30-31. רבן שמעון בן גמלי' או' מפרין על שדהו. וכ"ה (מפרין) גם בד ובכי"ע, ובמשנתנו פ"ה מ"ה במשניות מטיפוס א"י. ובכי"ש תוקנה נון הסופית לזי"ן, קרי: מפריז. וכן תוקן בירושלמי פ"ה ה"ו, י' סע"ב בכי"ל. ולפנינו במשנה: רבן שמעון אומר ומפריז על שדהו וכו'. וברש"י שם ס"ט ב': מפרין על שדהו לשון פרה ורבה וכו', ולי נראה מפריז בזיי"ן, לשון מרחיב ומגדיל וכו', עיי"ש. ועיין דק"ס, עמ' 196, הערה ס' (בנוסח הברייתא). והבלבול בין נו"ן סופית לזיי"ן מצויה הרבה במקורות, דוגמת ליזביז, ליזבין,20עיין פיה"ג טהרות, הוצ' מהרי"ן אפשטין, עמ' 9, הערה 18, ועמ' 147, הערה 7. ועיין מ"ש להלן ב"ב פ"ה ה"ו, שורה 25, סד"ה מי מעין. זין, זיז,21עיין תס"ר ח"ג, עמ' 18. כנף העוז, כנף העון,22עיין תס"ר שם, עמ' 57. אגוז אגון.23עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו שבת, עמ' 111. וכבר העירותי (תס"ר ח"ג, עמ' 18) על דברי שו"ת הרא"ש כלל מ"ה סי' ב' שכתב: יש מקומות שכותבין נו"ן זקופה קטנה ונקראת זי"ן. ובס' הנר לר"ז אגמאתי 116 ע"א, מעתיק בשם התוספתא: מפרין על שדהו וכו', אבל כן הוא דרכו להעתיק את לשון הבבלי ולציין למקורו, והרי כל ההמשך שם הוא לשון הבבלי ולא לשון התוספתא.
31-32. כיצד, קיבל ממנו שדה בעשרת כורין חטין, ואמ' לו תן לי מאתים דינר ואפרנסה, ואני נותן לך שנים עשר כור בשנה וכו'. וכ"ה בבבלי ס"ט ב' (אלא ששם: מאתים זוז), ופירש"י שם: ואחזיר מעותיך. וכן פירשו באו"ז פ"ה סי' ר"ג, הרא"ש פ"ה סי' מ"ח, בנ"י במקומו ועוד. אבל במאירי, עמ' 254, ובמיוחס להריטב"א ס"ט ב', הביאו בשם התוספות שמאתים זוז הללו נתן לו במתנה, אבל בהלואה אסור, משום רבית. וכן כתב בספר התרומות שמ"ו ח"ד סי' מ"ח: וי"מ שאין המעות חוזרין לבעלים, ולפיכך אין בו משום רבית, והכי סבר הר"מ ז"ל. ועיין ב"י בטיו"ד סי' קע"ו ומ"ש עליו בגידולי תרומה במקומו. ובכי"ו כאן: ואני נותן לך שנים עשר חדש שנים עשר כור וכו'. והשמטתי את המלים "שנים עשר חדש" ע"פ ד וכי"ע. אבל עיין מ"ש ע"ז להלן.
והנה בפתחי שערים ס"ט ב' (מ"ד סע"ב מן הספר) הוכיח מתוכן הברייתא שהנכון כפירש"י שבהלואה עסיקינן, כפי שמשמע משער הריבית. וכוונתו היא ששמונה כורים הם מאתים דינר,24ע"פ משנתנו רפ"ה, שמזכירים שם את השער הבינוני, והוא דינר זהב לכור, כלומר, עשרים וחמשה דינר. ובעד הלואה של דמי שמונה כורים נותן לו שני כורים לשנה, והיינו ארבע בחמש, כבמשנתנו רפ"ה, והיא רבית מצוייה. אבל אם נפרש שנותן לו מתנה מאתים זוז, ובשביל זה מקבל שני כורים, הרי הנותן שוטה הוא שנותן לו מיד מאתים דינר, על מנת לקבל אח"כ בגורן שווי של חמשים זוז, אתמה.
ברם אי משום הכי לא איריא, שהרי בברייתא לא נאמר ששכר את השדה לשנה אחת בלבד. ובמאירי, עמ' 254: כגון שהשכיר שדהו לחברו לעשר שנים בעשרת כורים לשנה, והוא חכירות, ואמר לו תן לי מאתים זוז ואוציאם לתקון השדה וכו', ואעלה לך בחכירותו שנים עשר כור בשנה, וכן אחזיר לך המאתים דינרין לזמן, מותר. וכן נראה מן הלשון "בשנה". ובפיה"מ למשנתנו: כל שנה. ונראה שציור זה (עשר שנים) הוא ציור של חכמי התוספות שחולקים על שיטת רש"י, ולפיהם בעד מאתים הזוז שנותן המשכיר הוא מקבל עשרים כור (כחמש מאות דינר) במשך עשר שנים, והרויח, והייתי סבור שיש כאן רבית שנותן לו פי שנים וחצי במשך עשר השנים, בעד הקדמת המעות.
ושמא צ"ל בכי"ו (עיין בשנו"ס): ואני נותן לך שנים עשר שנים עשר וכו' (והסופר הוסיף באשגרה: חדש) כלומר בכל שנה.
ברם נראה שלפעמים לא נקטו חז"ל את השערים הרווחים בשוק, שהרי בירושלמי פ"ה ה"ו, י' ע"ב, שנו בברייתא זו: כיצד קיבל הימנו בעשרה כורין חטין, אמר לו תן לי סלע אחד, ואני נותן לך שנים עשר כורין לגורן,25כ"ה בהוצ' שלפנינו, אבל בכיר"ז שם: כור אחד של חטין, מותר. עיין מש"ש. מותר. ואף כאן אינו מתקבל כלל, שהחוכר יתחייב לתת למחכיר שווי של חמשים דינר אחרי שנה בעד ארבע דינרים, אפילו אם לא יצטרך להחזירם. ונקטו מספר "עגול". וכן במכילתא דרשב"י, משפטים כ"ב, כ"ד (הוצ' מהרי"ן אפשטין - מלמד, עמ' 212): איזה נשך, סאה מכור, וסלע ממנה, ורבית נמוכה כזאת לא היתה מצויה בזמנם.
וטעם ההיתר נתבאר בירושלמי שם: נעשה כמשכיר לו שדה ביוקר, וכן הסביר רש"י במקומו.
33. אבל אין מפרין לא על ספינתו, ולא על חנותו. וכ"ה בבבלי ס"ט ב'. ובירושלמי הנ"ל מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש. ועיין להלן בסמוך.
ולא על כל דבר שאינו עושה ואוכל. בס' הנר לר"ז אגמאתי, 116 ע"א, בשם התוספתא (אלא שבאמצע העתיק את לשון הברייתא בבבלי, כדרכו): ולא על דבר שאינו עושה בגופו. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ולפנינו ט"ס ואשגרה ברורה. ומטעם זה אמרו בבבלי הנ"ל: פעמים שמפריז על חנות, לצור בה צורה, ספינה לעשות לה איסקריא, כלומר, ושבחה בגופה הוא, והריוח מתרבה.