52-53. הורה ר' טרפון וגו' עד אחד הלוקח ואחד המוכר וגו'. וכ"ה בד, והכוונה היא לכל משנה ג' ולחלק ממ"ד בפירקין. ובכי"ע חסר כ"ז.
53. מי שהוטל עליו, ידו על העליונה. משנתנו פ"ד מ"ה, תו"כ בהר הנ"ל ה"ו. ופירושו מי שהוטען והוטל עליו משא ההונאה. ועיין בלשון התוספתא להלן, שורה 65, ד"ה ובלבד. ועיין איכה ג', כ"ח, ובמשנת אבות פ"ג מ"ג, ופירשו הראשונים (רבינו יונה, ספר המוסר ועוד) נטל עליו עול תורה.
53-54. כיצד, מכר לו חלוק שוה חמש בשש וכו'. בבלי מ"ט סע"ב. והנה בהונאת הלוקח נקטו כאן "חמש בשש" ובאונאת מוכר נקטו בסיפא "שש בחמש", והיינו ברישא שתות מעות ובסיפא שתות מקח, ומכאן הביאו בבבלי ראייה לשמואל נגד רב.
ברם בבבלי הנ"ל, בכ"י, בגאונים ובראשונים20עיין דק"ס, עמ' 140, הערות פ'-צ'. ויש להוסיף על דבריו גם ספר והזהיר, בהר, עמ' 212, או"ז ב"מ פ"ד סי' ק"נ. הגירסא היא: רב כהנא (במקום רב), והוא הוא שחולק עם שמואל וסובר שתות מקח שנינו. ובירושלמי פ"ד רה"ג, ט' ע"ד: האונאה ארבעה כסף וכו', רב אמר שיעור הוא, ר' יוחנן אמר לית היא שיעורה. ומפרש בפ"מ שזו היא המחלוקת הנ"ל בין רב (לפי גירסת ההוצאות שלנו) ובין שמואל בבבלי הנ"ל. אבל כבר ציינתי לעיל ח"ג (עירובין), עמ' 313, הערה 61, שדיבור זה ("והוא שיעורה", "שיעור הוא") הוא מונח קבוע בירושלמי, והבאתי את ירושלמי ב"מ הנ"ל, והכרעתי כפירוש בעל נת"י שהכוונה בירושלמי היא שלרב השיעור שנזכר במשנה ארבעה כסף לסלע (כלומר, מעה כסף לדינר) הוא בדווקא, ואין אונאה בפחות ממעה כסף (כשיטת הרי"ף), עיי"ש בנת"י. עכשיו ראיתי שכן פירש גם בהגהות יפה עינים מ"ט ב', והוכיח כן מסוגיית הירושלמי להלן שם. ואשר לסוגיית הבבלי בקשר עם הברייתא שלנו, הרי שאלה זו גם בירושלמי להלן שם: כהנא בעא קומי רב בשעה שהמוכר מתאנה וכו'. ועיין הפירוש בהגהות יפה עינים הנ"ל, ומ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ברם. ועיין גם בפירוש מיכל המים בירושלמי במקומו. ובסוף ההלכה הדברים משובשים, ויש שם גירסאות שונות, עיין באו"ז ב"ב פ"ה סי' ס"ג, י"א ע"ב, ועדיין לא נתבררו לי הדברים.
56-57. ור' אומ' לעולם יד המוכר על העליונה. בבבלי נ' ב': שתות קנה ומחזיר אונאה דברי רבי נתן. ר' יהודה הנשיא אומר יד מוכר על העליונה, רוצה אומר לו תן לי מקחי, או תן לי מה שאניתני. וכ"ה בד. ובכי"ע: ר' (כלומר, בלי וי"ו). ומגירסתנו משמע שדברי רבי דבוקים למעלה, והוא חולק על הרישא ("מי שהוטל עליו ידו על העליונה"), וסובר שדווקא בנתאנה מוכר ידו על העליונה (משום דאמרי אינשי זבין אביד, בבלי נ"א א'), אבל נתאנה לוקח מחזיר לו מוכר את האונאה, ואינו יכול לחזור בו, ומשנתנו (שהיא גם הרישא של התוספתא) הנ"ל, היא כר' נתן, ולא כרבי, כשיטת רבה בבבלי נ"א א', וכמו שפירש בח"ד.
ובירושלמי פ"ד ה"ג, ט' ע"ד: תני נקנה המקח חוזר לו הונייתו דברי ר' יהודה הנשיא, ר' יוחנן21נראה שצ"ל: ר' יונתן, והוא ר' נתן, חילוף רגיל בשם זה במקורות. עיין תולדות תנאים ואמוראים לר"א היימן, ערך ר' יונתן בר יוסף, בבלי כתובות נ"ה א', ובהערות שם בהוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם, עמ' ו' ואילך, במכילתא משפטים פ"ג, הוצ' רח"ש הורוביץ, עמ' 259, שורה 13, ובשנו"ס שם ועוד בכ"מ. והוא ר' יונתן, הוא ר' נתן שבבבלי. אמר בטל מקחו, כלומר המוכר יכול לבטל את מקחו, ובירושלמי קיצר. והיא הברייתא שבבבלי בחילוף השמות, כרגיל בין התלמודים.
57. וכשם שהמוכר יכול לחזור בו וכו'. ופירשו בח"ד ובמנ"ב שהכוונה היא לנתן כסף, ולא משך, כלומר משנתנו פ"ד מ"ב: נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו, ואין ספק שכן הוא הפירוש הנכון. והובאה בבא זו לכאן, מפני דמיון המחלוקת של הת"ק ור' יהודה הנשיא לעיל בסמוך, ולמחלוקת התנא קמא כאן ור' שמעון להלן בסמוך.
58-59. ר' שמעון אומ' המוכר יכול לחזור בו, הלוקח אין יכול לחזור בו, שכבר קבל הלה את מעותיו. והוא כשיטתו במשנתנו הנ"ל. ועיין בלשון הברייתא בבבלי מ"ט ב'. וכבר צויין לעיל, שורה 47–48, ד"ה ברם במשנתנו, שלשיטת בני א"י אין הבדל לר' שמעון בין שער אחד לשני שערים, ובכל מקום אין הלוקח יכול לחזור בו.