תדשא וגו'. תניא, רבי אליעזר אומר, מניין שבתשרי נברא העולם, שנאמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי, איזה הוא חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מלא פירות, הוי אומר זה תשרי. ואע"פ דכתיב (פ' י"ב) עץ עושה פרי, ההוא לדורות הוא דכתיב מדור' יהושע ס"ל בניסן נברא העולם, ודריש ותוצא הארץ דשא עשב ועץ עושה פרי, איזהו חודש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן [כ"ה גירסת הב"ח בדברי ר"א ור"י, ונכון].
והנה אע"פ דמציע בסוגיא י"ב א' דחכמי ישראל מונין לתקופות כר' יהושע, בכ"ז כנראה הוי סוגיא דעלמא כר' אליעזר, וכן קבעו בתפלת ר"ה זה היום תחלת מעשיך, ואמרו בר"ה כ"ז א' דנוסח זה אתיא כר"א, וכל הסוגיא שם שקיל וטרי לאוקמי אליבא דר"א, ולכן קבענו דרשתו של ר"א, וע"ע מש"כ בזה לקמן בפסוק י"ד אות נ'.
ותוס' באותה סוגיא כתבו דאלו ואלו דברי אלהים חיים, די"ל דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן, יעו"ש. ויש ליישב עפ"י סברתם קושית הר"ן לר' יהושע מאי שייך מנין ר"ה מתשרי וכך הנוסח שבתפלת ר"ה זה היום תחלת מעשיך אחרי דס"ל דבניסן נברא העולם, יעו"ש, אבל לדברי התוס' דגם הוא ס"ל דבתשרי עלה במחשבה להבראות ניחא, ולא קשה למה מנינן מזמן המחשבה ולא מזמן המעשה, מניסן, יען כי באמת דמחשבה ומעשה שייך רק בבשר ודם, דכל זמן שלא נעשית המעשה בפועל אפשר עוד שלא תתקיים מחשבתו, משא"כ בהקב"ה מכיון שחשב לברוא שוב לא ינחם, וא"כ הוי באמת כבנוי מתשרי, ודו"ק. .
(ר"ה י"א א')
עושה פרי למינו. דרש ר' חנינא בר פפא, בשעה שאמר הקב"ה למינו באילנות, נשאו דשאים ק"ו בעצמן, ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינו, אנו על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו, פתח שר העולם ואמר (תהילים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו מהשכולם מזדרזים ומתאמצים לעשות רצון קונם אף שלא נצטוו. וכלל יחס ק"ו אל דשאים כתב מהרש"א דהוא עפ"י מ"ש אין לך כל עשב שלא יהי' לו מלאך מלמעלה הממונה על גדולו, ומתייחס זה המאמר אל המלאך, ורק עפ"י שטחות הלשון יחסו אותו אל הדשאים עצמן, ועיין בתוס' חולין ז' א' ד"ה אמר כתבו ג"כ קרוב לענין זה. .
(חולין ס' א')