8. שור של ישראל שנגח שור של כותי וכו'. בבלי ל"ח ב', מסכת כותים פ"ב ה"ב.3ועיין בבלי סנהדרין פ"ה ב', ברש"י ובתוספות שם, ד"ה ושורו, ובערוך לנר שם.
9-10. ר' מאיר אומ' שור של ישראל שנגח שור של נכרי וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: של נוכרי וכו', וברור שצ"ל: של כותי,4נו"ן וכ"ף דומות מאד בכי"י ומתחלפות תכופות. והתי"ו של "כותי" נתפרדה לכ"ף ורי"ש. וכ"ה בבבלי ובמס' כותים הנ"ל. ועיין בבבלי שם על דעת ר"מ, ועיין במס' כותים פ"א ה"ג, והשוה תוס' ע"ז פ"ב ה"ד. ובמכילתא משפטים פי"ב, עמ' 290: רעהו להוציא שור של נכרי, שור של כותי, שור של גר (תושב).5עיין מ"ש לעיל פ"ג הערה 2.
11-12. יפה כח הדיוט, נזקין להדיוט וכו'. רמב"ן גיטין מ"ט א', ד"ה אילימא, ריטב"א שם, נ"י ב"מ פ"ה סוף סי' תנ"ט, עיי"ש מה שכתב בשם הריטב"א, ועיין בשו"ת הריטב"א סי' קי"ח, עמ' קל"ה. והברייתא שלנו בשם "תני ר' חייא" בירושלמי גיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג, והביאוה הראשונים הנ"ל, בתוספות כאן ו' ב', ד"ה שור, ב"מ צ"ט ב' ד"ה פרט. וניזקין כאן פירושו בין נזקי גופו בין נזקי ממונו, עיין רמב"ן וריטב"א הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל פ"ג, שורה 21, ד"ה חבל בהקדש.
12-13. ריבית ואונאה להדיוט, ואין ריבית ואונאה לגבוה. בבבלי ב"מ נ"ז ב' משמע שהיתה להם ברייתא זו על משנתנו שם פ"ד מ"ט,6ששנתה: אילו דברים שאין להם אונאה וכו' וההקדשות. וסיימו שם: זה חומר בהדיוט מבהקדש, כמו בתוספתא ערכין פ"ה ה"ד. ודייקו בבבלי שם: בשלמא זה חומר בהדיוט מבהקדש, ותו לא. ועיין בתוספות ובחי' הר"ן שם שמחקו "ותו לא".7ובאמת בכמה כתי"י חסרות המלים "ותו לא", עיין דק"ס שם, עמ' 157, הערה כ'. ועיין בראשונים שהביא בשטמ"ק שם. ובחידושים המיוחסים להריטב"א שם התקשה ושאל והרי יש כמה דברים שהדיוט חמור מן ההקדש, עיי"ש שהניח בצריך עיון. אבל בחידושי הריטב"א הוצ' האלפערן (לונדון תשכ"ב) חסר כל הקטע הזה, ועיין מ"ש שם במבוא. ואעפ"י שהריטב"א הכיר את התוספתא שלפנינו,8שהרי הביאה בשו"ת שלו ובחידושיו לגיטין. אבל עיקר הדיוק שלו הוא מן "וזה חומר" (אבל לא העיר על התוספתא בערכין פ"ה שהבאנו לעיל). ובחי' המיוחסים להריטב"א ב"מ ס"ז סע"ב תפס כדבר פשוט: דהקדש שרי למשקל רבית מהדיוט, הדיוט מהקדש לא. ועיין בשטמ"ק שם נ"ז ב', סד"ה בשלמא, בשם הריצב"ש. ועיין להלן ב"מ רפ"ד ומש"ש.
והנה לעניין אונאה מפורש בתו"כ בהר פרשה ג' ה"ג, ק"ז ע"ג: מנין שאין הוניה להקדשות, ת"ל את אחיו. לא הקדש. וברבית להקדש לא מצאתי דרשה מפורשת שאין רבית בהקדש. ושמא הטעם הוא שאיסור רבית חידוש הוא, שהרי הוא נותן מדעתו, ולא נאסר אלא בהדיוט. תדע לך שהוא כן, שהרי הצריכו פסוק לאיסור רבית בכסף מעשר, בתו"כ בהר פ"ו פרשה ה' ה"ג, ק"ט ע"ג, ובספרי כי תצא פי' רס"ב, עמ' 284. ועיין מ"ש ר"ד פרדו בספרי דבי רב שם, רע"ז ע"א.9ובמכילתא דרשב"י, סוף עמ' 199 (לעניין פקדון): מכלל שנא' רעהו פרט לגבוה, יכול שני מוציא כסף מעשר, ת"ל כסף לשמר. ובבבלי ב"מ נ"ז א' האריכו לצייר כיצד תתכן ריבית בהקדש. ועיין מ"ש להלן ב"מ פ"ד ה"ב, שורה 4, ד"ה ר' שמעון בן גמליאל.
13. תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה וכו'. משנתנו תרומות פ"ו מ"ד, ב"מ פ"ד מ"ט, שבועות פ"ו מ"ה, לעיל תרומות פ"ז ה"ח, עמ' 143. ואמרו שם: ישלם שנים לרעהו ולא להקדש. וכ"ה במכילתא משפטים ספט"ו, עמ' 302, מכילתא דרשב"י שם, עמ' 204, ירושלמי תרומות פ"ו ה"ד, מ"ד ע"ב, בבלי ב"מ נ"ז ב'. ועיין בבלי ב"ק ע"ו א' ובתוספות, שם ס"ג א', ד"ה רעהו.
14. נשבע להדיוט משלם קרן וחומש וכו'. כלומר, מכיון שאין נשבעין להקדש,10כמפורש במשנת ב"מ ושבועות שצוינו לעיל ובמקבילות. אם קפץ ונשבע וכיחש אין משלם חומש, מה שאין כן בהדיוט, כמפורש בכתוב (ויקרא ה', ט"ז).
15-16. אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט. לעיל קידושין פ"א ה"ט, עמ' 279, ובמסה"ת שם. ועיין מש"ש בתוכ"פ, עמ' 922, על הגירסא כאן ושם. ובתוספתא שם מפרש: כיצד וכו'.
16. ואין קרן וחומש להדיוט. כלומר, אם נהנה מן הדיוט אינו משלם אלא קרן. ועיין במשנת תרומה פ"ו מ"ד, ובר"מ רפ"ב מה' גניבה ובהשגות שם. ועיין הגירסא להלן.
קרן. וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה מלה זו, ושמא צ"ל: [אלא] קרן. וקשה למשוך מלה זו להלן.
16-17. הקונה מן הגבוה בכסף, ומן ההדיוט בכסף, בשטר, ובחזקה. במשנת קידושין פ"א מ"ו: רשות הגבוה בכסף, רשות ההדיוט בחזקה. ובתוספתא שם פ"א ה"ט, עמ' 279: רשות גבוה בכסף כיצד, גזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין קנה הקדש בכל מקום שהוא, אבל בהדיוט לא קנה עד שעה שימשוך. וכ"ה בבבלי שם כ"ח ב'. ואף במשנתנו "בחזקה" פירושה "במשיכה", כמו שפירשו רש"י ובפיה"מ להר"מ במקומו. ובמאירי שם, עמ' 172: בחזקה, פירושו חזקת קניין וכו' באיזה משאר קניינים, כגון משיכה, או הגבהה וכו'. ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה שם, עמ' 933, ובהערה 7 שם, על חזקה במטלטלין בשם צפנת פענח, והנחתי בצ"ע. ובאמת בתוספות רי"ד שם כ"ו א' מפורש להפך שאין שימוש קונה במטלטלין, אם לא משך אותם. ועל שימוש בקרקעות כחזקה, עיין מ"ש בפירושי לירושלמי ב"ב פ"ג ה"א (לכ"י רוזינטל).
ברם לפנינו כאן מדברים ביפה כח המוכר, ויפה כח גבוה, שאם לקח מן הגבוה בכסף דווקא קנה, ואין הגבוה יכול לחזור בו, אבל בשאר קניינים לא קנה, ואם הוזל המקח יכול ההקדש לחזור בו, מה שאין כן בהדיוט שאפילו קנה מה שקנה בשטר ובחזקה אין המוכר יכול לחזור בו. ואם הוקר המקח בין כך ובין כד אינו יכול לחזור בו בהקדש. עיין תוספתא ערכין פ"ד ה"ד, ירושלמי קידושין פ"א סה"ו, ס"א ע"א, בבלי שם כ"ט א'. ועיין מ"ש בתוספתא כפשוטה ח"ב (מע"ש), עמ' 776.