צרור המר וגו'. א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב צרור המור דודי לי בין שדי ילין, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, אע"פ שמיצר ומימר לי דודי אפילו הכי בין שדי ילין קנזקאי על זמן מעשה העגל ובנין המשכן שהיו סמוכים זל"ז, ור"ל אע"פ שאמר הקב"ה הורד עדיך, אעפ"כ אמר מיד לעשות לו משכן וצמצם שכינתו בין שני הבדים. או דמכוין לזמן הגלות, ואמר דאפילו באותו הזמן לא יסיר כביכול השגחתו מעליהם, וכמ"ש כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם (ע' מגילה כ"ט א') והיינו בין שדי ילין.
.
(שבת פ"ח ג')
צרור המר וגו'. רבי עזריה בשם ר' יהודה פתר מקרא זה באברהם אבינו, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים קנזדכתיב (שמות ל') בשמים ראש מר דרור וגו' ומדחשיב אותו בראשונה משמע שהוא ראש לכל הבשמים המובחרים.
כך אברהם ראש לכל הצדיקים, ומה המור הזה אין ריחו מפיח אלא באור כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, ומה המור הזה כל מי שלקטו מתמררות ידיו, כך אברהם היה ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורים, בין שדי ילין – שהוא מותאם בין שכינה למלאך, שנאמר וירא וירץ לקראתם, וירא בשכינה וירץ למלאך קנחמותאם לשון תאומים, כלומר מתווך וממוצע ביניהם, ומדייק מדכתיב וירא וירא שני פעמים, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, ודריש דוירא השני מוסב לשכינה.
.
(מ"ר)
צרור המר וגו'. ר' יוחנן פתר קרא בקטרת בית אבטינוס, צרור המור זה אחד מאחד עשר סממנים שנותנין בה, בין שדי ילין – שהיתה מצומצמת בין שני בדי הארון קנטשראשי הבדים בולטין בפרוכת כשדי אשה, [ע' בדרשה הסמוכה], ובית אבטינוס היה ממונה על מעשה הקטורת, לפי שהיו מצויינים בהכנתה.
.
(שם)
בין שדי ילין. תניא, ויראו ראשי הבדים (מ"א ח') יכול לא יהיו זזין ממקומן, ת"ל ויאריכו הבדים, יכול יהיו מקורעין בפרכת ויוצאין, ת"ל ולא יראו החוצה, הא כיצד דוחקין ובולטין בפרכת ונראין כשני דדי אשה, שנאמר צרור המור דודי לי בין שדי ילין קסבאור הדרשה במה שאמר יכול לא יהיו זזין ממקומן, דר"ל אם לא היו זזין ממקומן לא היה אפשר שיגיע עד הפרוכת, שכל הארון לא היה רק אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו, והיה עומד באמצע כדאמרינן בפ' המוכר פירות הארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח ורוח, נמצא עשרה אמות ממערב למזרח עד הפרוכת, וא"כ אם לא היו זזין הבדים ממקומן לא היה אפשר שהיו מגיעין עד הפרוכת שבמזרח, ולהכי קאמר מדכתיב ויאריכו הבדים וגו' על פני הדביר דהיינו ההיכל, ע"כ שהיו הבדים זזין ממקומן להאריכן עד שיגיעו לפרכת, ודכתיב בהו לא יסורו ממנו היינו שלא להסירן לגמרי, אבל כשהיו זזים ממקומן עדיין תקועים בטבעות היו, והכי אמרינן ביומא בפרק בא לו מתפרקין ואינן נשמטין, ושפיר קאמר ויראו ראשי הבדים שהיו נראין מבחוץ כדמסיק שהיו בולטין וכו' [רש"א].
.
(יומא נ"ד א')