22-24. משכנו בשני כלים, אחד שצריך לו, ואחד שאין צריך לו, זה שצריך לו נוטלו ומחזירו, וזה שאין צריך לו נוטלו ואין מחזירו וכו'. במשנתנו פ"ט מי"ג (ברוב הנוסחאות): היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד. ופירש"י: נוטל אחד ומחזיר אחד, בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו לו, משום החזרת העבוט ויעכב את השני, וכשיצטרך זה לשני יטול זה את הראשון ויחזיר את השני וכו'. ובחי' הרשב"א שם (לפי שטמ"ק קי"ג א') הקשה עליו: חדא דהיו לו שני כלים ממין אחד משמע, ועוד דא"כ לא הוה למיתני נוטל אחד ומחזיר אחד, אלא נוטל אחד ומחזירו לו ונוטל את השני, ועיי"ש בשטמ"ק פי' הראב"ד. ועיין גם בפי' הרמב"ן לדברים כ"ד, י"ב. ולעצם העניין עיין להלן בסוף פירקין ומש"ש.
ולפיכך פירש הרשב"א שמשנתנו מדברת בשני כלים ממין אחד, ואינו משתמש בשניהם ביחד כשהם בידו, אלא באחד מהם, נוטל שניהם וכשמחזיר לו מחזיר לו לעולם את האחד שהוא משתמש בו, והשני נוטלו ואינו מחזירו לו לעולם, ומביא את התוספתא שלנו כראייה לפירושו. ולכאורה גם דבריו ז"ל אינם ברורים, ולמה נוטל שניהם, יטול אחד מהם ויניח את השני, כגירסת הספרים שבידינו: נוטל אחד ומניח אחד.9והוא, כנראה, תיקון סופרים, מפני הקוש' הנ"ל.
ברם כבר אמרנו לעיל (שורה 20–21, ד"ה ובמשנתנו) שבכמה נוסחאות שבמשנתנו שנו: ואם משכנו (כלומר, שלא כדין) חייב להחזיר לו. היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד, כלומר, אם משכנו שני כלים, נוטל אחד ומחזיר אחד, והוא ממש לשון התוספתא כאן. ולפני הרשב"א היתה הגירסא ברישא במשנתנו כמו ברוב הנוסחאות,10ולא היו לפניו המלים "ואם משכנו חייב להחזיר לו", עיין מ"ש לעיל, סוף הערה 8. ולפיכך נדחק קצת בפירושו, אבל בחי' הר"ן שגרס במשנתנו "ואם משכנו חייב להחזיר לו" פירש: "היו לו שני כלים, כגון כר ומחרישה ומשכנן שתיהן, ואע"פ שאין לך שעה שיהא רשאי למשכנן כאחת, זה עבר ומשכנן", וכו', "וסיפא (כלומר, של משנתנו) פירושא דרישא היא, דלעולם בסדר הזה הוא נוטל, ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום". ולדבריו אין להקשות כקושיית הרשב"א,11"דהיו לו שני כלים ממין אחד משמע". שהרי משנתנו מפרשת מיד את מהותן של שני הכלים, והקושיא השנייה,12דהוה ליה למיתני "נוטל אחד ומחזירו לו ונוטל את השני". בוודאי אינה קיימת, משום שלגירסת הר"ן הדברים דבוקים לרישא, והרי כבר נטל את שניהן. ועיין גם במאירי שם, עמ' 418, שהיתה לו הגירסא במשנתנו ברישא כגירסת הר"ן הנ"ל, ולא היה לו שם קושי במשנתנו, ופירש: היו לו שני כלים, ר"ל שמשכנו בשני כלים, שהיה חובו כנגד שניהם וכו', נוטל אחד ומחזיר אחד, פי' שהיו כלים אחד של יום ואחד של לילה וכו', כלומר, הסיפא פירושה של הרישא.
24-25. למה הוא נוטלו, ר' אומ' אומ' אני שמא תבוא שמטה וכו'. כ"ה בד ובכי"ע, ובכי"ו בטעות: ור' אומ', והוי"ו נכפלה מסוף המלה "נוטלו". וכ"ה בשם רבי בירושלמי פ"ט הי"ד, י"ב ע"ב. ובבבלי קי"ד סע"ב בהוצ' שלפנינו: אמר ר' מאיר וכו', אבל בכי"י ובראשונים: אמר רבי, והוא חילוף רגיל מאד במקורות, ואף הסיגנון שבתוספתא "אומר אני" מוכיח על בעל המאמר, עיין במלא"ש ערכין פ"ד מ"ב, ומ"ש לעיל ח"ה (ביצה), עמ' 943, הערה 7.