71. חייב לו מעות, ובא ליטול ממנו פירות בגורן וכו'. ירושלמי פ"ה ה"ח, י' ע"ג (בשם ר' חייה שקבע כן במתניתא). וכ"ה בבבלי ס"ב ב' (בשם "דתניא", בשינוי לשון). ובחי' הרמב"ן ס"ה א' (ק"מ ע"ג) הביא חלק מן הרישא. ובס' הנר 107 ע"ב, העתיק את לשון הבבלי וציין למקורה בתוספתא כאן, כרגיל אצלו.
72-73. שלא כאיסורו [בא]. שבא ואמ' וכו'. ובד: שלא באיסרו שבא ואמר וכו'. וכן בכי"ש: אלא (ותוקן: דלא) באיסרו שבא וא' לו וכו'. ובין השורות תלוי "לידו", כלומר, קרי: שבא לידו. ובכי"ע: ולא כאיסרו הבא לידו. בא ואמ' לו וכו'. וכן בירושלמי הנ"ל (בהוצ' שלפנינו): דלא כאיסרו הבא לידו. אבל בכיר"ז: ולא כֵאסַרֵי שבא. ובחי' הרמב"ן הנ"ל מעתיק מן הירושלמי שלא באיסרו37כ"ה בשטמ"ק בשמו. ולפנינו בחי' הרמב"ן: כאיסרו. וקרוב בעיני שהמו"ל לא קרא כהוגן. בא. ובבבלי הנ"ל: דלאו באיסרו38כ"ה בכ"י ה' ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 178, הערה ת'. בא לידו. ובתשה"ג שע"צ ח"ד ש"ב, סי' כ"ז, מ"א ע"א: שלא באיסורו39ככתיב שבכי"ו כאן, ועיין להלן בשם או"ז. ועיין להלן ב"ב פ"ה, הערה 69. בא לידו. ובס' הנר הנ"ל מעתיק מן הבבלי: דלא באיסרו בא בידו, ועיין בחי' הר"ן שמעתיק כן בתוך הסוגיא כמה פעמים. וכן ברשב"א ס"ב ב': דבא לו באיסרו וכו', אבל רישא דבא לו באיסרו וכו', ולפיכך יש מפרשים וכו', דאי באיסרו בא לידו וכו', כאילו בא באיסרו בידו. ובאו"ז פ"ה סי' קס"ט: ולא אמרינן באיסורו הבא לידו וכו', לאו באיסורו הבא לידו וכו', דלאו איסורו וכו' ואע"ג דלאו איסורו בא לידו.
לפיכך נ"ל שהנכון לפנינו, וצ"ל: שלא באיסרו [בא], כגירסת הרמב"ן בירושלמי הנ"ל. והכוונה שיש כאן חשש ריבית, מפני שלא בא לגורן ואיסרו בידו, והלואתו אינה קונה לו את הפירות, וממילא אם נתייקרו הפירות יש כאן אבק ריבית, ואח"כ צ"ל בתוספתא: [הרי] שבא ואמ' וכו', עיין מ"ש בירושלמי שם.
ובמשנתנו ריש פירקין: לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור וכו' הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין, והרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו (כלומר, זו היא תרבית). וכן בתו"כ בהר ריש פרשה ה', ק"ט רע"ג. ודייקו בבבלי ס"ב ב' שמשנתנו הנ"ל חולקת על הברייתא שלנו, שהרי לפי משנתנו אם יש לו יין מותר, אעפ"י שלא שילם במזומנים, אלא בחוב של החטים. ברם בירושלמי קידושין פ"ב ה"ב, ס"ב ע"ד, מפורש: והרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו. הא אם יש לו יין הרי זה חייב (וכ"ה גם כאן בכיר"ז). תני ר' חייה אם יש לו יין חייב ליתן לו, וכ"ה בתו"כ הנ"ל. והרי אמרו בירושלמי פ"ה הנ"ל שהברייתא שבתוספתא כאן ר' חייה היא, והוא סותר את שיטתו בתו"כ ובירושלמי הנ"ל.
ברם כבר בארנו את שיטת הירושלמי40קובץ לזכר א"מ ליפשיץ, עמ' 222. שקנה את החטים במעות ואין לו חטין, עיי"ש, ואין סתירה ממשנתנו לברייתא שלנו, משום שבמשנתנו תובע חטים, ואע"פ שאין לו חטים אם יש לו יין, מותר לפסוק עליהם, אבל אם גם יין אין לו אסור. והברייתא שלנו הרי מדברת בחוב של מעות גרידא. ועל שיטת התוספתא והירושלמי בעניין קניין במלוה, עיין מ"ש לעיל ח"ח (קידושין), עמ' 939. ולפירושים בבבלי שם, עיין רש"י ד"ה בבא, ובתוספות שם ד"ה לקח, ומ"ש רב האיי בס' המקח והממכר שער מ"ד.
שבא ואמ' הלויני כור אחד של חיטין ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו, מותר. בכי"ע: בא ואמ' לו וכו', ובחי' הרמב"ן ס"ה א' (ק"מ ע"ב וע"ג): א"ל הלויני וכו'. וכ"ה בס' התרומות שמ"ו ח"ד סוף סי' ל', ורבותינו קיצרו, וצ"ל: [הרי] שבא ואמ' וכו', או: בא ואמ' וכו' כלומר, שבא לגורן, כלעיל שורה 71 והלויני לאו דווקא, אלא שקנה ממנו חטים בהקפה.
ואשר לגירסא "מותר", הרי כ"ה גם בד, בכי"ע, בכי"ש ובס' התרומות הנ"ל, וכן היה לפני הרמב"ן, אלא כנראה, שהגיה "אסור" ע"פ הירושלמי, עיין מ"ש להלן.
והנה בטרשא דרב נחמן (בבלי ס"ה א') נחלקו הראשונים בפירושו, ולשיטת הר"ח הביאו ברמב"ן הנ"ל (ועוד כמה מן הראשונים) לא התיר ר' נחמן לתת מעות עכשיו על מנת שיקבל אח"כ, בזמנים שהפירות מתייקרים, אלא בדלא קץ ליה את המחיר של זמן היוקר, אלא אמר לו תשלם לי באותו זמן בין אם יהיו ביוקר בין אם הוא בזול.41עיין באו"ז פ"ה סי' קפ"ג, כ"ו ע"ג, מ"ש על פר"ח. וצ"ע. והרמב"ן הנ"ל הביא את התוספתא שלפנינו וכתב: ועכשיו זו קשה לדברי ר"ש ולמי שפוסק שאין הלכה כר"נ. והביא רבינו את הירושלמי בפ"ה ה"ח, י' ע"ג, שאמרו שם: ר' חייה רובה הוה ליה כיתן אתו חמרייא מיזבנה מיניה, אמר לון לית בדעתי מזבנתה כדון אלא בפוריא,42כלומר, בפורים, בזמן שהכיתן הוא ע"פ רוב ביוקר. אמרו ליה זבנה לון כדון מה דעתיד מזבנתיה בפוריא, אתא שאל לרבי אמר ליה, אסור. נפק קבעה במתניתא, ותני כן, היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו בגורן וכו' (כלומר, הבבא שברישא כאן), והיה קשה לו לרבינו מה עניינה למעשה ר' חייא, ופירש שהכוונה בירושלמי לסיפא של הברייתא, והיינו ההלכה שלפנינו, והירושלמי גרס בה אסור. וז"ל הרמב"ן: ולא ידעתי היאך הביאו ראייה מן הברייתא דקתני היה חייב לו מעות וכו' לטרשא דכיתנא דאסר ליה [רבי] לר' חייא ומה עניין לה, עד שמצאתי בתוס' דתניא התם היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות וכו', וקתני סיפא א"ל הלויני כור א' של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר, ועכשיו למדתי (כלומר, מן הירושלמי) שהוא טעות הסופרים, ואסור גרסינן בתוס', ומזו הביא ראייה בירושלמי שר' חייא קבעה לאיסור טרשא זו במתני' דידיה וכו', זהו פירוש מסוגיא הזו הירושלמית, ואע"פ שיש סמך בזה לדברינו, כיון שלא הקשו בגמ' מן הברייתא הזו לר' נחמן דשרי טרשא ליכא למיסמך עלה, ולא מותבי מבריתא דלא מותבי בגמרא כלל.
ואעפ"י שפירוש רבינו בירושלמי מוכרח (וכן דרך הירושלמי בכ"מ להביא את הרישא ולכוין לסיפא), מ"מ אין להגיה בתוספתא ע"פ הירושלמי, ובתוספתא שלנו הגירסא בטוחה, והיא סוברת שאם לא קבע את המחיר של עכשיו, ולא קצץ את המחיר של פורים, מותר, והוא כפירוש בעל ס' התרומות שמ"ו ח"ד סוף סי' ל' הנ"ל, ועיי"ש בגידולי תרומה.
ובנתיבות ירושלים העיר על הר"ח שהביאו בשטמ"ק ע"ה א',43דברי הר"ח שם מקוצרים, והנכון הוא באו"ז שם סי' רל"ו, אבל גם לפי גירסת בעל או"ז הדברים סתומים. ופירושו לא יתכן, כפי שנראה מדברי הר"ח שבאו"ז (עיין הערה 42), ואעפ"י שת"ח גדול הוא, אין דבריו מתקבלים ע"פ דקדוק לשון הירושלמי ועל פי פירושו במלה "פוריא". ולמרות כל הפירושים דברי הירושלמי סתומים, שהרי בטרשא דר' חייא היתה גם הקולא של רב פפא, שלא רצה כלל למכור את הכיתן עכשיו (עיין בבלי שם ס"ה א', ובתוספות ס"ה ב', ובדק"ס עמ' 185, הערה ב'), וצ"ל שהקולא של רב פפא לא קבלו בחשבון כלל.