38-39. לוה אדם מאשתו ומבניו ברבית, אלא שמחנכן ברבית. וכ"ה בירושלמי פ"ה ה"ז, י' ע"ג. ובבבלי ע"ה א': אמר רב מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו36כלומר, אשתו, עיין מ"ש לעיל ברכות, עמ' 23, ד"ה בנו ובתו. ברבית, כדי להטעימן טעם רבית, ולאו מילתא היא, משום דאתי למיסרך. לפי גירסא זו הפירוש הוא שמותר להלוות להן ברבית כדי שיטעמו את טעם הלוה בריבית כמה הוא מצטער, "ויטעמו טעם מרירות של רבית, ולא ינהגו בו". והתלמוד דוחה הלכה זו, מפני שיש לחשוש שיערב להם טעם המלוה, ויתרגלו בו להבא, וכן פירש"י (ע"א רע"א) למה אסרו חכמים לקחת רבית מן הגוי.37ועיין מאירי שם, עמ' 266, והוא ע"פ הלשון שמחק רש"י שם, ד"ה טעמא.
ברם מלשון הר"ח ומלשון הרי"ף בתשובה38כפי שמביא בשטמ"ק ע"ה א' בשמם. מוכח שגרסו בבבלי כגירסת הירושלמי,39והיינו מותר לו לאדם ללוות מבניו ובני ביתו ברבית. ופירשו שיטעמו את ההנאה שבקבלת רבית, ויקבלו יותר שכר על הפרישה מן הרבית. ובלח"מ פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ח הבין כן גם בשיטת הרמב"ם, אבל קשה מאד להכניס כוונה זו בלשונו, שהרי כתב במפורש להלוות בניו וכו'. ובפיסקי תלמיד הרשב"א, עמ' ר"ג, צרף את שתי הלשונות, עיי"ש שהזכיר גם "שכנים", ועיין במאירי, עמ' 287, והעתיק כנראה מן הר"מ. ובלח"מ שם נדחק בהמשך דברי הר"מ, והפשט הפשוט שם הוא כדברי הט"ז ביו"ד סי' ק"ס ס"ק ד'. ובנתיבות ירושלים על הירושלמי כאן (ל"ג ע"ג מן הספר) האריך ובכלל דבריו דברינו, עיי"ש.
ולפי פשוטה של התוספתא והירושלמי אין כאן עצה טובה כלל, אלא היתר בלבד, ובהסתייגות ובאזהרה שהוא מכניס את עצמו במספק. וכן נראה מהמשך הירושלמי שם שבהיתר גרידא עסיקינן. ועיין גם בבבלי ע"ה א' למעלה מן ההלכה שלנו.
39-40. אין ישראל רשיי ללוות שקל ולהלוות בסלע, אבל גוי רשיי ללוות בשקל ולהלוות בסלע. וכן ("שקל", ברישא) גם בד ובכי"ע. ובירושלמי הנ"ל: לא יהא אדם לווה בשקל40וכן מעתיק בראב"ן שנביא להלן בפנים גם בשם התוספתא. ומלוה בסלע, אבל גוי לווה בשקל ומלוה בסלע. ופירש בפ"מ שלא ילוהו שקל על מנת שילוהו סלע לאחר זמן.
ומכאן מוכח שדווקא שקל בסלע אסור, אבל שקל בשקל מותר. ובמה"פ במקומו העיר על דברי ס' התרומות שמ"ו ח"ד סי' נ' שדייק ממשנתנו בסוף פירקין (כל ימי גריד אחד וכו') שמותר להלוות מנה עכשיו על מנת שילוהו מנה בחודש אחר, אבל אסור ללוות מנה לחודש על מנת שילוהו מנה לחדשים, או מנה לחדש על מנת שילוהו מאתים לחודש אחר, וכאן בתוספתא לכאורה מפורש כדבריו. ועיי"ש במה"פ שהעיר על השיטה שהביא המרדכי שיש סוברים שאפילו שקל בשקל הוא רבית קצוצה, ובשו"ת הרא"ש כלל ק"ח סי' ט"ז אוסר ללוות מנה על מנת שילונו מנה (אבל אין כאן רבית קצוצה). ובמאירי ספ"ה, עמ' 290, כתב: ורבותי נסתפקו במי שאמר לחבירו הלוני מנה היום ולמחר אפרעך ואלוה לך מאתים, או אלוה לך מנה לשני ימים וכו', וראוי לחוש לדבר, ועיין בהגהת הרמ"א יו"ד סי' ק"ס סעיף ט' ובבאור הגר"א שם ס"ק ט"ז. ועיין גם בפתחי שערים ע' ב' (מ"ח ע"א מן הספר).
נמצאנו למדים שיש לפנינו ארבע שיטות: אסור ללוות מנה לחדש על מנת להלוות אח"כ מאתים (או מנה לחדשים), אבל מותר ללוות מנה על מנת להלוות מנה. אסור ללוות אפילו כגון דא, ויש כאן אבק רבית. אסור ללוות, ויש כאן רבית קצוצה. ספק שמא מותר ללוות מנה, אפילו על מנת להלוות מאתים. ונראה בטעם האוסר משום רבית קצוצה, מפני שגם בהלואה יש ערך של כסף,41עיין מ"ש לעיל ח"ד (שקלים), עמ' 690. ודינו כאילו נותן לו נשך ממש, וטעם ההיתר אפילו במלוה מנה על מנת להלוותו, אח"כ מאתים, הוא משום שיש מצוה מן התורה להלוות לישראל בלי רבית,42עיין מכילתא סוף יתרו, עמ' 243, משפטים פי"ט, עמ' 315, ועוד. ודינו כאילו אומר לחבירו עשה מצוה על מנת שאני אזכה על ידך במצוה אחרת. מ"מ השאלה עומדת בעיניה כיצד העלימו כל הראשונים הנ"ל עיניהם מן התוספתא ולא הביאו אותה לא לראייה ולא לסתירה. יתר על כן גם כאן עלינו להבין את הבבא "אבל גוי רשיי ללוות" וכו', והרי גוי אינו מצווה כלל על הרבית, כמו שתמהנו ברישא. ומתחילה פרשתי את התוספתא דוגמת הרישא, ודייקתי מן הלשון בשקל, בסלע (שלא אמרו שקל, סלע, עיין מ"ש לעיל הערה 40) שהכוונה היא שמלוה לו פירות בפירות (כגירסת הירושלמי), או מעות בפירות, והיינו לאחד יש לו מעות ואין לו פירות ולשני יש לו פירות ואין לו מעות, ומלוה הראשון לשני מעות מנה, על מנת שילונו עכשיו בפירות במנה, וכן אם לאחד יש לו חטים ולשני יין וכדומה43ותפסו דוגמות אילו מפני שלא תתכן עיסקא כזו במעות במעות. וכל העיסקא נעשית מיד, ונראה כאילו נותן לו רבית מיד, ולפיכך שוה בשוה מותר (אם שם את הפירות בדמים), אבל ביותר אסור. ובגוי מותר, אפילו ביותר, ואינו נראה כאילו עושה שותפות עם הגוי,44והלשון "אבל גוי רשיי" הוא אגב הרישא "אין ישראל רשיי". ובפתחי שערים ע' ב' (מ"ח ע"א מן הספר) פירש שמדברים כאן בהלוואה של גוי לגוי (כלומר, גוי רשאי להלוות לחבירו וכו'), ולשיטה שהגויים מצווים על הרבית (עיין בתוספות ע' ב', ד"ה תשיך), מותר להם להלוות אחד לשני באבק רבית. ברם עצם שיטה זו מפוקפקת מאד, ואין מביאים ראייה מן האגדות. ויש כאן דמיון לרישא (לקבלת צאן ברזל מן הגוי).
אבל עיין במצפה שמואל מה שמביא בשם תוספת בכורים, וכבר העירותי בתס"ר (ירושלים תרח"ץ) במקומו על דברי הראב"ן בפרק איזהו נשך (ד"ר צ"ז סע"ב) שהביא את התוספתא כאן, ופירשה שאין ישראל רשאי ללוות בשקל מישראל חבירו ולהלוות לגוי בסלע (והם חולקים ביניהם את הסלע של רבית), אבל גוי מותר לו ללוות מישראל וכו', עיי"ש. ולפי פירושו היא הקדמה לבבא הבאה ומעיניינה. ונראה שאין לזוז מפירושי רבותינו הראשונים.