34-35. בראשנה היו מכריזין עליה שלש רגלים וכו'. כדברי ר' יהודה במשנתנו פ"ב מ"ו. והברייתא שלנו בירושלמי פ"ב ה"ז, ח' ע"ג, ובבבלי כ"ח ב'. ובמשנתנו, וכן בירושלמי ובבבלי, נוסף הטעם: כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. ובמכילתא משפטים פ"כ סוף עמ' 324: ד"א עד דרוש אחיך, עד שיצא עליו כרוזה.
35-36. ומשחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין עליה שלשים יום. והעיר בח"ד שבבבלי כ"ח ב' הנ"ל לא נזכר זמן ההכרזה, ובירושלמי הנ"ל: שיהו מכריזין ג' ימים, ושער שכן צ"ל גם בתוספתא, אבל במה"פ שם הגיה בירושלמי ע"פ התוספתא, וכן באמת בירושלמי כיר"ז: מכריזין שלשים יום.
36-37. ומן הסכנה ואילך התקינו שיהא מודיע לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ולאנשי עירו, ודי. בירושלמי הנ"ל: לקרוביו ולשכיניו ודייו. ובכיר"ז: לקרובים ולשכנים ודיי[ו]. ועיין מ"ש להלן בשם הבבלי. ובבבלי הנ"ל: ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכניו ולמיודעיו ודיו. מאי (משרבו) האנסים, דאמרי אבידתא למלכא. ועיין בבלי ברכות ס' א'. ובבבלי כאן מוכח שכן היה מנהג הפרסים ולא של הרומאים, ועיין מ"ש בפירושי לירושלמי כיר"ז פ"ב, שורה 78. ועיין בירושלמי כאן פ"ב ה"ה, ח' ע"ג, במעשה של אלכסנדר מקדון.
ואשר לגירסת התוספתא "ולאנשי עירו" הרי מלים אילו חסרות בירושלמי ובבבלי בכל הנוסחאות (עיין דק"ס כאן, עמ' 78, הערה מ'), אלא שבבבלי פירשו שכניו במשנתנו "שכני אבידה", והיינו הכפרים השכנים למקום האבידה, עיין שם כ"ח א' ובשטמ"ק שם. ועיין בירושלמי כיר"ז הנ"ל.