90. השוכר חנות מחבירו אין פחות משנים עשר חודש. משנתנו פ"ח מ"ו, ועיין בפירש"י. ואפשר שהטעם הוא משום שחנווני תלוי בלקוחות בשכנות המקום, ואינו כדאי לו לעקור ממקום למקום בפחות משנה.
91. אמר רבי יהודה וכו'. המלים "אמר רבי יהודה" חסרים בכי"ע. ובכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות, והשלמתי ע"פ ד, משום שכי"ו ברובו שוה לד, וכן משום הטעם שכתבנו להלן.
92. אבל אם חל שנים עשר חודש להיות במוצאי הפסח, נותנין לו שלשה רגלים. ר' יהודה סובר ששנה של חנווני היא עד החג, מפני שחלק גדול מן הסחורה הוא יין, ועונות המכירה הן בערב הפסח, בערב העצרת ובערב החג, כדעתו לעיל פ"ד הי"ח ומקבילות, עיין מש"ש, וכפי שראה בעל ח"ד, ולפיכך אם חלה השנה במוצאי הפסח משלימין לו את כל השנה שלו, ונותנין לו שלש רגלים (והפסח בכלל) עד מוצאי החג.
92-93. עד שיגבה כל הקיפו. וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה המלה "כל". והפירוש הוא שנותנין לו זמן לגבות את הקיפו של כל העונות.
93. רבן שמעון בן גמליאל או' של נחתומין וכו'. משנתנו הנ"ל.
94. מפני שעסקן מרובה. בבבלי ק"א ב': תנא מפני שהקיפן מרובה, ופירש"י (במשנתנו ק"א ב'): שהקיפן מרובה, לזמן ארוך. אבל בפיה"מ להר"מ שם פירש שטרחותן מרובה, וכן פירש במאירי, סוף עמ' 370, והוא שאמרו בירושלמי ברכות פ"ב ה"ה, ה' ע"א: מפני שטרחותן מרובה. ומלשון התוספתא משמע קצת כפירוש הר"מ.30במשנת נגעים פי"ב מ"ה: עסק הוא לפינוי, וכן בירושלמי פסחים רפ"ה ל"א ע"ג: שעה אחת לעיסוקו. ופשיטא שאפשר לפרש שעסקיהן מרובין, וממילא יש להם הקפות מרובות. אבל מן הלשון "שעסקן", ולא "עסקיהן", משמע קצת כפירוש הר"מ.
כשאמרו שלשים יום, וכשאמרו שנים עשר חדש וכו'. ירושלמי פ"ח ה"ח, י"א ע"ד, בבלי ק"א ב'.
96-97. וכשם שאין השוכר רשיי לפנות עד שעה שיודיע, כך אין המשכיר וכו'. בבבלי הנ"ל הגירסא להפך: וכשם שמשכיר צריך להודיע כך שוכר צריך להודיע. וכן צ"ל כאן, כמו שהגיהו המפרשים. ופירשו בבבלי שם: דאמר ליה אי אודעתן הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא. ולעניין זמן ההודעה של השוכר, עיין בפי' רבינו יהונתן על הרי"ף שפקפק בדבר. ועיין בשטמ"ק להלן שם, ד"ה חנות של נחתומין (בשם הרמ"ך ?). ובהגה"מ פ"ו מה' שכירות ה"ח, אות ד': אבל ריב"ן פי' דהא דאמרינן כך השוכר צריך להודיעו, לא שצריך להודיעו שלשים יום וכו' כמשכיר, אלא ב' שבועות, או ג', לפי העניין.
97-98. גת, כל שעת הגת, בד, כל שעת הבד. וכן מעתיק הראב"ד (לפי שטמ"ק ק"א ב') בשם התוספתא.31וכנראה שהיה לו סדר אחר בבבות של התוספתא כאן, עיי"ש. ובירושלמי הנ"ל: בית הבד, כל שעת בית הבד, בית הגת כל שעת הגת. ובס' מתיבות, עמ' 75 (בלי ציון המקור): בד, כל שעת הבד, גת, כל שעת הגת וכו'. ובמשנת חגיגה פ"ג מ"ד: ובשעת הגיתות והבדים וכו', כלומר, בעונה שדורכין את הענבים ועוצרין את הזיתים. ועיין בתוספות ב"ב רפ"ג, ד"ה חזקת. ובמאירי, עמ' 372: וכן אני אומר שאם שכרו לאסוף בו תבואותיו אין פחות מאחרון שבקציר, וכן כל כיוצא בזה.
98. יצירה אין פחות משנים עשר חודש. בד: וצירה. ובכי"ע: ויצירה וכו'. ובראב"ד הנ"ל: ובית היוצר וכו'. ובירושלמי הנ"ל: בית היוצרה. וכ"ה בס' מתיבות הנ"ל. ולהלן מכות פ"ק רה"ט: ואין עושין בדין ויצירה. ובירושלמי שם פ"ב ה"ו, ל"א ע"ד: אין עושין בתוכן לא בית הבד ולא בית הבצירה. ובס"ז ריש מסעי, עמ' 331: אל יעשו בית יצורה. ולהלן כלים ב"ק פ"ג ה"ה: חזקת חרסין הנמצאין וכו', חוץ מן הנמצאין בבית היצירה, כפי שציין רח"ש הורוביץ בהערותיו לס"ז. וסתם יצירה, בית יצירה, בית היוצר (בתרגום לירמיה י"ח, ב'־ג': בית היוצר - בית פחרא) היא תעשייה של כלי חרס, וכן סוכת היוצרים (במשנת מעשרות פ"ג מ"ז) היא סוכה של קדרים, וכן סתם "יוצר", כירושלמי ר"ה פ"א ה"ג, נ"ז ע"ב, וכב"ר פל"ב ג', עמ' 290, ומקבילות. וכן הוא במקרא, וכן יוצא מפורש מן ההמשך שלהלן.
98-99. אמ' ר' נחמיה במה דברים אמורים וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע, ובפי' הראב"ד הנ"ל. אבל בירושלמי, ובס' מתיבות הנ"ל: א"ר יוסי וכו'. וכן משמע לעיל פ"ו ה"ג, עיי"ש.
99. באילו העושין בעפר שחור וכו'. וכ"ה בכל הנוסחאות ובירושלמי הנ"ל. וכבר נתפרש לעיל פ"ו ה"ג הנ"ל, שורה 9–10, (נגד פירושי חמפרשים) שעפר שחור היה פחות מצוי, ולפיכך זקוק השוכר לזמן ארוך עד שימצא מקום הראוי לו.
99-100. העושין בעפר לבן, כונס את גרנו ומסתלק. לעיל פ"ו ה"ג הנ"ל נתפרש שעפר לבן היה מצוי בכל מקום, ולפיכך אין צורך להודיע לקדר זמן ארוך מתחילה. ועיין מ"ש לעיל פ"ו סה"ה, שורה 15–16, על "גורן", והלשון כאן כלהלן פ"ט סה"ב.