33. בראשונה כל הבא ונותן סימניה וכו'. בבלי כ"ח ב'. והיו מחזירין אפילו בסימנין שאינן מובהקין.
33-34. משרבו הרמאין התקינו שיהא זה נותן סימניה ומביא ראייה שאינו רמיי. במשנתנו פ"ב מ"ז: והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן לו וכו', עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי. ובבבלי הנ"ל: משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול. ופשיטא שבנותן סימנין עסיקינן. ועיין בשטמ"ק ומ"ש בח"ד. ובר"ח כ"ח ב': וסוגיין בעינן דיהיב סימנין מובהקין, והוא דאית סהדי דליתיה רמאי. ועיין מ"ש על כ"ז בפירושי לירושלמי כיר"ז במקומו.
ובירושלמי פ"ב ה"ח, ח' ע"ג: אי זהו רמאי, עבד גרמיה מחזר מציאן, עבד חדא רבה וטבא. היך הוא עביד רבה וטבא, חמי ליה בירייתא מחזר מציאן ומפקידין גביה, והוא נסיב כוליה ואזיל ליה. ונראה בפירושו שהרמאי רגיל להכריז שמצא מציאות ומחפש את בעליהן. ואם הוא נוהג כן תכופות, ואינו מחזיר מפני שלדבריו אין הסימנים מתאימים, או שבכלל אין תובעין, שהרי הכל בדוי, הרי הוא חשוד שעושה כן בכוונה, כדי שיחשבוהו לנאמן ויפקידו אצלו ממון רב, והוא נוטל את הכל ובורח. ועיין במלא"ש למשנתנו ופירושו קשה, שאם כופר בפקדון אין לך חשוד גדול מזה. ועוד אמרו שם: ואית דמרין אזיל לכנישתא ושמע סימנין ואזל לכנישתא חורי ואמר סימנא ונסב ליה. ונראה בפירושו שהוא מחזר בבתי כנסיות שמכריזין בהן (בבבלי כ"ח ב': שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות) ושמע אדם נותן סימני האבידה, והמוצא אומר לו לא כיוונת יפה שבחפץ שמצאתי אין הדבר כן, וכן עושה בבית כנסת אחר, והוא לומד מכאן את הסימנים המובהקים ביותר. ולפי "אית דמרין" אין מחזירין לו אפילו בסימנין מובהקין, עיין מ"ש בפירושי לירושלמי כיר"ז. ועיין רש"י למשנתנו כ"ח א', ד"ה ויכריז, ופירושו קשה, עיין בתוספות כ"ח ב' שצויינו בגליון. ועיין במלא"ש במקומו.