16. המוכר שדה לחבירו, ואמ' לו על מנת שיהא בה עריס וכו'. ירושלמי פ"ה רה"ב, י' ע"ב. ופירושה שקנה את השדה בקניין גמור, בשטר, או בחזקה, אעפ"י שלא נתן לו את המעות, מ"מ השדה שלו היא, ורשאים הם להתנות כל מיני תנאים, אבל הממשכן את שדהו והתנו ביניהן התנאים שלהלן הרי יש כאן ריבית. ובמה"פ בירושלמי, ד"ה המוכר, ציין לשו"ת הריב"ש [סי' תס"ד] שכתב: אבל בברצלונה נוהגין לעשות בעניין אחר שהוא מותר גמור, ואין בו צד רבית כלל, והוא שמוכר לו ביתו לגמרי תחלה בסך ידוע לחלוטין, ואח"כ חוכר המוכר מן הקונה הבית ההוא וכו'. ועיין בנתיבות ירושלים רה"ב, ד"ה על מנת, שיישב למה לא הביאו את הירושלמי ואת התוספתא כראייה למנהג ברצלונה.
16-17. ועל מנת שאהא בה שות'. בכי"ו בטעות: ועל מנת שאהא ברשותי, והגהתי ע"פ ד, כי"ע וירושלמי הנ"ל.
17. ועל מנת שהמעשרות שלי. בתוספתא דמאי פ"ז הט"ו: ישראל שמכר שדה לכהן ואמ' לו על מנת שהמעשר שלי וכו' לעולם, אסור וכו'. וכבר הסקנו לעיל שם ח"א, עמ' 279, שיש שם שיבוש, וצ"ל: ישראל שקבל שדה מכהן (כגירסת הדפוסים) וכו', אבל במוכר רשאי להתנות מה שהוא רוצה, כלפנינו כאן, עיי"ש. ולעיל שם הי"ד: כהן שמכר וכו', עיין מש"ש עמ' 278 ואילך.
כשתמכרנה מכרה לי בדמים הללו. בירושלמי הנ"ל: על מנת שתמכרנה לא תמכרנה אלא לי. ועיין בבלי ס"ה ב'. ושם במשכן לו בית, ולא במוכר, כלהלן שורה 20–21. ועיין בנת"י בירושלמי שם.
18. שתרצה אני בא נותן דמיה ונוטלה, מותר. בד: שארצה אני בא נותן לו דמיה וכו'. וכע"ז בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי ס"ה ב' אסרו בכגון דא, והעמידוה שלא כר' יהודה, אבל לר' יהודה מותר. ועיין בח"ד ובנתיבות ירושלים הנ"ל. ועיין להלן ב"ב פ"ב ה"ג, ומ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"א ס"ג (ניסן תר"צ), עמ' 82 ואילך.