבל וודאי הוא שהגירסא שלפנינו המקויימת ע"י ד כי"ע והרמב"ם היא הנכונה. והנה אמרו בירושלמי סוף תרומות, מ"ח ע"ב, שלבית האבל היו הולכין בבגדים צואים, והשואל חלוק לילך לשם בוודאי לא היו לו בגדים צואים, ואינו מן הנימוס לבוא לבית האבל מקושט בבגדים נקיים, ולפיכך שאל ממנו את החלוק כדי ללכת לבית האבל, וכשהוא חוזר, עליו לפושטו מיד, שעל מנת כן השאילו. אבל כששואל בגד נקי כדי ללכת לבית המשתה, דינו כשואל פונדק ללינה שזוכה בה לכל היום,35כמו שכתבנו לעיל שורה 100, ד"ה ובפי' רבינו יהונתן. ואין אדם טורח לפשוט את בגדיו הנקיים מיד אחרי שחוזר מבית המשתה. (ע"פ ח"ד).
102-103. לבית האבל ולבית המשתה שלו וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע36אצל צוקרמנדל חסרה המלה "שלו" בטעות. ובראב"ד הנ"ל, אבל בר"מ ספ"א מה' שאלה הנ"ל השמיט כאן "לבית האבל". ועיין שו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף ל"ה. ובתוה"א להרמב"ן, שער הקריעה, ד"ו כ"א ע"ב, הביא ברייתא: המשאיל חלוק לחבירו ללכת לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל, וברגל עד שיצאו ימי הרגל, ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה. וכן הביאה ברא"ש מכות פ"א סי' ד' ובמאירי שם, עמ' י"ד, בשם אבל רבתי. ועיין בהגהת הרמ"א חו"מ סי' שמ"א סעיף ב'. ובירושלמי כתובות פ"ה ה"א, כ"ט ע"ג: אם אמר לו לשאילה לא זכה בהן. ועיין מ"ש רזו"ו רבינוביץ בשערי תורת א"י שם, עמ' 385.
103-104. [ר' שמעון בן אלעזר אומ' אין פחות משתי שבתות מפני שבית חמיו באין אצלו לשבת שנייה]. כל זה נשמט בכי"ו בטעות, והשלמתי ע"פ כי"ע והראב"ד בשטמ"ק ק"א ב'. וכ"ה בד, אלא ששם נשמט השם "בן אלעזר". ולעצם העניין מעיד בח"ד: שבית חמיו באין אצלו, כך המנהג עוד היום במקומות הללו, וקרו ליה שבת די טורנ"ה בוד"ה. ונראה שגם שבת שנייה שבמשנת דמאי פ"ד מ"ב כוונתה לשבת זו.
105-106. האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא, שהוא חולה וכו'. עיין בתוה"א הנ"ל (לעיל שם), מס' שמחות פ"ט ה"כ, הוצ' ר"ד זלוטניק, עמ' 28, בבלי מו"ק כ"ו ב'. ועיין שו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף ל"ד.