39-40. פתחים שבחצר, גדולים של אחד וקטנים של אחד, גדולים אין להם אלא ארבע אמות וכו'. בריייתא בבבלי י"א א', עיי"ש. ושם גם עיקר הדין: פתחים שבחצר יש להן ארבע אמות. ולעיל שם: תניא נמי הכי אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה. וכן שנו בירושלמי פ"א ה"ז, י"ג ע"א, בשם בר קפרא. ומשום זה אמר ר' יוחנן (בירושלמי ובבבלי שם): ארבע אמות שאמרו במשנתנו (פ"א מ"ו) חוץ משל פתחים. ועיין בראשונים שם בסוגיין ומ"ש להלן בעניין הקניין של ד' אמות לפני הפתחים. ובעניין מחלוקת רב הונא ורב חסדא, עיין בירושלמי שם, י"ג ע"א, מסורת אחרת.
40-41. וקטנים נותנין להם ארבע אמות לכל אחד ואחד. בבבלי י"א א' הנ"ל נוסף: והשאר חולקין בשוה. אבל בתוספתא כאן לא נכנסו כלל לעניין חלוקת שאר החצר, ומדברים בעיקר הדין של פתחים. ועיין בראשונים בבבלי ומ"ש להלן.
42. זה שנוטל פתח הגדול אין לו [אלא] ארבע אמות. כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו נשמטה המלה "אלא" בטעות. ובבא זו משמיעה לנו שאין הבדל בין פתח גדול לקטן לעניין ארבע אמות, ואין מנכין לו לגדול מן השטח.
44. נוטל ארבע אמות כנגדו וארבע אמות בחצר. וכ"ה בכי"ע. ובד: נוטל ארבע אמות בחצר (והשאר חסר שם). וגירסת ד נכונה בעיקרה, ואף לפנינו צ"ל: נוטל כנגדו, וארבע אמות בחצר. ובבבלי הנ"ל: היה לזה פתח רחב שמנה אמות נוטל שמנה אמות כנגד הפתח וארבע אמות בחצר וכו' הכי קאמר נוטל שמנה אמות באורך החצר וארבע אמות ברוחב החצר.
44-45. פחות מיכן, משלימין לו את המדה כנגדו. כלומר, אם הפתח לא היה רחב ד' אמות, משלימין לו את האמות מן הצדדין. וכן ברא"ש פ"א סוף סי' ל"ח: ואם לא היה הפתח רחב כי אם שתי אמות מ"מ נוטל ארבע אמות על ארבע אמות. ועיין במאירי שם, עמ' 75.
45. נותנין לו מכניס ומוציא ארבע אמות בחצר. בבבלי י"א א' היא פתיחת הברייתא בעיקר הדין (עיין לעיל, שורה 39, ד"ה פתחים), וכאן היא נתינת טעם למה שאמרו למעלה.
ובחי' הרמב"ן י"א א' הביא את דברי הירושלמי פ"א ה"ז, י"ג ע"א: ארבע אמות שאמרו לא שהן לו לקיניין, אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה, ופורק חבילתו. ומוסיף: וכן מצאתי בתוספתא ששנו בכל מקום32כלומר, בכל מקום בתוספתא, עיין להלן בסמוך שורה 48–49. נותנין לו מכניס ומוצי' ארבע אמו' בחצר. וכן הוא הלשון בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתק"י: ושנו בתוספתא בכל מקום נותן לו מכניס ומוציא וכו', והעתיק מן הרמב"ן, והוא בעצמו חלק עליו והפנה לחידושיו בב"ב שם, שחלק על הרמב"ן, והסיק שהבבלי חולק על הירושלמי. וברא"ש ב"ב פ"א סי' ל"ח הביא את הירושלמי ואת התוספתא כאן, עיי"ש. ועיין בעליות דרבינו יונה ב"ב י"א א', בחי' הרשב"א, בר"ן ובריטב"א שם. ובתוספתא עצמה הפירוש ברור. ועיין במה"פ ב"ב פ"א ה"ה, ד"ה ארבע אמות, שהאריך ובאר את השיטות.