36-37. השוכר את הפועלין לעשות בתוך שלו, וטעו ועשו בתוך של חבירו וכו'. וכן ("וטעו") גם בד ובכי"ע. ובבאור הגר"א סי' של"ה ס"ק ו' העתיקה כלשונה כאן. ובבבלי ע"ו א', קי"א א', קי"ח א': השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו. ומתוך הברייתא בבבלי ברור שדווקא אם בעה"ב הראה להם בשל חבירו, נותן להם שכרם משלם, אבל התנא שלנו סובר אם בעה"ב לא סימן להם בפירוש את שדהו ולא סיירו מאורתא (עיין בבלי ע"ז רע"א) את תחומי השדה, יד הפועלים על העליונה.
38. הראם בתוך שלו, והלכו ועשו בתוך של חבירו וכו'. דינם כיורד בשדה חברו שלא ברשות, וידם על התחתונה, עיין לעיל כתובות ספ"ח, ומ"ש לעיל שם עמ' 323.
39. מה שהתנו אותו. וכ"ה בד. וצ"ל: מה שהתנו אתו, כמו שהוא בכי"ע.
39-41. השוכר את החמור והבריקה, או נשתטתה, אינו חייב להעמיד לו חמור. מתה, או שנטלתה אנגריא, חייב להעמיד לו חמור. במשנתנו פ"ו מ"ג: השוכר את החמור והבריקה, או שנעשית אנגריא, אומר לו הרי שלך לפניך, מתה, או נשברה, חייב להעמיד לו חמור. ובבבלי ע"ח ב' הביאו את הברייתא שלנו, שהיא לכאורה סותרת את משנתנו, והביאו ממנה סייעתא לרב שמחלק בין אנגריא חוזרת (כלומר שמחזירים את החמור, כשפוגשים חמור אחר) לבין אנגריא שאינה חוזרת, ומשנתנו מדברת באנגריא חוזרת והתוספתא באנגריא שאינה חוזרת, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן בסמוך, סד"ה ובירושלמי, בשם מהרי"ן אפשטיין.
ובטעם הרישא שאם החמור הבריקה,19כלומר, אבזקת, מלשון בזק, כפירוש ר' אבא בבבלי ע"ח ב'. וכן בירושלמי כאן: דבזקת, כגי' כי"ל. ועיין דק"ס, עמ' 221, הערה י'. ועיין מ"ש על "ברקית" לעיל ח"ג (שבת), עמ' 115, ד"ה שכך. שלקתה בראייתה (וכפי' הריטב"א במקומו)20מ"ש בשבת הנ"ל אינו מוכרח כלל. או שנשתטית (נעשית פרועה ופראית) הרי עדיין יכול הוא להשתמש בה ע"י הדחק, אבל אם מתה, או שניטלה באנגריא, אינו יכול להשתמש בה כלל.
ואמר שמואל בבבלי ע"ח ב' הנ"ל שאם ניטלה בדרך הליכתה אומר לו הרי שלך לפניך, ואם שלא בדרך הליכתה ניטלה חייב להעמיד לו חמור. והקשו עליו מן הברייתא שלנו שאינה מחלקת בין דרך הליכתה ולהפך, שהרי דווקא ר"ש בן אלעזר להלן מחלק כן, ומכאן שלת"ק אין חילוק בכך, והסיקו שהת"ק הוא ר' שמעון בן אלעזר, וניסחו ע"פ הסיגנון הרגיל: וחיסורי מיחסרא, והכי קתני השוכר את החמור וכו', שהיה ר' שמעון בן אלעזר אומר וכו'. ובמלים אחרות, אפשר לומר, שר' שמעון בן אלעזר מפרש את דברי הת"ק. ועיין מ"ש להלן בסמוך בפירוש דברי ר' שמעון בן אלעזר.
ובירושלמי פ"ו ה"ג, י"א ע"א: אית תניי תני אנגריא כמיתה, ואית תניי תני או' לו הרי שלך לפניך (כלומר, משנתנו). מאן דתני אנגריא כמיתה באותו שיכול לפשר, מאן דמר או' לו הרי שלך לפניך באותו שאין יכול לפשר. וכ"ה הגירסא גם בירושלמי כיר"ז. אבל בחי' הרמב"ן ע"ח ב' כשהוא יכול לפשר.21וכ"ה גם בשטמ"ק בד"ר בשמו. וגירסא זו נוחה יותר, והיינו שאם אינו יכול להמלט ולהחלץ מן האנגריא ע"י מעתיק בשם הירושלמי להפך: מן דמר אנגריא כמתה, שאינו יכול לפשר, ומן דמר הרי שלך לפניך שוחד, או פיוס,22עיין מ"ש על "פשר" במשמעות זו לעיל ח"א (דמאי), עמ' 266 ואילך. חייב להעמיד לו חמור, אבל כשיכול היה להחלץ מן האנגריא, ופשע ולא נחלץ, אין זו אנגריא, ואומר לו הרי שלך לפניך. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 119, שפירש גם את הבבלי (ע"ח ב') "אנגריא חוזרת", היינו שיכול לפשר, עיי"ש. ואם הגירסא שלפנינו23והיא מקויימת גם ע"י כיר"ז. נכונה, הרי הכוונה למשכיר, כפירוש הרא"ף, ואם היה יכול לפשר, והיינו שהבהמות שלו לא יתפסו לאנגריא, ולא עשה כן, הרי אם נתפסה לאנגריא, היא כמתה, וחייב להעמיד לו חמור אחר, אבל בשלא היה יכול לפשר, אומר לו הרי שלך לפניך. וצ"ע.
41-42. ר' שמעון בן אלעזר אומר אם כדרך הליכתה נוטלה אינו חייב להעמיד לו חמור, אם שלא כדרך הליכתה נוטלה, חייב להעמיד לו חמור. בכי"ו נשמט מן "ר' שמעון" עד "אינו חייב להעמיד לו חמור", והשלמתי ע"פ ד וכי"ע. וכעין זה בבבלי ע"ח ב'. ופירש"י: בדרך הליכתה ניטלה, שהאנגריא מוליכתה לדרך שהיה זה רוצה להלך, אומר לו הרי שלך לפניך. שכר דרך אנגריא נוטל חמורו של זה ומהלך בעליה אחריה, וכל חמור שפוגע בו ראשון נוטלו ומחזיר לו את שלו וכו', הלכך אומר לו הואיל ואף מזלך גרם שכור חמור אחר ולך אחריו, עד שיפגע בחמור אחר. אבל בתוספות שם, ד"ה אם, ועוד כמה מן הראשונים, מכריעים כדעת ר"ח שהכוונה היא שאם נתפסה באנגריא בדרך הליכתה אומר לו המשכיר מזלך גרם, שאם היתה בבית לא היו תופסין אותה, אבל אם אין האנגריא תופסת בדרך ההליכה גרידא, אלא מחפשת גם בבתים, חייב להעמיד לו חמור אחר.
ובירושלמי פ"ו ה"ג, י"א ע"א הנ"ל: תני ר"ש בן אלעזר אומ' כדרך הליכתה אין חייב להעמיד לו חמור אחר, שלא כדרך הליכתה חייב להעמיד לו חמור. א"ר אבהו בשם ר' יוסי בן חנינא בקפנדריא אין חייב להעמיד לו חמור אחר, בסילקי חייב להעמיד לו חמור אחר. ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינא אגרא מכא ללוד ואינסיבת אנגריא ללוד, אין חייב להעמיד לו חמור אחר, מיכא ללוד ואינסיבת אנגריא לצור, חייב להעמיד לו חמור אחר. והנה בפירוש השני שבירושלמי מפורש כדברי רש"י, כפי שראה הרמב"ן ע"ח ב' הנ"ל, ומאירי שם, עמ' 304, אבל ביחס לפירוש הראשון שבירושלמי נדחק הרמב"ן מאד להכניס בו את פירוש הר"ח, ומפרש, קפנדריא שדות וכרמים, ובסילקי מלשון המשנה בע"ז פ"א מ"ז: אין בונין עמהן בסילקי, "כלומר שהיה המלך מחפש אחריה אפילו בבית חייב המשכיר להעמיד לו חמור". ועיי"ש ברמב"ן שהעיר שאפשר לפרש אחרת, אלא שרצה להעמיד את פירושי רבנן דבתר הוראה כפלוגתא דאמוראי.
ברם הניגוד לקפנדריא via] compendaria], דרך מקוצרת, היא "איסרטא",24כירושלמי ברכות פ"א ה"א, ב' סע"ב. στρᾶτα כלומר, דרך רחבה שהרבים רגילים בה, ואף כאן הניגוד לקפנדריא היא בסילקי στρᾶτα] βασιλική] דרך המלך, וכן בערוך ערך אסרט (בשם ילמדנו): ואם מהלך את עמי באסטרא בסיליקי וכו', וכבר פירשתי כן בתלמודה של קיסרין,25והעירותי שם שהדרכים שעל חוף הים בא"י היו נקראים βασιλιχαὶ ὁδοὶ דרכי המלך, עיי"ש. עמ' 14. ונראה שר' אבהו מסר בשם ר' יוסי בר' חנינא שתי הלכות מיוחדות, אחת, שאם נתפסה בקפנדריא אינו חייב להעמיד לו חמור אחר, משום שמזלו גרם, ולא היה לו ללכת בדרך מקוצרת, בדרך לא דרך, ואם שם תפסתו אנגריא הרי הוא ביש גדא, אבל אם הלך בדרך המלך, האחריות היא על בעל החמור. השנייה, היא כדברי ר"ש בן אלעזר, וכפירש"י בבבלי.
43-44. האומ' לחבירו שכור לי חמורך וארכב עליו מיכן ועד מקום פלני, הבריקה, או נשתטה, חייב להעמיד לו חמור. בבלי ע"ט א', ופירשו שיש הבדל בין משא ורכיבה, וברכיבה הרי יש סכנה שלא תפיל אותו.
44-45. חמורך זו, אפי' מתה, אפי' נטלתו אנגריא, חייב להעמי' לו חמור. בבא זו חסירה בד, אבל ישנה גם בכי"ע, והיא תמוהה מאד שהרי בכגון דא חייב להעמיד לו גם בחמור סתם, וכמו ששנה התנא שלנו לעיל: מתה, או שנטלתה אנגריא, חייב להעמיד לו חמור. וקרוב לוודאי שיש כאן ט"ס וצ"ל: [אינו] חייב להעמיד וכו'. וכן מפורש בירושלמי בפ"ו ה"ג, י"א ע"א: ר' יוחנן אמר כשאמר לו חמור סתם, אבל אמר חמור זה יכול מימר ליה לדין בעית אייתי ליה קומין,26צ"ל: איידי ליה קומיך, עיין מ"ש בתרביץ ש"ב, עמ' 112 ואילך. ועיין מ"ש לעיל גיטין פ"ו, עמ' 890, הערה 10. כלומר, בזה רצית, הרי הוא לפניך. ועיין בנת"י שם, ובבבלי ע"ט א'.