פיסקא יין נסך שנפל ע"ג ענבים כו' הדר שרי רבה למיטחינהו ולמופייה ולזבונה לגוים שלא בפני ישראל מהכא מוכח דאי אפאה ישראל לגוי אע"פ שהפת של גוי מותר ולא נאסרה אלא כשאפאה גוי וקשיא למאי דאמינא לעיל דאפילו אפאה ישראל לגוי אסורה ומאי דקשיא לי אמאי תני פת בלחוד והא בכלל בישולי גוים הוא. ראיתי כתוב בתוס' מש"ה תני פת ושלקות שבתחלה גזרו על בישולי גוים ואל על הפת ולבסוף גזרו על הפת משום דבישולי גוים זהו הוא דבר הצריך אומן לבשל שיש לך אדם שיודע לתקן תבשילו ולבסמו. וכשיהודי רואה גוי שיודע לתקן מאכלו היטב מתאוה לתבשילו ונמלך אחריו ומחתן בו אח"כ גזרו על הפת שראו עוד שנמשך אחריהן מפני אפייתן שהי' שולח לגוי לאפותה ומתוך כך נמשך לבו אחריו שנכנסת אהבה וריעות ביניהם ובאים ומתחתנים יחד וחתנות דשכר לא דמי לחתנות דתבשיל של גוים דאיסור חתנות של שכר אינו משום עשיית שכר שאפילו עשאו ישראל שכר אינו אלא מפני שאם היה מותר לשתות משכר שלה' היה הולך בביתו ומשתכר עמו ומתוך כך מתחתן עמו והילכך כי שתי בביתו של ישראל או אבבא דחנותא הוי הרחקה אבל בביתו של גוי אסור שהרי משתכר על ידו ובא ומתחתן בו הילכך לא דמי חתנות דשכר לחתנות של פת ובישולי גוים ומש"ה אנו אוסרים פת של גוי לאוכלה בכל מקום הוא שאפאה גוי אבל אם לא אפאה גוי אפילו הוא של גוי מותרת דבישולי גוים אינן אסורין אלא משום שאם התיר לו בישולי גוים ישלח לו תבשילו לתקנו או יאמר לו בביתו הוא יתקן תבשילי ומתוך כך מתחתן בו אי נמי יש לומר כדקאמינא מעיקרא דפת של גום אע"ג דאפאה ישראל אסורה והכא דשרא רבא משום דלאו לגוים אפאוה אלא לעצמו אוחרי כן מכרוה לגוים דפת זו ודאי מותרת ולא תקרא פת של גוים להכי אמר שלא בפני ישראל: