16-17. דייתקאות, הפתיקאות, ומתנות, בזמן שהנותן מודה וכו'. וכן הוא בחי' הרשב"א ז' ב' הנ"ל, והוא מוכיח מכאן שתנא זה אינו חושש לקנוניא, בזמן שחייב מודה. וכבר שערנו לעיל, שורה 12–13, ד"ה נמצאנו, שהברייתא שם ברייתא בבלית היא. ומשנתנו פ"א מ"ז אף היא לא חילקה בדייתיקי ומתנה בין חייב מודה לבין אינו מודה, וסתמה: הרי זה לא יחזיר. ובברייתא בבבלי י"ט סע"א מפורש: מצא דייתקאות אפותיקאות ומתנות אעפ"י ששניהם מודין לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ועיי"ש בבבלי. והתנא ההוא חושש לקנוניא.
18. שטרי מקח וממכר, שטרי אריסיות, וקבלות בהמה, הרי זה לא יחזיר וכו'. המפרשים פירשו שהטעם הוא משום קנוניא שמא בנתים מכר או מסר לאחר. אבל כבר ראינו לעיל שהתנא שלנו אינו חושש לקנוניא, כפי שהוכיח הרשב"א. ברם הפירוש פשוט הוא. בהלואה, או בדומה לה, אם הלוה מודה שהוא חייב, הרי הוא מחייב את עצמו ונשאר חייב, ולפיכך אין לחשוש שמא קבל קצת כסף מן המלוה, כדי שיחייב את עצמו ביותר. אבל בנידון שלפנינו אין כאן חייב מודה, ואף אחד אינו מחייב את עצמו. והואיל והשטר נפל יש כאן ריעותא, וחוששים שמא מעולם לא נמסר, ובנתיים מכר, או מסר בקבלה לאחר, ועכשיו הלוקח הראשון, או המקבל הראשון, מוסיפים על המקח, ושניהם מתרצים. ולפיכך, לא ימסור את השטר לא לזה ולא לזה, ואין כאן קנוניא כלל, אלא חזרה המצויה בין הסוחרים. ומטעם זה מתיר ר' יהודה לכתוב שטרי עריסיות וקבלות במועד (לעיל מו"ק פ"ב ה"ג, עמ' 369), משום חזרה מן ההבטחה, ושמא יקדמנו אחר. וכנראה שהוא הדין בשטרי מקח וממכר. ועיין בתוספות מו"ק י"ח ב', ד"ה אין כותבין, ור' יהודה יחלוק אף על שטרי מקח וממכר. ועיין לעיל שם פ"א ה"י, עמ' 367.
וכל הברייתא שלנו הובאה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף ל"ה ובח"ב סי' מ'.9והגירסא בח"א משובשת קצת, ויש לתקנה ע"פ ח"ב. וכתב שם (בח"א): והא דתניא בתוספתא שטרי מקח וממכר לא יחזיר לא לזה ולא לזה, דווקא בשאין בהם קניין שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם, אבל אם כתוב בהם קנין יחזיר וכו'. ולתשובה זו רמז במ"מ פט"ז מה' מלוה ולוה הי"א. ועיין מ"ש להלן שורה 20, ד"ה בין שמצאן. ועיין להלן ב"ב פי"א ה"ו שורה 31, ומש"ש.