1-2. המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו, לא כל הימנו לאבד זכותו של זה. בברייתא זו מתחילים דיני רבית, וכדי להבין את תוכנה של ברייתא זו ומהותה, עלינו להקדים את לשון משנתנו רפ"ה. וכן שנינו שם: איזהו נשך ואיזהו תרבית ? איזהו נשך? המלוה סלע בה' דינרין, סאתים חטים בשלש, מפני שהוא נושך. ואיזהו תרבית ? המרבה בפירות. כיצד, לקח הימנו חטים בדינר זהב הכור וכו', ויין אין לו. המשנה כשהיא לעצמה קשה מאד, הרי כתוב מפורש הוא (ויקרא כ"ה, ל"ו) את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך. ולא עוד אלא שהתחילו ברבית דאורייתא, וסיימו במרבה בפירות, ברבית דרבנן, וכבר אמרו כן בבבלי ס"א ב': עד כאן של תורה, מכאן ואילך של דבריהם. ומכל מקום לשון המשנה קשה והעיקר חסר מן הספר. ובירושלמי לא עמדו כלל על קושי הלשון במשנתנו.
ולולא פירושי רבותינו הייתי אומר ששאלת משנתנו עולה על הפסוק במשלי כ"ח, ח': מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו. וחז"ל פירשו שבין המלוה ברבית דאורייתא ובין ברבית דרבנן שניהם בכלל הקללה. ובבבלי כאן ע' ב' אמרו שגם המלוה לגוי כלול בקללת פסוק זה.1במקורות א"י אין זכר לכך שאסור להלוות לגוי ברבית. ואף הם דרשו פסוק זה למלוה לגוי ברבית, בשעה שנמנע להלוות לישראל בלי רבית, משום שהעדיף את הגוי שנותן לו רבית. עיין תנחומא משפטים סי' י"ד הוצ' בובר סי' ה', ערוך ערך חן ד', בשם הילמדנו. ובפסיקתא דר"כ, עשר תעשר, הוצ' מנדלבוים, עמ' 161: שהוא מלוה ישראל ברבית וכו'. ובשמו"ר משפטים פל"א, י"ז: זה שהיה מלוה ברבית, אבל בכ"י אוקספורד שם נוסף בין השורות בכ"י הסופר עצמו: גוי. ועיין בבלי כאן ע"א א'. ובמדרשות הנ"ל הסמיכו לפסוק הנ"ל את הכתוב במשלי כ"ח, כ"ב: נבהל להון איש רע עין, ולא ידע כי חסר יבאנו, ולאו דווקא באיסורי תורה. ולפיכך אמרו: איזהו נשך (מרבה הונו בנשך) ואיזהו תרבית (המרבה הונו בתרבית) וכו', ושניהם בכלל הקללה. ובס' יד רא"ם (קובץ לזכר א"מ ליפשיץ הי"ד), עמ' 218 ואילך, פירשתי את משנתנו ואת הסוגיות בירושלמי ובבבלי שדנו בה.
ובאמת רוב רובו של הפרק שלנו עוסק ברבית דרבנן גרידא. ומוכח ממשנתנו כאן שאם הקדים מעות למוכר, ופסק עמו על השער שבשוק, מותר לו למוכר לספק לו את הפירות אעפ"י שנתייקרו, ואעפ"י שלא היו למוכר פירות בשעה שפסק אתו (ולענייננו כאן אין הבדל בין הפירושים בבבלי ס"א ב'). וכן אמרו בפירוש במשנתנו להלן מ"ז: יצא השער פוסקין, ואעפ"י שאין לזה יש לזה. ולהלכה זו נסמכה הבבא שלנו בתוספתא, כמו שפירש בח"ד. וכן ברי"ף ב"ב פ"ד סי' תשע"ג:2לפי גירסת כ"י ישן, ולפי עדותן של כמה מן הראשונים, עיין מ"ש להלן, ד"ה ברם ברי"ף. וקיימא לן נמי פוסקין על שער שבשוק, ואע"ג שאין לו, ואיכא נמי בתוספתא המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו וכו'.
ובכך מובן לשון התוספתא כאן "לא כל הימנו לאבד זכותו של זה", והכוונה היא שאם המוכר אינו רוצה לחזור בו, "כי היכי דליקו בהימנותיה" (עיין בתוספות ס"ז רע"א) אלא שחושש משום רבית, על כך אמרו: לא כל הימנו לאבד את זכותו של הלוקח, כלומר לקבל את הפירות שנתייקרו. אבל לא אמרו בפירוש שחייב להעמיד לו מקחו (כמו בירושלמי, עיין להלן). וממילא אין מבבא זו ראייה שהמוכר אינו יכול לחזור בו מן הדין. ועיין בתוספות ס"ב ב', ד"ה אעפ"י, ובראשונים שמביא בשטמ"ק מ"ז ב', ד"ה וכתב הרמ"ך ז"ל ואילך. ואין לכך הכרח גמור מן התלמוד, ויתכן שאין כאן מי שפרע, אלא שלעניין רבית בדרך מקח וממכר פעמים והיקילו, עיין בהשגות הראב"ד פ"ז מה' מכירה ה"ד, בכ"מ פכ"ב מה' מכירה ה"ג (אלא שהוא פירש את התוספתא לעניין קניין), בתיו"ט פ"ה מ"א, ובאחרונים שציין במצפה שמואל כאן. ועיין בגידולי תרומה שער מ"ו ח"ד סי' ס"ב, מה שהשיג על דברי בעל כ"מ, ומ"ש להלן בסמוך, סד"ה ובתשובת.
ברם רב נסים גאון כתב:3לפי מרדכי ב"ב פ"ד סי' תק"ס, והביאו בב"י טחו"מ סי' רי"א. אם ראובן מכר כור חטים וכו' שחייב להעמיד לו מקחו, ואפילו נתייקר, דתניא בתוספתא דב"מ פ"ד המוכר בית4כ"ה בד"ו רפ"א, וצ"ל: פרו', פרות. ובד"ק חסרה מלה זו. לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לא כל הימנו לאבד זכותו של זה, וגם בירושלמי דתרומות [פרק] האוכל בשוגג (פ"ו ה"ג, מ"ד ע"ב) ר' אבהו בשם ריש לקיש אמר הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו וכו'. וכן מעתיק בהגה"מ ספ"ג מה' מכירה (בד' קושטא) בשם רבינו נסים, ומוסיפים שם: "ובירו' דהזהב (ה"ב, ט' ע"ב) גרסי' בר איניש דיהב דינר לחבריה, וא"ל על מנת דתיקום לי בהון מאה גרבין ושלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו, ועוד גרסי' בירושלמי דתרומו' ר' אבהו בשם ר"ל אמ' הא למה זה דומה, למוכר חפץ לחברו ונמצא שאינו שלו שצריך להעמיד לו מקחו עכ"ל". והובאו ההגהות האילו בקיצור בב"י טחו"מ סוף סי' קצ"ה. וכנראה ששניהם (המרדכי ובעל ההגהות) שאבו מן הראבי"ה.
ובעיטור, מכירת קרקעות, הוצ' רמא"י ס"ז ע"א: ורבינו נסים מייתי ראייה דמחייב למיזבן ליה, מהא דגרסינן בתוספתא דתרומה בפ' האומר (צ"ל: האו' = האוכל) תרומה הם (צ"ל: הא) למה זה דומה למוכר חפץ וכו'. וכ"ה בעיטור כ"י ששון (אהל דוד ח"ב, עמ' 726) ובמאה שערים שלו ב"ב פ"ד, ונשמטה שם שורה, וצ"ל: בתוספתא [דב"מ וכו' ובירושלמי] דתרומה וכו'. וכבר היתה השמטה זו בעיטור לפני הרשב"א בחידושיו לב"ב ס"ט ב', והעיר שם: אלא שבדקתי אחר הנוסחאות שבתוספת תרומות ולא מצאתי כן, מיהו כיוצא בה מצאתי בפ"ד דמס' ב"מ דקתני המוכר פירות וכו' כלפנינו. וכן היתה השמטה זו בעיטור לפני הרב המגיד, עיי"ש בפכ"ד מה' מכירה הי"ג. אבל לפני הר"ן (הרנב"ר) בחידושיו לב"ב ס"ט ב', סוף עמ' 257, היתה הגירסא מתוקנת בעיטור, עיי"ש, ובשטמ"ק שם בשם הרשב"א העתיק, כנראה, ע"פ חי' הר"ן.
ובתשובת הר"י מיגאש סי' ק"ח (כפי שמעתיקה בשטמ"ק כאן מ"ז ב'): אמנם רבינו נסים ז"ל כתב דאיהו סובר שכל זה הוא במי שמכר סחורה שאינה מצויה אצלו, אבל אם נמצאת בשוק שהוא מחוייב לקנות וכו', והביא ראייה לדבריו מהתוספתא, איך עלה בדעתו דבר זה וכו', והתוספתא שהביא ראיה אין לסמוך עליה, שכל דבר שלא הובא בתלמוד, ומצאנו התלמוד חולק עליו, הנכון הוא שלא לסמוך עליו וכו', עיי"ש. ואנו רואים מכל הנ"ל שרוב הראשונים פירשו את התוספתא גם לעניין קניין, ולא לעניין ריבית גרידא, אבל אין הדבר משנה את הפירוש, עיין מ"ש לעיל ח"ז (נדרים), עמ' 489, ולעיל פ"ג הכ"ג, שורה 72–73, סד"ה ולא יהא מוכר, ומ"ש בס' יד רא"ם (קובץ לזכר א"מ ליפשיץ הי"ד), עמ' 222, הערה 26. והעירותי שם על הר"מ פכ"ב ה' מכירה, ה"ג, ושמקורו הוא בירושלמי פ"ה ה"א, י' ע"א: במה קנה ? רב נחמן בר יעקב סבר מימר חייב להעמיד לחבירו. ובפיה"מ שם גילה את מקורו, עיין מש"ש, הערה 27.
ובבבלי ב"ב ס"ט ב': חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי, ואי לית ליה, זבין ליה תרי דיקלי, ואי משעבדי, פריק ליה תרי דיקלי. וברי"ף שם פ"ד סי' תשע"ג (ד"ו ואילך): פריק ליה תרי דיקלי [ואיכא מאן (הר"ח ?) דשמיע ליה מהאי מימרא דמאן דמזבין לחבריה מידי דשכיח למיזבן, אע"ג דליתיה לההוא מידי ברשותיה מיחייב למיזבן ולמיתן ליה, ואנן לא סבירא לן הכי, דכל מידי דלאו ברשותיה, דבר שלא בא לעולם הוא]. וכן היה בה' הרי"ף גם לפני בעל העיטור, מכירת קרקעות, הוצ' רמא"י, ס"ז ע"א,5ולעיל שם בעיטור מאמר ב', קניין, הוצ' רמא"י י' ע"ב, קיצר. ובמאה שערים שלו על הרי"ף במקומו ובפי' קדמון לב"ב, הוצ' ר"מ הרשלר, עמ' קי"ב.
אבל ברי"ף ד"ק וברי"ף כ"י ביה"מ כאן חסר כל מה שסגרנו במרובעים, ולא הביא רבינו שום דעה שחייב לקנות ולתת.
ברם ברי"ף כ"י (לפי עדות בעל תמת ישרים, צ"ב ע"ג): "מהא שמעינן דמאן דמזבין ליה לחבריה מידי דשכיח למזבן, ואע"ג דליתיה לההוא מידי ברשותיה מחייב למזבן ולמיתן ליה, וקיימא לן נמי דפוסקין על שער שבשוק, ואעפ"י שאין לו, ותניא נמי בתוספת' המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו, לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה. וכן היתה גירסתו של הראב"ד בספרי הרב המחבר ז"ל, וכן במ"מ, עיין פכ"ד מה' מכירה [הי"ג]. וכן מצאתי שהיה גורס רבינו יהונתן ז"ל מפרש ההלכות בה' הרי"ף". ועל דבריו יש להוסיף שכן גרס ברי"ף גם בהשלמה ב"ב פ"ד סוף סי' ד'. ועיין מ"ש להלן בשם המאירי שמצא כן ברוב הלכות. וכן מביא בפי' קדמון לב"ב הנ"ל בשם "יש נוסחאות מה' רבינו הרב". ואומר עליה: וטעות היא, וראוי לחוס על כבודו ולתקן הספרים.
נמצאנו למדים שקיימות שלש מסורות בשיטת הרי"ף. א. גירסת ד"ק וכ"י ביה"מ כאן שלפיה לא הביא הרי"ף כלל את השיטה שחייב לקנות וליתן ללוקח. ב. גירסת כ"י, הראב"ד וכו' שהסכים לשיטת רבינו נסים וסובר שחייב לקנות וליתן ללוקח. ג. גירסת ההוצאות שלפנינו ובעל העיטור שהביא רבינו נסים (והר"ח ?) המחייב לקנות ולתת ללוקח, ודחה אותה. וכן היתה הגירסא ברי"ף לפני הרשב"א בחידושיו ב"ב ס"ט ב'.
ובחי' הר"ן ס"ט ב', עמ' 258: ובמקצת נוסחי הלכות הריא"ף ז"ל כתו' דלא אמרו דבר שלא בא לעולם אלא בדבר שאינו מצוי לקנות, אבל בדבר המצוי לקנות כדקל, קנה, וחייב להעמיד לו מקחו, אבל נר'6וכן מעתיק בשמו בהגהות תמת ישרים, צ"ב ע"ד. אבל נרא'. שהוא ז"ל דחה טעם זה וכו'. וכן מביא להלן שם, עמ' 259: לפיכך נראה כמו שכתו' במקצת נוסחי הלכות הרב ז"ל דכי אמרינן הכא דזבין ליה תרי דיקלי, לאו חיובי מחייבי' ליה וכו', והחליט הר"ן שזו היא המסורת האחרונה. ובמאירי ב"ב, סוף עמ' 351, מביא בשם הלכות גדולי הפוסקים ישנות כגירסא א' שאינו חייב לקנות ולתת ללוקח, ואח"כ הוא אומר (עמ' 352): אלא לפי שמצאנו ברוב הלכות יראה שחזרו בהן ואמרו, שמכאן אנו לומדים שכל המוכר לחברו דבר המצוי לקנות וכו' ובתוספתא אמרו המוכר פירות לחברו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו, לא כל הימנו לאבד זכותו של זה. ומסקנת הרב היא שדווקא גירסא ב' היא המסורת האחרונה, וכן פסק במכילתין, עמ' 277, והביא את התוספתא. ועיין בשו"ת הרדב"ז ד"ו ח"א סי' פ"ו, ומש"ש בשם הרא"ה.
הארכתי בזה, מפני החשיבות להבנת דברי הראשונים ביחס למהדורות השונות של הרי"ף, עיין מ"ש תלמידי פרופ' ר' שמא פרידמן במבוא לצילום כת"י הרי"ף עמ' 42 ואילך.7ומתוך עדותו של בעל תמת ישרים הנ"ל אנו רואים שרבינו יהונתן לא גרס ברי"ף כגירסת כ"י בית המדרש כאן, עיין מ"ש ר"ש פרידמן במבואו הנ"ל, עמ' 40.
לבסוף עלי להעיר על פירוש בעל מגן אברהם במקומו שפירש שאינו נאמן לומר שאין לו ולאבד זכותו של זה. אבל כבר העיר במשנת ר' יעקב להגר"י שור, עמ' 40, סי' מ"ה, שהלשון "ונמצא שאין לו" מוכיח שאנו יודעים שאין לו. ועיין במה שהאריך בס' פתחי שערים לר' יששכר, ב' ע"ד, שנדחק מאד ליישב את פירוש בעל מ"א, ואנו אין לנו אלא כדברי הראשונים ז"ל.
Loading...
4:1
1
Loading...