15-16. השם בהמה מחבירו, עד מתי חייב ליטפל בה וכו'. כל הברייתא בשם התוספתא באו"ז פ"ז סי' רע"ט, ל"ט ע"ד. ובבבלי ס"ט א': תניא אידך השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בולדות. ובירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ב: מיטפל בבהמה דקה וכו'.
16-17. סימכוס אומ' בבהמה דקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום. וכ"ה ("סומכוס") בד ובבבלי בכי"ר א'. אבל בכי"ע ובאו"ז הנ"ל חסר סומכוס אומ', ואינו גם בירושלמי ובבבלי הנ"ל בכל הנוסחאות. וכנראה שלפנינו אשגרה מוטעית מלמטה, והבבא שלנו סתמית היא. ולעצם העניין הרי מסתבר שמדברים בשומת וולדות, כמפורש בבבלי, וכמו שמשמע גם מן הירושלמי, ולא הזכיר שם ולדות, מפני שבבא זו נסמכה להלכה "באפרוחיה כל זמן שצריכין לאימן" (תוספתא לעיל, שורה 11). ואף רש"י הסמיך את ההלכה שלנו למשנת בכורות רפ"ד.
17. ר' יוסה או' בדקה שלשה חדשים. כשיטתו במשנה הנ"ל.
מפני שטיפולה מרובה. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל, ובבכורות כ"ו ב'. ואמרו בבבלי שם: תנא (כ"ה בכל הנוסחאות) מפני ששניה דקות. ופירש"י: וצריכה לאמה ולאדם הרגיל בכך. ובבכורות שם: ואינה יכולה לאכול עשב, ואם לא תהא עם אמה תמות.
17-18. יתר על כן, בכולן אם היה חלקו של בעל הבית שם עליו. וכ"ה בד, בכי"ע, בכי"ש8ושם: בכולן (קרע) בעל הבית שם עליו. ובאו"ז הנ"ל, והלשון מגומגמת מאד. ושמא צ"ל: בכולן אם הוא9ושמא ואולי צ"ל: בכולן אתהוה (במלה אחת, במקום אם היה) חלקו וכו'. והארמית היא מלשון שטרות, עיין מ"ש להלן, שורה 26, ד"ה מתה בכוסיא. חלקו של בעל הבית, כלומר, אם החלק שהוא מטפל בו הוא חלקו של בעל הבית, שם אותו ונוטל חצי השבח מחלקו של בעה"ב. ובבבלי כאן מסיים: מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה של חבירו. ועיין להלן בבבלי שם שצריך לשום את השבח, עיי"ש. ובירושלמי הנ"ל: יותר מיכן חלקו של בעל הבית והשום10כ"ה בכיר"ז ובחי' הרמב"ן ס"ט א'. ולפנינו בטעות: והשוה. עליו. הכל כמנהג המדינה. מהו חלקו של בעל הבית והשום עליו, בר נש דיהב לחביריה ק' דינרין עבדון עשרין דינרין (כלומר, הרויחו עשרים דינר) אהן נסב פלגא ואהן נסב11כ"ה בכי"ל, ונמחק, אבל כ"ה גם בכיר"ז ובחי' הרמב"ן הנ"ל. פלגא, של בעל הבית איתעבדון עלוי קרן. בר נש12כ"ה בכיר"ז, בחי' הרמב"ן הנ"ל, בחי' הריטב"א, בחי' הר"ן ובנ"י שם, וכן נכון, עיין מ"ש לעיל ח"ח, גיטין, עמ' 896, הערה 29. ועיין גם בח"א, ברכות, עמ' 2, הערה 9, מירושלמי יבמות פט"ו. לא13כ"ה בכיר"ז ובראשונים הנ"ל, ולפנינו נשמטה מלה זו בטעות. עבדין כן, אלא נסבין ויהבין ובסיפא פלגין. והירושלמי סובר שמכאן ואילך השבח נעשה מאליו קרן של בעל הבית, ואין צורך בחלוקה, אלא שצריך לשום את השבח, אבל מנהג בני אדם הוא לחלוק בסוף, ואין המקבל נוטל אלא חצי השבח. ועיין ר"מ פ"ח מה' שלוחין ושותפין ה"ד.
18. אין משנין ממנהג המדינה. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ועיין במשנתנו פ"ה מ"ה.