9-10. מצא שטרי חוב שאין בהן אחריות נכסים, בזמן שלוה מודה יחזיר וכו'. כל הברייתא שלנו בבבלי י"ג ב', אלא ששם ברישא: מצא שטרי חוב ויש בהם אחריות נכסים, אעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה, אין בהם אחריות נכסים, בזמן שהלוה מודה וכו'. וכן יוצא גם מן הנוסחא שבתוספתא, אעפ"י שלא הזכירה כן בפירוש, עיין להלן.
ובמשנתנו פ"א מ"ו: מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן, אין בהן אחריות נכסים יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן, דברי ר' מאיר. ולא נזכר במשנתנו בכל הפרק שלנו הודאת הלוה, ועיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך, ד"ה וכבר.
11. גובה מנכסים משועבדין. ולפיכך לא יחזיר אפילו אם חייב מודה, וחיישינן שמא נכתב ולא לוה, או שמא נפרע השטר, ולפיכך לא נזהרו בו, ונפל, והלוה עשה קנוניא עם המלוה שיטרוף מן המשועבדים, עיין ע"ז להלן.
12. ושאין בו אחריות נכסים גובה מנכסים בני חורין. ומכאן הביא הבבלי סתירה למאן שפירש את דברי ר"מ במשנתנו "שאין בית דין נפרעין מהן" שאין נפרעין מהן (כלומר, מן הנכסים) כלל, אפילו מבני חורין. ובירושלמי כאן פ"א ה"ו, ח' ע"א, הנוסח משובש מאד, ובנתיבות ירושלים כתב את הירושלמי מחדש. מ"מ גם מהנוסח המשובש משמע קצת שהיה מ"ד שאינו גובה לר"מ אפילו מבני חורין. ועיין בירושלמי כתובות פ"ד סה"ט, כ"ט ע"א, ושם אפשר לפרש שלר"מ שטר שאין בו אחריות גובה מבני חורין, ובכתובה גובה אפילו ממשועבדים. ועיין בבלי שם נ"א ב' ובתוספות שם, ד"ה וגט חוב. ועיין מ"ש בפירושי לירושלמי כ"י רוזינטל שם במקומו.
12-13. וחכמים או' זה וזה לא יחזיר, מפני שזה וזה וכו'. וכ"ה בד, בכי"ש ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע נשמטה בבא זו ע"י הדומות. ובמשנתנו הנ"ל: מפני שבית דין נפרעין מהן, כלומר אפילו מנכסים משועבדין, מפני שאחריות טעות סופר הוא, וחיישינן לקנוניא אפילו אם הלוה מודה.
וכבר העירונו לעיל שבמשנתנו לא נזכר בכל הפרק החילוק בין חייב מודה, או לא, וסתמה בהלכות אילו, ולא שנתה אלא: לא יחזיר... יחזיר. ובמ"ז סיימו במשנה: הרי זה לא יחזיר, שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם. ואפשר לפרש שטעם זה עונה גם על מ"ו. וכן אמר ר' אלעזר בירושלמי (פ"א ה"ו, ח' ע"א): שאני אומר כתב ללוות ולא לוה. וכע"ז בבבלי י"ב ב', ועיין בתוספות שם, ד"ה ולא לוה. ואמרו בירושלמי שם שלר' אלעזר אם הלוה מודה, או שכבר הוחזק השטר ביד המלוה (כלומר, שאנו יודעים שהשטר היה כבר ביד המלוה) יחזירו למלוה. וכן אמרו בבבלי (י"ג ב') בשמו שאם הלוה מודה יחזיר לכולי עלמא. והביאו שם את הברייתא שלנו כתיובתא לדברי ר' אלעזר. ור' אלעזר אינו חושש לא לפרעון ולא לקנוניא, ואף שמואל אינו חושש לכך, עיי"ש י"ג א', י"ד א'.
נמצאנו למדים, שכמה מן האמוראים הראשונים אינם חוששים לקנוניא, ולפיהם אם החייב מודה מחזירין, וחולקין על הברייתא שלנו. וכן אנו מוצאים בבבלי כמה ברייתות שחולקות על התוספתא כאן ועל משנתנו. ובבבלי נדחקו ליישבן, והוציאו אותן מידי פשוטן, כדי שהכל יהיה משועבד להלכה. ובירושלמי לא נזכרה ברייתא זו לא כתיובתא לר' אלעזר, ולא כראייה לר' אבהו בשם ר' יוחנן. וכנראה שהברייתא שלנו בבלית היא. ועיין מ"ש להלן שורה 16–17, ד"ה דייתקאות.