6-7. אין שמין בכורות תמימין לישראל, אבל שמין להן בכורות בעלי מומין וכו'. עיקר ההלכה היא להלן בבכורות ונשנית שם בתוספתא פ"ג ה"כ, ועל פיה פסק הר"מ בספ"ה מה' בכורות, כמו שהעיר בח"ד כאן. והברייתא נשנית כאן אגב השומא של עגלים, שאין בהם לא חליבה ולא עבודה ולא וולדות (שהן לפני ג' שנים), עיין מ"ש לעיל, וכל השומא בגופן לכשיגדלו. ואף בבכורות, שהם זכרים, ואסורים בגיזה ועבודה כל השומא היא לשבח הבשר, כשיפול בו מום, ואפשר יהיה לשחוט אותו. ובמהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה (סוף סי' ל"ה), קכ"ו ע"ד, הביא את דברי מהרי"ק כת"י5בפירוש מהרי"ק שנתפרסם בר"מ ד"ח חסר פרק זה לגמרי. על הר"מ הנ"ל, שכתב: "תוספתא פ"ג דבכורות כלשון רבינו, אלא דרבינו הוסיף באור וכתב בזמן הזה. ונראה שהוא מוכרח לפרש כן, דאי בזמן הבית קרב הוא, ונאכל לכהנים לבדם בלבד, ומאי שומא איכא, ואעפי"כ לישראל לא, כי לא ידע להזהר בו, וצריך להשהותו עד שיפול בו מום, וגם כי הוא זלזול לשום התמים ביד ישראל". ובמהרי"ט אלגזי שם העיר על דברי הר"מ בפ"א מה' בכורות הי"ז שפסק שבכור תם בזמן הזה מותר למכור אפילו לישראל (ואין הלכה כרב חסדא בתמורה ח' א'), אבל בשומא פסק כלפנינו, ובעל כרחינו אנו אומרים שבשומא יש זלזול יותר.
ולעיקר הדברים כאן נראה שהכהן השם את בכורו לישראל מקבל עליו את כל האחריות, שאטו בשופטני עסיקינן שהמקבל יתן כסף בעד בכור תם שאינו ראוי לאכילה, לגיזה ולעבודה, והוא דבר שאוכל ואינו עושה, ויקבל עליו אחריות שאם ימות (ואף נבלתו הרי אסורה) ישלם, אתמה. ו"שמין" כאן פירושו כבמשנת תרומות פי"א סמ"ט,6וכפירוש רוב המפרשים. ועל פירוש הר"מ שם, עיין מ"ש להלן הי"ד שורה 35–37, ד"ה והראשונים וד"ה ולפיכך. והברייתא נסמכה למשנתנו פ"ה מ"ד: אבל מקבלין עגלין וסייחין למחצה (ומשנתנו נשתמשה בדיבור "מקבלין", בניגוד לשמין שברישא), וכמו שכתבנו לעיל, שורה 3–4, ד"ה קיבל הימנו מאה עגל, ושורה 5, סד"ה למחצה. וכאן כהן השם מקבל עליו את כל האחריות, ונותן לישראל המקבל מחצית המזונות ושכר עמלו, ואם יפול מום בבכור, נוטל הכהן את בכורו, ונותן לישראל מחצית השבח. ואסרו חכמים לעשות כן משום שישראל המקבל לשבח בכור תם עושה סחורה בבכורות (עיין במשנת שביעית פ"ז מ"ג), וכל זמן שלא נפל בו מום הוא דבר האסור.
7. אבל שמין להן בכורות בעלי מומין. שהרי הן מותרין באכילה, ואם הכהן שם לישראל בכור בעל מום מיד אחרי העצרת, הרי מותר לו לישראל לקנותו לחג הסוכות (כמשנת שביעית פ"ז מ"ד), כדי שישתתף בשבח, ואין כאן סחורה בבכורות.
ושמין בכורות תמימין לכהנים וכו'. וכ"ה בתוספתא בכורות פ"ג. וכאן התירו, משום שכהן המקבל יכול לומר, מחר יבנה המקדש, ויקרב על המזבח, ואשתתף באכילתו מיד בשבח שהשביח. ואף שמחצית המזונות היא הלואה לכהן, ואח"כ כשנופל בו מום מקבל יותר ממה שהלוה אין כאן ריבית, שהרי אם ימות לפני שיסתאב מפסיד חלקו במזונותיו. ואפשר שמשום כך נשנית הברייתא כאן.