27-28. נפל לתוכו חרש שוטה וקטן. צ"ל: שור חרש וכו', כמו שהוא בכי"ע, במשנתנו פ"ה מ"ו ובברייתא שבבבלי נ"ב ב', נ"ד ב'. ובירושלמי פ"ה ה"ט, ה' ע"א: אמר ר' לעזר כיני מתניתא שור והוא חרש שור והוא שוטה שור והוא קטן.14שלש מלים האחרונות חסרות בד"ו, וישנן בשרי"ר, עמ' 241. וכ"ה בבבלי נ"ד א' בשם ר' יוחנן.15עיין בפירוש ר' יהונתן, עמ' 135, ובהערות ר"ש פרידמן שם שציין למאירי, עמ' 161 (שם ציין ע"פ המהדורה השניה, עמ' 164) שפירשו קטן שלא הגיע ללמדו הרישה. ובספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 288, ציינתי שאין מלמדים אותו לחרוש כשהוא פחות מבן שלש, עיי"ש.
28. סומה, המהלך בלילה חייב. בבלי הנ"ל, ופירוש: סומא, או הולך בלילה, ובברייתא שבבבלי שם מסיים: פקח ומהלך ביום פטור, ושלא כר' ירמיה שם.
28-29. בן או בת, עבד או שפחה, פטור. פיסקא ממשנתנו פ"ה סמ"ו. ועיין במכילתא דרשב"י כ"א, ל"ג, עמ' 186. וכאן פטור אפילו בקטן וסומא ובלילה, כמו שמבאר להלן, עיין רש"י נ"ב א', ד"ה בן, ומ"ש להלן בסמוך.
29. נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו וכו'. משנתנו פ"ה מ"ו. ובמכילתא דרשב"י (כ"א, ל"ג), עמ' 185: מה ת"ל ונפל שמה שור או חמור, שור ולא כליו, חמור ולא כליו,16וכ"ה גם במכילתא דר"י שם, עמ' 289, ובירושלמי פ"ה ה"ט, ה' ע"א. מיכן אתה אומ' נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, או חמור וכליו וכו'. וכן בבבלי כ"ח ב', ועיין שם נ"ג ב'. ועיין להלן בסמוך.
30-31. את השור החי וגו', יצאו כלים שאין להם אונאה. הכוונה לסוף הפסוק "ואת המת יחצון", כמפורש בכי"ע. וכבר תמה בח"ד מה עניינו של נזקי שור לכאן, ושמא צ"ל: ואת המת יחצון [וכתיב והמת יהיה לו], יצאו כלים וכו'. וברור שצ"ל: שאין להם הנאה (כמו להלן בסמוך), והכוונה שדווקא בבעלי חיים שניתנו לאכילה17ואפילו בשר חמור וגמל באים במחשבת אוכלין, עיין בבלי בכורות י' א' ומשנת עוקצין פ"ג מ"ג. ובעל חי שנהרג בבור אינו מאוס, ומה לי נשברה מפרקתו בבור, מה לי שבר הגוי את מפרקתו בכוונה לאוכלו. שייך בהם "ואת המת יחצון", "והמת יהיה לו", אבל כלים שנשברו בטל שימושן (שהרי דומיא דמת עסיקינן) ושבירתן זו היא מיתתן18אבל עיין בשטמ"ק כ"ח ב' בשם הר"מ מסרקסטה. ושמא ואולי "אונאה" היא אשגרה מלמטה (אצל אדם), וכאן צ"ל: חצאה (ונפרדה הצד"י לוי"ו ונו"ן, ויצאה חונאה, אונאה), כלומר דווקא בבשר ועור אפשר לומר "ואת המת יחצון", אבל הרי אין לחצות כלים. ומשום כך הביאו כאן את הפסוק "ואת המת יחצון". ובמקום שאין לומר "ואת המת יחצון" אין לומר גם "והמת יהיה לו". (בבלי נ"ד א'). ועיין להלן.
31. יצא אדם שאין הימנו אונאה כמותו. וכ"ה בכי"ע. והנכון בד: במותו. וכן בירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"ב: דכתיב והמת יהיה לו (כלומר, בשור מועד), וכתיב בבור והמת יהיה לו. תני ר' ישמעאל וכו' יצא אדם שאין לו הנייה במותו. ובמכילתא דרשב"י (כ"א, ל"ג), עמ' 185, הנ"ל: ונפל שמה שור או חמור, מה אני צריך, אם ללמד על אדם שפטור, הרי כבר נאמ' והמת יהיה לו, את שהמת שלו, יצא אדם שאסור בהנאה, מה ת"ל ונפל שמה שור או חמור, שור ולא כליו, חמור ולא כליו. ועיין בתוספות י' א', בשטמ"ק שם, ובחי' הרשב"א נ"ג ב', ובחי' הראב"ד, עמ' ק"מ. וכבר האריכו בזה האחרונים.
ובאמת במכילתא דרשב"י גרידא מפורש שממעטים אדם משום שאסור בהנאה, ואין המת שלו, אבל לפי התוספתא והירושלמי המיעוט משום שאין לו הנאה במותו, שמי אוכל בשר אדם ? והוא דומיא דכלים שאמרו לעיל בסמוך שאין להם הנאה, ושם בוודאי אין הכוונה שהם אסורים בהנאה. ולפי"ז אפשר שאף במכילתא דרשב"י הלשון הוא לאו בדווקא, ולא נקטו כן אלא לרווחא דמילתא, וממעט אך עבד כנעני שלא טבל, ולהלכה הרי אין הבדל.
31-32. למה זה דומה למניח אבנו וצלוחיתו ברשות הרבים, ובא אחר והוזק בהן וכו'. בבבלי כ"ח ב': נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו וכו' הא למה זה דומה לאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים וכו'. ומגיה (או מפרש) התלמוד: מאי דומה לזה אבנו סכינו וכו'. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 185, חסרה בבא זו. ובתוספתא צ"ל: למניח אבנו ומשאו ברשות הרבים וכו', והגירסא "וצלוחיתו" היא באשגרה מלעיל פ"ב ה"ד. ובירושלמי פ"ג סח"א, ג' ע"ג: אמר ר' יוחנן הניח אבנו ומשאו ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בהן וצלוחיתו בידו וכו', חייב על נזקי אדם ופטור על ניזקי צלוחיתו וכו', בור של ניזקין פטור על הכלים. ולעיל שם פ"א ה"א, ב' ע"א: חייב על צלוחיתו משום בור.
ומן הלשון "למה זה דומה" משמע שהבבא שלנו באה ממקום אחר, ושמא נשנית בתחילה על ההלכה של "קדרין" שאמרו עליה (לעיל פ"ב ה"ח ומקבילות) "וחייבין על נזקי אדם ופטורין על נזקי כלים", והיא באמת דומה למניח אבנו בר"ה, עיי"ש. וצ"ע. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
33. ואם הטה את הצלוחית ונשברה, אף הוא חייב על נזקי צלוחית. במכילתא דרשב"י, עמ' 185 הנ"ל: או19צ"ל: אן (= אין, אם). הוטחו כלים על קרקע הרי זה חייב על נזקי בהמה ופטור (כנראה שצ"ל: וחייב) על נזקי כלים. ושם דבוקה הלכה זו להלכה: "חמור וכליו ונתקרעו, חייב על נזקי בהמה ופטור על נזקי כלים" וע"ז אומר: או20עיין לעיל הערה 19. הוטחו כלים וכו'. כלומר, דווקא אם נפל שור וכליו, או חמור וכליו לתוך הבור, פטור על הכלים, אבל אם דרך הליכתם הוטחו בקרקע חייב. וכן בירושלמי הנ"ל אחרי מאמר ר' יוחנן: ואם בדרך הטחה הטיח, ואפי' (כגירסת כי"ר וכיר"ז) על נזקי צלוחית חייב. ובבבלי הנ"ל אחרי ההלכה "למה זה דומה" (כמו בתוספתא) מסיים: לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב, עיי"ש הפירוש. וכנראה שהכוונה היא שהיטה את הצלוחית, וע"י הטייתו נשברה, והיא היטה היא הטיח. ועיין מ"ש להלן ב"ב פ"ה סה"ב, שורה 12, ד"ה ואם היטה.