42. כל דבר שעושה ואוכל, כגון פרה וחמור וכו'. משנתנו פ"ב מ"ז, מכילתא משפטים פ"כ, עמ' 325, ולא הוסיפה התוספתא אלא את הדוגמא ואת מה שנשנה להלן. כלומר, שאפילו אחרי ההכרזה לא ימכור מיד, מפני שהבעלים ניחא להם בבהמתן. ובבבלי כ"ח ב': כגון פרה וחמור מטפל בהן עד י"ב חודש, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ופירש"י: שם דמיהן מוכרן ומניח דמים אצלו. ועיין שטמ"ק. ולא נזכר בתוספתא כאן שיעור הטיפול בבהמה גסה.
43. לא יעשה מהן יותר ממה שהן אוכלין. צ"ל: לא יעשה בהן וכו'. כמו שהוא בד ובכי"ע. ויפה העיר בח"ד על הר"מ פי"ג מה' גזילה ואבידה הט"ו: ומשכירן, ולוקח שכר ומאכילן, ואם היה שכרן יתר על אכילתן הרי היתר לבעלים. והיא העצה ההגונה לו, שהרי אי אפשר לחייב את המוצא שיתן תמיד את דעתו לצמצם שהבהמה לא תעבוד יתר על שיעור אכילתה.
43-44. אווזין, ותרנגלין, מיטפל בהן שלשה ימים, בעגלים, ובסייחים, שלשים יום. וכ"ה בבבלי הנ"ל בברייתא השנייה, עיי"ש בבבלי שתירצוה שלא תחלוק על הברייתא שהובאה לעיל שם.
44-45. יתר על כן, מוכרן בבית דין. בבבלי הנ"ל: מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ופירש"י: מוכרן, ומניח הדמים אצלו. והוא כר"ע במשנתנו פ"ב מ"ו שם שלא ישתמש במעות. ועיין בשטמ"ק מ"ש על פירש"י. וברי"ף פ"ב סי' רצ"ה גרס בברייתא השנייה שבבבלי (שהיא הברייתא שלנו), אצל עגלים וסייחים ואווזין ותרנגולים: מכאן ואילך מוכרן בבית דין. וברא"ש פ"ב סי' ט"ז דייק מלשון רש"י שאף לשיטתו צריך לשום בב"ד. אבל בתוספות (פסחים י"ג סע"א) פירשו שיכול לשום לעצמו, שהרי מחזיר אבידה, ואינו חשוד שישום לו בפחות. וכן מביא באו"ז כאן פ"ב סי' ע"ט בשם הר"ש, ועיין גם ברא"ש הנ"ל. ובפיה"מ להר"מ פ"ב מ"ז: ואחר זמנים הללו יזקוף דמיהן על עצמו. ובפי"ג מה' גזילה ואבידה סהט"ו: מיכן ואילך שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות, כדין כל השם בהמה מחבירו. ובהשגות שם: יפה אמר וכו'. ואפשר שבפיה"מ הנ"ל הדברים עונים על אווזין ותרנגולין גרידא שאינן עושין ואוכלין. ועיין מ"ש להלן פ"ג ה"ח, שורה 23. ועיין לעיל מעשרות פ"ב סהי"ז, סוף עמ' 235, ירושלמי שם פ"ג ה"ג, נ' ע"ג, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 688 ואילך.