44-45. הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן, חייב להעמיד לו בשער בינוני. וכגון שהתנה עמו שימכור לו כשער שבשעת הלקיחה,36עיין בס' המקח והממכר שמ"ג, ע"ט ע"ב. או שלא התנה אתו כלל,37וכת"ק שבמשנתנו פ"ה מ"ז ולהלן בסמוך. ופסק בשעה שעדיין לא יצא השער, ולא היו לו פירות. ובבבלי פ"ז א': השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר, נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע, וחכמים אומרים משמנין ביניהן. ופיר"ח:38לפי שטמ"ק שם ואו"ז סי' רפ"ב, מ' ע"ב. מחשבין הגדול שבשכירות והפחות שבשכירות וכולל זה עם זה, ונותן לו חציו של שניהן, וזהו בינוני. ובה"ג, הוצ' ר"ע הילדיסהיימר, עמ' 389, גרס בבבלי משלשין ביניהן, והוא כפירוש ר"ח. ועיין בפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף, סד"ה השוכר, ולהלן שם (נ"ב א') שרצה להדחיק פירוש זה בירושלמי (ועיין שטמ"ק שהביא את דבריו). ועיין הפירוש ברש"י במקומו ובשטמ"ק פ"ז א'. ובחי' הרמב"ן שם הביא את התוספתא כאן לראייה לפירוש הר"ח.
וביתר באור בפירוש הרא"ה שהביא בחי' הר"ן פ"ז א': משמנין ביניהם, פי' שנותן לו כשער בינוני, וכן הדין במוכר אי דאמר ליה כדשיימי אינשי, ואיכא תלתא דשיימי הכי ואיכא תלתא דשיימי הכי (עיין גם בחי' הרמב"ן הנ"ל) הולכין אחר שומא בינונית.39עיין בבלי ב"ק ק"ז א' ומ"ש לעיל כתובות פי"א, עמ' 359 ואילך. וכן הפוסק על שער שבשוק חייב להעמיד לו בשער בינוני, והכי איתא בתוספתא הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן וכו' (כגירסא שלפנינו), והא דאמרינן התם דשור בשוורי אני מוכר לך, מראהו כחוש, ובית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה, משום דגריעא, וכדמוכח בפרק המוכר את (צ"ל: המודר מן) הירק (נ"ו א') ובפרק בתרא דמנחות (ק"ט ב'), שאני התם דאמר בשוורי וכו', והביאו בנ"י רפ"ז. ועיין מ"ש להלן בשם הריטב"א.
ובחי' הריטב"א פ"ז א': ובירושלמי אמרו לעניין הפוסק על הפירות הנותן מעות לחבירו וכו' (כלפנינו). וכנראה שיש שם ט"ס, וצ"ל: בתוספתא, שהרי רבינו בעצמו מביא את הברייתא שלנו בגיטין ס"ו א', ד"ה מתקיף, בשם התוספתא. ושמא נגרר רבינו אחרי ר' יהונתן, עיין מ"ש לעיל. ואף הריטב"א ממשיך: וכדאמר התם בית בביתי אני מוכר לך, שור בשורי אני מוכר לך, מראהו מת, מראהו נפול וכו'. ולפנינו שם לא נזכר שור.40ולא נזכר אלא עבד, וגם לא נזכר כחוש, ועיין לעיל שם לעניין הקדש.
והתוספתא שלנו הובאה גם במ"מ פ"ט מה' שכירות ה"ב,41כראייה לפירוש הר"מ בעניין שומא, עיין מ"ש לעיל. ועיין בלח"מ שם ה"ג שהאריך בעניין. ועיין בתשובת התשב"ץ, בעניין ממון המוטל בספק ח"ב סי' רע"ב, נ"ד ע"א, ד"ה והדרך הא'.
46. בשער הזול, נותנין לו וכו'. כת"ק שבמשנתנו פ"ז מ"ה הנ"ל. והכוונה שאם פסק עמו בשער הזול נותן לו כשער הזול, אעפ"י שנתייקרו הפירות, עיין תוספות ס"ב ב', ד"ה אעפ"י.
47. בשער היוקר וכו'. כלומר, אם פסק אתו בשער היוקר, ואח"כ הוזלו הפירות נותן לו כשער היוקר, כת"ק הנ"ל.
ר' יהודה אומ' לעולם נותנין לו כשער הזול וכו'. כשיטתו במשנתנו פ"ה מ"ז, ומלמדת הברייתא שלא יאמר לו בפירוש "תן לי כשער הזול", מפני שנראה כריבית, אלא מבקש ממנו את הכסף בחזרה, ונותן לו רשות ליתן לו את הפירות, ומותר, מפני שיש כאן מקח חדש.
49-50. במה דברים אמורים בזמן שמוצא ליקח בכל מעות שנתן לו, אבל אין מוצא ליקח אלא כור אחד בסלע, נותן לו כור אחד בסלע, והשאר נותן לו כשער בינוני. כנראה שהברייתא חוזרת לדברי הברייתא שלעיל, והיינו אימתי נותן לו כשער בינוני בעד כל הפירות, דווקא אם הוא מוצא ליקח את כל הפירות בשערים הנ"ל, אבל אם פסק עמו לתת לו שלשה כורים, ואינו מוצא ליקח אלא כור אחד בסלע נותן לו מפירותיו כור אחד בסלע, ורואה את הכור כאילו איננו, שהרי יכול היה לקנותו ולהוציאו מן השוק. ונותן לו בעד שני הכורים כשער בינוני, כגון אם היה שער אחד בשלשה סלעים כור, והשני בחמשה, נותן לו שני כורים בשמונה, ובעד כולם יחד בתשע.
51. ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרין בלבלר. במשנתנו ספ"ה: ואילו עוברין בלא תעשה וכו'. וחכמים אומרים אף הסופר. ועיין שמו"ר פל"א, ו'. ובמכילתא משפטים פי"ט, עמ' 316: ר' יהודה מתיר בלבלר. וכ"ה בכל הנוסחאות שם, והוא תמוה כיצד התירו לכתחילה ללבלר. ובכ"י מדרש חכמים שם: פוטר את הלבלר, אבל כ"י זה ידוע כ"מתוקן", ובכגון דא אין לסמוך עליו כלל. ולשיטתם הפטור בלבלר הוא משום שהוא כסרסור בעלמא שהוא פטור (ר"מ פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ב). ואם ההלואה בריבית תתקיים גם בלעדו, אין כאן גם לפני עור לא תתן מכשול, למאן דאמר שאינו חייב אלא בתרי עברי דנהרא, עיין בתוספ' ע"ה ב' ד"ה ערב. לישנא מעליא נקט. ובירושלמי הנ"ל בכיר"ז: תני ר' שמעון בן לעזר יתר ממה שהן כופרין בעיקר הם חוטאים, שהם עושין את התורה פלסטון וכו'. וכן היתה הגירסא בשרי"ר, עמ' 306.
51-52. ופטרו את המלוה מללקות, מפני שהוא בקום עשה. בבבלי ס"ב א': ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב, מפני שיש בהן קום עשה. ולפי ההלכה שריבית קצוצה יוצאה בדיינין הפירוש פשוט שהמלוה פטור משום שחייב להשיב את הריבית, ויש כאן לאו הניתק לעשה, וערב לא נזכר בתוספתא. ובחי' הריטב"א שם: ואת הערב וכו' כך הגירסא בכל הספרים, ובודאי שזה דבר תימא וכו', ואיכא מרבנן דמחקי להו, ומסייעי להו דבתוספתא לא גרסינן ליה וכו', ועיין בשטמ"ק ובתוספות שם, ד"ה לא.