שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. בזה יש ספק איך אמר יהודה לתמר שיתן לה לשלה כשיגדל אחר שפחד שימות כאחיו ונתן טעם בהפכו. ועוד למה ימות שלה בעבור שמתו אחיו שאיש בחטאו יומת. ולראשונה פי' רש"י דוחה היה אותה שלא היה בדעתו להשיאה לו. ולשנית פי' מוחזקת היא שימותו בעליה. והרמב"ן כתב ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל מן האשה הזאת ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי ולמה יטעה אותה והיא אסורה לשלה כמו שאמרו בנישואין בתרי זימני הוי חזקה. והנכון בעיני שהיה שלה ראוי לייבם אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם כי נערים היו ואין לאחד מהם י"ב שנה וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה וכאשר המתינה ימים וראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער לאביו כי אין לו י' שנים והיה ממתין לה עוד אז מיהרה תמר ברוב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה עכ"ד. ויש להקשות עוד על רש"י אין ראוי לצדיקים שיטעו לאחרים כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. והנכון בעיני על הנחת רש"י שנכנס יהודה בזה מטעם קטלנית ושלא ידע ששחתו ארצה שאמר בלבו זאת האשה על כרחה צריכה להמתין לשיהיה שלה בן י"ג שנה ויום א' לענין חליצה וכוונתי שתחלוץ ואיני רוצה לתת צער לה לומר שתמתין לחלוץ אלא אומר לה שתמתין לשייבם אותה וכשיהיה גדול יחלוץ ואין בזה רמאות אלא חסידות שאחר שתמתין על כרחה לשיגדל יהיה ההמתנה לדעתה בטוב לבב ונסו יגון ואנחה וכ"ש שלא הטעה אותה בפירו' שסתם אמר שבי אלמנה עד יגדל שלה בני ולא פירש אם לייבם אם לחלוץ אלא שדעת יהודה היתה שהיא תבין מאלו הדברים יבום וא"ת שלא ידע יהודה דין החליצה אלא דין היבום איך יתכן שידע חצי הדין ולא כולו. וכתב הרמב"ן זה לשונו ובב"ר אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו ע"כ ואחר שקבל הסוד מאבותיו ידוע שכל הסוד קבל לא קצתו. ובזה הותר גם כן הקושיא שהקשה הרמב"ן על רש"י שמה שלא אמר לתמר לכי לשלום מביתי אינו מפני הבושה אלא שא"א לומר לה כן לפי שעדיין צריכה חליצה ולז"א לה שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה לייבם או לחלוץ שעיקר היבום והחליצה אף בדור ההוא היתה באחים כנ"ל על הנחת רש"י: