40. ישראל שלוה מעות מן הגוי ומבקש להחזירן וכו'. כל הברייתות עד הכ"א בחי' הרשב"א ס"א ב', ד"ה יש, בשם התוספתא,45אלא שהי"ז נשמטה שם ע"י הדומות. ובקיצור בנ"י פ"ה סי' שצ"ג. וכל הברייתא בירושלמי פ"ה ה"ז, י' ע"ג, ובבבלי ע"א ב'.
41. תנם לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותנן לו, אסור. וכ"ה (נותן לך) גם בכי"ע ובחי' הרשב"א ובנ"י הנ"ל. וכ"ה בבבלי. ובד: תנם לי שאתה נותן, ואני נותן לך כדרך אסור, ונתבלבלו שם התיבות. ובכי"ש: ואני נותנם לך, ותוקן: לו (במקום לך) כדרך שאתה נותנם לו. ולגירסא זו מפורש כדעת התוספות ע"א רע"ב ועוד. ובפיסקי תלמיד הרשב"א, עמ' קפ"ז ניסח: ואני אעלה בשבילך לגוי, כדרך שאתה מעלה אסור. ובירושלמי הנ"ל: ואני נותן כדרך וכו', ולא נתפרש למי נותן. אבל בכיר"ז: ואני נותן לך וכו'.
42. העמידו אצל גוי, מותר. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ושאלו שם, והרי אין שליחות לגוי ומה מועילה העמדה אצל הגוי, ופירשוה בנוטל הגוי מיד הראשון ונותן את המעות ביד השני, עיי"ש. ובירושלמי הנ"ל: ואם העמידו עם הגוי מותר. אבל הרמב"ן ע"א א' (וציין לו במה"פ במקומו) מעתיק בשם הירושלמי: ואם העמידו אצל הגוי מותר. אמר ר' יוסי והוא שהעמידו עם הגוי (כמו שנשנה בסיפא שם), וכן מעתיק בחי' הרשב"א בשם הרמב"ן וכן באמת בירושלמי כיר"ז. ואין ספק שזו היא הגירסא הנכונה. ופירש הרמב"ן שם שכוונת ר' יוסי היא שנשא ונתן ביד, כמו שאמרו בבבלי שם, וממילא גם בסיפא להלן הפירוש כן, והביא משם ראייה לשיטת ר"ת (בתוספ' ע"א ב', ד"ה כגון) שאין שליחות לגוי אפילו לחומרא, ורמזו לכך גם בחי' הריטב"א והר"ן במקומו.
ברם כדי להבין את דברי הירושלמי עלינו להקדים שתי הקדמות. הראשונים ז"ל קבלו כדבר פשוט שאין שליחות לגוי בשום מקום, וכמו שאמרו בבבלי שם: הא דרב אשי ברותא. אבל כבר העיר בהגהות יפה עינים במקומו על הירושלמי בתרומות פ"א ה"א, מ' סע"ב, ודמאי רפ"ו, שאמרו שם: ר' יוסי סבר מימר אין גוי עושה שליח בגוי אחר חבירו, הא בישראל עושה. א"ל ר' זעירא ומיניה, אתם עושין שליח, לא בישראל, ודכוותה אין הגוי עושה שליח ואפילו בישראל. והשוה בבלי כאן ע"א ב'. ברם אפילו לר' זעירא לא מצאנו שאמר כן אלא בתרומה, אבל בדיני ממונות שגם הם שייכים בדינים, יכול להיות שאף הוא מודה לר' יוסי. ובפירוש אמרו בירושלמי דמאי ספ"ו וקידושין פ"ב ה"א, ס"ב ע"ג על הברייתא בתוספתא (דמאי פ"ה הי"ד, עמ' 89): א"ר זעירא נעשה החנווני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל. אמר ר' הילא פועל זכה לבעל הבית משל חנווני וכו', היה פועל חרש (כ"ה בקידושין) וכו'. וכאן הרי הפועל היה גוי (חושש משום יין נסך), ודווקא אם היה חרש אין לו שליחות, אבל אם היה פקח יש שליחות לגוי. ובבבלי ע"ז ס"ג ב' העמידוה בפנים שונים. וכבר דנו בירושלמי שלנו כמה מן האחרונים, עיין באמונת יוסף בירושלמי עם פירוש ר"ש סיריליאו דמאי ספ"ו, ועיין מ"ש לעיל ח"א (דמאי), עמ' 256, ועיין מש"ש, עמ' 266, ובחי' הריטב"א ע"ז ע"א א', וכאן ע"א ב', סד"ה ת"ר. ולפי פשוטו אפילו ר' זעירא שחולק על ר' יוסי בעניין תרומה (שכתוב שם מפורש "אתם"), ואין מחלק בין שליחות גוי לגוי, וגוי לישראל, ואין גוי נעשה שליח לא לגוי ולא לישראל, והוא הדין בגיטין וקידושין, שאינו בתורת גיטין וקידושין, אבל בדיני ממונות יש שליחות לגוי. ולפי זה אין לפרש שר' יוסי (השוה שיטתו בירושלמי תרומות ודמאי פ"ו הנ"ל) אמר מה שאמר, משום שאין שליחות לגוי.
הקדמה שנייה. עלינו לתת את דעתנו על עניין מעמד שלשתן. בבבלי גיטין י"ג א' (ומקבילות) הובא קניין זה בשם רב. והסיקו שם שזו היא אחת מן ההלכות שאין יודעים את טעמן, למה יש כאן קניין מועיל. ולפיכך פסקו בתוספות שם (י"ג ב', ד"ה במעמד) שלא תיקנו מעמד שלשתן בגוי. אבל רוב הקדמונים חולקים עליהם וסוברים שיש מעמד שלשתן בגוי, עיין בשו"ת הרי"ף סי' רל"ח ובציונים לראשונים ולאחרונים בהוצאת הגרז"ו לייטר ז"ל. ועיין בהערות ר' מאיר יונה בשער החדש לעיטור סוף המחאה, ע"ג ע"ד, הערות ס"ג-ס"ה.
והנה הדיבור "מעמד שלשתן" לא נזכר בירושלמי כלל, אבל עצם ההלכה היתה ידועה שם, וכן מוכח בירושלמי קידושין פ"ג ה"ד, ס"ד ע"א: סמכיה גבי לוי וכו', סמכון לתנאי קרייה גבי זבונה וכו',46עיין על כל העניין בשו"ת הרמב"ן בספרן של ראשונים, הוצ' הר"ש אסף, עמ' 94, ובס' התרומות בשמו שנ"א ח"ו סי' ט'. ועיין ברי"ף כאן פ"ט סי' תקע"ט ובעיטור סוף המחאה, הוצ' רמא"י ע"ג ע"ג, במאה שערים שלו סוף ב"מ, ועוד. ירושלמי כאן פ"ד ה"א, ט' ע"ג,47ומקבילה בקידושין פ"א ה"ו, ס"א ע"א: סמכיה גבי טרפזיטא, עיין מ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 53, הערות 82–83. שבועות פ"ז ה"ה, ל"ח ע"א: סמכון כתפייא גבי קפילייא. ואף "העמידו אצל",48עיין לעיל שקלים פ"ב הי"ב והי"ג. או "העמידו עם" פירושו "סמכיה",49עיין מ"ש על "עמד עם" לעיל ח"ג, (עירובין), עמ' 331, ובהערה 55 שם. כלומר, מעמד שלשתן. ואין שום הבדל בין העמידו אצל, או העמידו עם. וההבדל הוא רק בין "המחהו אצל" לבין "העמידו אצל", ובהמחהו אצל, הוא אפילו אם אין שלשתן במעמד אחד, כמו שפירש בס' המתיבות, הוצ' רב"מ לוין עמ' 79,50ואפשר שכיוון לו הרי"ף כאן פ"ט סי' תקע"ט שכתב: ואיכא מאן דמוקים להאי מתנית' דהמחהו אצל חנוני בדליתיה גביה וכו', עיין מ"ש רב"מ לוין במבואו שם, עמ' י"ז, ויש להוסיף שם גם את הפיסקא שלנו. אבל אין ראיותיו מכריעות, ויתכן שהרי"ף מכוין להר"ח, כעדותו של התשב"ץ ח"ב סי' רע"ב, נ"ה ע"ב, על כוונתו של הרי"ף בשעה שהוא כותב "ואיכא מאן דאמר". אבל "העמידו אצל", או "העמידו עם" הכוונה למעמד שלשתן.51לפנינו בירושלמי שבועות פ"ז ה"ה, ל"ח ע"א: בשלא העמידו עמו, אבל העמידו עמו וכו'. אבל בר"ח שם מ"ז ב' מעתיק בשם הירושלמי: בשלא העמידו אצלו וכו'. וכ"ה ברי"ף כאן פ"ט סי' תקע"ט, וכן מעתיק בשמו בעיטור, המחאה, הוצ' רמא"י ע"ג ע"ב. וכן מסתבר שרב לא חידש את ההלכה של מעמד שלשתן, אלא מסר הלכה שהיתה קיימת בא"י מקדמת דנא, ובבבלי גיטין טרחו לבאר איזה קניין מועיל יש במעמד שלשתן, אבל במקורות א"י היה קניין זה מקובל מדורות ולא שאלו שאלות. ועיין מ"ש ר"א גולאק תולדות המשפט בישראל בתקופת התלמוד (ירושלים תרצ"ט), עמ' 97 ואילך דברים של טעם.
עכשיו נעבור לפרש את דברי הירושלמי שלנו. והנה בתחילת הברייתא שלנו אמרו בירושלמי ובבבלי הנ"ל: מלוה ישראל מעות גוי מדעת הגוי, אבל לא מדעת ישראל, והבבא שלנו מבארת הקדמה זו. ובבבלי אמרו מפורש: כיצד, ישראל שלוה מעות מן הגוי וכו', ושאלו בבבלי למה התירו ללוות כשהעמידו אצל הגוי, והרי אין שליחות לגוי, ותירצו, כגון שהגוי לקח את המעות מיד הישראל ונתנו לישראל האחר. וע"ז שאלו: פשיטא, מאי למימרא וכו'. והבינו מתחילה בבבלי שההיתר הוא מפני שהישראל הראשון נעשה שלוחו של הגוי ומזכה את המעות לגוי, וממילא מותר לו לישראל שני ללוות ממנו, ולפיכך שאלו, והרי אין שליחות לגוי.
וכבר אמרנו שר' יוסי סובר במפורש שיש שליחות לגוי, אלא שבירושלמי לא נחתו כאן לעניין שליחות. והאיסור ברישא פשוט, שהרי המעות שביד הישראל שלו הן (ואין כאן פקדון אלא הלואה), וכל זמן שלא החזירן לגוי יש לו רשות לעשות בהן מה שהוא רוצה. וכאן כשבא להחזיר את המעות לגוי והוא דוחה לו את הפרעון, והישראל מלוה את הכסף לישראל אחר, ומקבל רבית, את שלו הוא נותן, ואפילו אם ילונו בפני הגוי (מדעת הגוי), והגוי יסכים, הרי עדיין לא זכה הגוי במעותיו, ויש כאן רבית מישראל לישראל. ואם הישראל יאמר לגוי במפורש שהוא נעשה שלוחו לקבל את המעות מיד ישראל וקונה בשבילו את המעות, וממילא יש כאן מעות של גוי, הרי לשיטת ר' יוסי שיש שליחות לגוי, קיימת קושיית הבבלי, פשיטא, איזה חשש איסור יש כאן. ועל כך תירץ ר' יוסי: והוא שהעמידו עם הגוי, כלומר, בבא זו אינה מלמדת לנו את ההיתר שהוא ברור מאליו, אלא את האיסור, שהעמידו עם הגוי הוא בדווקא,52עיין, לדוגמא, מ"ש לעיל ח"ג, עירובין, עמ' 313, הערה 61, ולעיל פ"ג הט"ז, שורה 53–54, ד"ה ברם. והסכמת הגוי ("מדעת הגוי") אינה מספיקה, ואינו מותר אלא במעמד שלשתן, שהוא מעביר את הכסף לגוי, והגוי לישראל, והוא כנשא ונתן ביד. ופשיטא שאם יעשה אותו שליח לזכות לו לגוי, אף הוא מועיל לשיטת הירושלמי, אלא שהתלמוד תפס את היותר פשוט והיותר מצוי, ואין ביניהן ולא כלום, והוא כנשא ונתן ביד. ועיין בתשובות הראב"י, ספרן של ראשונים, הוצ' הר"ש אסף, (ירושלים, תרצ"ה), עמ' 35, עיי"ש כל העניין.