בלקט. לשון הרמב"ם בחבורו פ"א ממ"ע נאמר במתנות עניים (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעים אותם. פסקו העניים לבקש ולחזור עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומה ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצוה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים. מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' ע"כ. עיין בש"ס סוף פרק הזרוע (חולין קלד:) ולשון רש"י בפ"ק דתענית דף ו לפי שיודעין אם נשאר לקט שכחה ופאה נמושות נטלוהו ע"כ. והתנא נקט לקט שהוא הנושר אחת אחת ואינן נלקטין מהעניים כולו כמו שכחת קמה ועומר וכן פאה שניתנת במקום מסויים שאין דרך כל אלו שלא יהיו נלקטין כולן ועוד מצינו בלשון הר"ב והר"ש משנה ה' פרק ד שכתבו ללקוט פאה ומהאי טעמא בכולהו שייך לומר דנלקטין וראוי אם כן להשאיל לכולם שם לקט:
משילכו העניים בכרם ויבואו. בפרק קמא דתענית דף ו. כתב רש"י וז"ל כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שניה והשתא מסחי דעתייהו עניים ע"כ. והר"ש הביא ירושלמי ולא תנינן נמושות על ידי שהן חביבין באין על אתר ואית דגרסי לאלתר ע"כ ואין חילוף בין הגירסאות בענין אלא בלשון:
ובזיתים משתרד רביעה שנייה. ירושלמי ולא תנינן נמושות מפני שהוא צינה ואין יוצאין אלא בחורים ע"כ. ולפירוש דנמושות לקוטי וכו' הטעם כשהוא צינה שוב אין הולכים הלוקטים מפני הצינה הואיל ודבר מועט נשאר:
רביעה שניה. פירש הר"ב בכ"ג במרחשון וכ"פ במשנה ה' פרק ח' דנדרים. אבל בפ"ק (מ"ד) ופ"ג דתענית (מ"א) מפרש (בי"ז) [צ"ל בשבעה] בו ושם אפרש בס"ד:
בארבעה איסרות. מ"ש הר"ב דככר בפונדיון היינו מזון ב' סעודות כרבי יוחנן בן ברוקא פרק ח' דעירובין ועיין לקמן במשנה ז':