מצוה - שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך למען תחיה וירשת [את] הארץ (טז, יח-כ).
וקשה, הא זה אחר ביאת הארץ נצטוו, וא"כ מאי וירשת וגו'. וחז"ל (ספרי פ' שופטים) דרשו, כדאי מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן וכו'. ועוד קשה, הא כל המצות הם נצחיים, ואיך שייך זה גם בזמן הזה. ושאר הספיקות.
ותחלה נבאר ש"ס דשבת (פ"ו) [פ"כ] (קלט.), תניא רבי יוסי בן אלישע אומר, אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורעניות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל, שנאמר (מיכה ג, יא) ראשיה בשחד ישפוטו וכהני' במחיר יורו ונביאי' בכסף יקסמו, רשעים הם אלא שתלו בטחונם במי שאמר והי' העולם, לפיכך מביא הקדוש ברוך הוא עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם, שנאמר (שם, יב) לכן בגללכם וכו', עד ואשיבה שופטיך כבראשונה (ישעיה א, כו), ע"כ.
והספיקות רבו, א' איך אמר לשון שלילה, שאין פורעניות בא אלא בשביל דייני ישראל ובשביל זה חרבה ציון וירושלים כמו שסיים בגללכם ציון שדה תחרש וכו', וקשה מש"ס בבא מציעא פ"ב (ל:) לא חרבה ירושלים אלא שדנו [בה דין תורה] ולא עבדו לפנים משורת הדין, והקשה התוספות (ד"ה לא חרבה) הא ביומא (ט:) אמרינן מפני שנאת חנם חרבה (מ)ירושלים. וא"כ אין זה ענין לדייני ישראל הנ"ל.
הגם דקושיא זו לבד היה אפשר לתרץ על ידי קושיא אחרת, שהקשו התוספות בפ"ב דבבא מציעא אהא דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא שדנו בה דין תורה וכו', והקשה התוספות, הא ביומא אמרינן על ידי שנאת חנם חרבה. ומשני התוספות, וי"ל דהא והא גרמא, ע"כ. ויש להקשות הא אמר לשון שלילה, ואיך משני הא והא גרמא. וכבר הארכתי בזה במ"א על ידי ביא[ו]ר הרמב"ם, יעויין שם.
וא"כ גם קושיא זו מבוארת, דשנאת חנם דקאמר ביומא וגם ש"ס דבבא מציעא דלא עבדו לפנים משורת הדין, הכל שייך בדיינים, ושפיר אמר כאן לשון שלילה, ודו"ק.
ב' קשה קושיות הרי"ף רשעים הם אלא שתלו בטחונם וכו', אינו ענין לכאן כלל. ג' קשה קושיות מהרש"א לפיכך וכו', מפירוש רש"י נראה דקאי אדלעיל, ולא משמע כן וכו'. ולדידי קשה טובא, דאי קאי אדלעיל לפי שתלו בטחונם בה' לפיכך הביא עליהם ג' פורעניות, דמשמע דאם לא תלו בטחונם בה' לא היו נענשי' כל כך, והוא תמוה.
הגם דב' קוש[י]ות אלו בלא קושיא א', היה אפשר לתרץ זה על ידי ב' קושיות אחרים בסוגיא זה, והוא דקשה קושיא ד' אם תלו בטחונם בה' איך הם רשעים. ה' קשה למה בדקדוק נענשו ג' נגד ג'.
ונ"ל דשמעתי בשם מורי פירוש הפסוק (תהלים קמה, יט) רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. דקשה, אם כבר עשה רצון יראיו מה צריך עוד לשמוע שועתם להושיעם, ועל כל פנים איפכא הל"ל ששומע שועתם ורצון יריאיו יעשה. וביאר, כי מצינו מדתו יתברך ששומע לכל הקוראים אותו, או לטובה או לרעה ח"ו, כמאמר חז"ל (ברכות סג. בע"י) גנבא אמחתרתא רחמנא קריא. וכי תימא א"כ מה הפרש יש בין צדיק לרשע, וביאר כי יש הפרש גדול ביניהם, כי הגנב נשמע תפלתו שיוכל לגנוב, ואח"כ שנתפס על גניבתו חוזר וקורא לו יתברך שוב לא נענה, מאחר שבחר בזה. מה שאין כן הצדיק המתפלל על איזה דבר גם שיודע ה' שאין זה לטובתו, מכל מקום ה' עושה מבוקשו, וז"ש רצון יריאיו יעשה, ואח"כ כשרואה שאין זה טובתו חוזר וקורא אל ה' ואז ברחמיו ית' שועתם ישמע ויושיעם מכל מקום, ודפח"ח.
ובדרך זה ששמעתי מהרב מו' יואל פירוש המדרש (פתיחתא דאיכ"ר ב) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו וכו'. שהוא תמוה. וביאר, כי מצינו לחז"ל דגנבא אמחתרתא וכו', ויש להבין למה באמת הוא כך שנשמע תפלתו במה שהוא נגד רצונו יתברך, וצריך לומר דהוא מהכרח, דאל"כ אין בחירה כשלא יוכל לעשות רע. ועוד כי מזה יתן לב להתפלל שיוכל לעשות טוב, מאחר שרואה שיש משגיח שומע תפלת המתפלל לפניו ית', והראי' ששומע תפלתו להרע לזולתו, א"כ כל שכן להטיב שישמע לו.
היוצא מזה, אלו הרשעים חוטאים בסבת בטחונם בו ית' שיעזור להם כשיתפללו שיוכלו לגנוב ולחמוס וכיוצא בזה, דלולי זאת לא הי' עולה על לבם זאת, והיו סומכין על התורה דכתיב (שמות כ, יג) לא תגנב. ובזה יובן הלואי אותי עזבו, ר"ל שלא יבטחו בי לעשות מעשים רעים ובוטחים בי לעזור להם, ואז כשלא יבטחו בי אז תורתי שמרו דכתיב לא תגנוב, מה שאין כן עתה על ידי סבת בטחונם בי חוטאים ותורתי לא שמרו, ודפח"ח. ובזה נ"ל לבאר משנה סוף פאה (פ"ח מ"ט), ויבואר לבסוף.
ונחזור לענין הנ"ל, כי הרשעים הבטחון בו ית' הוא סיבת רשעתם וכנ"ל. והנה יש עוד רשעים שסוברים לית דין ולית דיין, ואין בטחונם בו יתברך כלל.
והנפקותא בין ב' סוגי רשעים הנ"ל נראה, דעונש סוג א' שבוטחין בו ית' ראוי שיהי' עונשם מדה כנגד מדה, מה שאין כן סוג ב', והוא דהרב האלשיך בפ' שמיני (ויקרא ט, א) כתב פירוש הפסוק (עי' תהלים סב, יג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ופירש, שזהו החסד לשלם לאיש שחטא מדה כנגד מדה כמעשהו, ובזה ירויח שיפקח עיניו וישגיח וירא כי יש למעלה עין רואה, ולא ילך בקרי פן ילך גם הוא ית' עמו בחמת קרי וכו'. מה שאין כן כשיראה הרמז אשר יוכיחנו ית' מעין חטאו, יתן לב לשוב אל ה' וירחמהו וכו', יעו"ש. א"כ הרשע הבוטח בו ית' שרואה שתפלתו נשמעת גם לדבר עבירה, א"כ יודע שיש למעלה עין רואה, א"כ כשהוא נענש מדה כנגד מדה יתן לב לשוב ויתפלל אל ה', כמו שנענה אז להרע כל שכן להטיב. מה שאין כן הרשע מסוג ב' שאין מאמין שיש עין רואה, גם שיענש מדה כנגד מדה יאמר מקרה הוא, שאינו מאמין שיש דין לעונש הרשעים, ומעתה אין תועלת לו בזה שיענש מדה כנגד מדה.
ובזה יובן, רשעים הם אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה עולם, ר"ל שאינם מסוג ב' אלא שהם מסוג א', שהם רשעים מצד בטחונם בו ית' לפיכך הביא עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם דהיינו מדה כנגד מדה, והוא על דרך הנ"ל ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, וק"ל.
•
בפרשת שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק, לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ (טז, יח-כ). והספיקות יבוארו.
ונראה כלל הכל מה שכתב החסיד מוהר"י יעב"ץ בפ"ב דאבות במשנה (מ"ד) ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. וז"ל: שזהו כלל גדול להתמדת השלום והאהבה בין האנשים, וזה כי רוב הקטטות הנופלות בין בני אדם הם בסיבת שפוט האדם משפט א' לעצמו ומשפט א' לזולתו, לכן הזהיר וכו' שיהי' דעתך ונפשך תחת נפשו. המשל, חרפך בן אדם על איזה דבר שעשית לו, אל תשיבהו עד שתדין אתה בעצמך אם הי' הוא עושה לך מה שעשית לו אם היית מחרפו יותר ממה שחרפך, וכן המשל בכל משא ומתן שיהי' לך אצל חבירך וכו', יעו"ש.
וזהו שאמר שופטים ושוטרים תתן לך, רצה לומר אותו משפט שהיית רוצה על חבירך, אותו המשפט שפוט לעצמך ותתן לך זה השופט שישפוט אותך כמו זולתך, ואז כל אחד על מקומו יבוא בשלום, וק"ל.
אך כדי להבין שופטים ושוטרים כפל. נ"ל דזכרתי בביאור והצר לך בכל שעריך (דברים כח, נב), כי מלחמת השונא הוא לכבוש שערי העיר או מדינה וכו', וכן האדם שהיא עיר קטנה ובא עליה מלך גדול הוא היצה"ר (נדרים לב:), לכך צריך שמירה מעולה בז' שערים שיש בראש האדם, כמבואר בספר יצירה (פ"ד מי"ב), ב' עינים וב' אזנים וב' נקבי האף והפה שהוא ראש כולם, יכלכל דבריו במשפט מה לדבר ומה שלא לדבר, וכמ"ש הרמב"ם (פיה"מ אבות פ"א מי"ז) בחלקי הדבור שהם ה' חלקים, מצוה בו, ונזהר וכו'. וכן הענין הראיה והשמיעה, ישפוט שפוט לעצמו מה יראה ומה שלא לראות. וכן הכרוז יוצא בכל יום בבוקר בקומו ממשכב, להזהיר על כל אבר ואבר, עיניך לנוכח יביטו (משלי ד, כה), וכיוצא. ואחר המשפט ששופט מה למנוע יעמיד שוטר ע"ז (לקנוסו) [לקונסו] לרדות את עצמו אם יעבור החק, כגון אם יסתכל בנשים יתן קנס דבר מה לצדקה, וכיוצא בזה. וז"ש שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, וזה יסייעך שסוף הוא אשר ה' אלהיך נתן לך, שגם איברים שאינו ברשותך יתן לך הש"י שיהיו ברשותך, כנזכר בש"ס דנדרים (לב.) אברם הוא אברהם, בתחלה מלך על רמ"ג איברים ואח"כ על רמ"ח, יעו"ש.
ושפטו את העם משפט צדק. דכתב הרמ"א בס' מחיר יין, יעשו עץ גבוה חמשים אמה (אסתר ה, יד), שהוא עצת היצה"ר, כשלא יוכל להאדם לפתותו ברע, מפתהו בתכלית הטוב מדריגה עליונה שלא יוכל לעמוד בה, וזה יהי' סבת נפילתו יעו"ש. לכך הזהיר ושפטו את העם שהם האיברים משפט צדק מדריגה ממוצע, שיהי' נשאר קיים בה.
וגם כשתלך בדרך המיצוע שהוא משפט צדק, לא תטה ברעיונך ומחשבתך לא לצד ימין של התורה שהיא ארך ימים בימינה (משלי ג, טז), ולא להטות לשמאל שהיא בשמאלה עושר וכבוד (שם), וכמ"ש בעוללות אפרים (מאמר קעז, רל) במ"ש (דברים יז, כ) לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, על דרך (ב"ב כה:) הרוצה להחכים יטה לדרום, להעשיר יטה לצפון כאמור, רק שיעשה לשם פועלן יעו"ש, וז"ש לא תטה משפט.
ושוב הזהיר נגד היצה"ר, לא תכיר פנים ולא תקח שחד, דכתב בחוה"ל שער יחוד המעשה פרק ה', כי טוב לפתותך, כבר הגעת למעלת החסידים השתדל להפיק רצון בני אדם למצא חן בעיניהם, ולקיים מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום וכו'. תשובה, מה יועיל לי זה וכו', עד ברצות ה' דרכי איש גם אויביו וכו' (משלי טז, ז), יעו"ש. וז"ש לא תכיר פנים, שיהי' השתדלותך למצא חן בעיני בני אדם, ולהכיר פנים של הגדולים החשובים להפיק רצונם, כי הסתירה בצדו כנזכר שם.
ולא תקח שוחד, ר"ל שתהי' הוא היצה"ר ואתה חד, כגון מה שכתב בחוה"ל שם, שיפתותך שלא יראה בך שום מדה טובה כדי שלא יצא לך שם ותפסיד שכרך, לכך קצר בתפלתך, ובכל כתות בני אדם תלך עמהם במאכל ובמשתה והשחוק וכו', ואם תשמע לו בזה ישלול ממך אמונתך, ולא תרגיש, ותברח מהאש הקטנה אל אש הגדולה וכו', יעו"ש. וז"ש לא תקח ממנו שוחד, דברים שתגרום שהוא חד עמך, כי יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, שתהי' לץ ורשע, רק צדק צדק תרדוף, שתעשה הצדק מצד שהוא צדק ולא לשום כוונה אחרת, ואם ישבחוהו בני אדם או יכבדוהו עבורו לא יזיק, מאחר שאין כוונתו לזה להטות משפט רק שיעשה לשם פועלן.
למען תחיה וירשת את הארץ בזה ובבא, היא הארץ העליונה, כי עולמך תראה בחייך, וכמ"ש בש"ס דברכות פ"ב (יז.) יעו"ש, וכמ"ש הרמב"ן בפ' (אמור) [אחרי] (ויקרא יח, ד) וחי בהם, יעו"ש. הגם שסוף הכבוד לבוא, וז"ש למען וגו'.
עוד יש לומר צדק צדק תרדוף וגו', על דרך (צפניה ב, ג) בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום וכו', והוא ה' עלאה ה' תתאה, עקב ענוה יראת ה' (משלי כב, ד). וז"ש כפל צדק צדק, שילך ממדריגה למדריגה וכו'.
ובזה נבאר בהפטרה הנ"ל ישעי' סימן נ"א (יב) אנכי אנכי הוא מנחמכם, דכתב האלשיך (מלאכי ג, כב-כג) זכרו תורת משה עבדי הנה אנוכי שולח לכם את אליהו וגו', ודפח"ח, ובזה ביארתי אנכי אנכי, וק"ל.
עוד יש לומר, על פי שביארנו עניה סוערה לא נחמה (ישעיה נד, יא), נגד זה אמר אנכי אנכי מנחמכם (ישעיה נא, יב). והוא על פי מ"ש האלשיך (ישעיה נא, שם) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מו, ד), יעו"ש.
ולי נראה לפרש אנכי ארד עמך וגו', כי מצינו מדת יעקב הסתפקות יש לי כל (בראשית לג, יא), ועשו בהיפך לבקש מותר[ו]ת יש לי רב (שם, ט), והנפקותא כי (דרכו) [דרכה] של תורה כך היא פת במלח וכו' (אבות פ"ו מ"ד), וז"ש עשו אנכי עשו בכ[ו]רך (בראשית כז, יט), ועי"ז של מדת עשו גרם גלות שביטלו תורה, עד שיאמרו ואנכי פניתי הבית (בראשית כד, לא) וכמ"ש בתיקונים (ת"ו כב:) וכו', ור"ל לפנות עסקיו ועסקי ביתו, לגמלים - לגמול חסד עם השכינה, וז"ש אנוכי של עשו גרם לירד בגלות מצרים, ואנכי של לבן שאמר אנכי פניתי הבית אנוכי אעלך גם עלה, בכל ד' גאולות, וק"ל. ובזה יובן אנכי אנכי מנחמכם, והבן.
ולי נראה עתה באופן זה, על פי משנה דאבות (פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו'. דזכרנו מה שנבחרו אומה ישראלית יותר מן ע' אומות על שאינן מגדילין עצמם כשאני משפיע להם טובה, שנאמר (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, שממעטין עצמכם, אברהם אמר (בראשית יח, כז) אנכי עפר ואפר, משה אמר (שמות ג, יא) מי אנכי וגו' ונחנו מה (שם טז, ז), לא כנבוכדנצר שאמר (ישעיה יד, יד) אדמה לעליון וכו' (חולין פט.). ובזה יובן, אנכי של אברהם, אנכי של משה, הוא מנחמכם, הוא נחמה שלכם שלא יחליפם באומה אחרת, שהם מגדלין עצמם ואתם ממעטין עצמיכם, והש"י שוכן את דכא (ישעיה נז, טו), וק"ל.
עוד יש לומר משנה שתקות אנוש רימה. ובזה נבאר בסדר פ' המלך (יז, יד-כ) כי תבא אל הארץ וגו', ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים וגו', שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, מקרב אחיך תשים וגו', לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' לבלתי רום לבבו מאחיו לבלתי סור מן המצוה.
והנה הרמב"ם (ספה"מ מצוה קעג) חשב זה למצוה מתרי"ג מצות, מינוי המלך, והרלב"ג סתרו שנאמר (שנאמר) ואמרת אשימה עלי מלך וכו', משמע שהוא רשות ולא מצוה וכו'. וכבר ביארתי מזה במ"א, יעו"ש.
והעולה משם, דודאי הרמב"ם משה אמת ותורתו אמת שהוא מצוה, רק מה שאמרו אשימה עלי מלך ככל הגוים שהוא להיות תקיף וגבור להטיל אימה על הציבור, זה אינו מצוה כאשר יבואר, רק שום תשים עליך מלך ודרשו בש"ס דסנהדרין (יט:) שתהא אימתו עליך, וקשה וכי צריך לצוות על זה שוודאי ממילא יהי' מוראו עליהם, שבידו להחיות ולהמית לרדות וללקות מי שימרה פיו, אלא שמע מינה שאין מלך ישראל מטיל אימה רק לנהוג בנחת.
וז"ש שום תשים אשר יבחר ה', וכי מי יודע אם בחרו ה'. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי כבר ידוע מה שבחר ה' בישראל יותר מן ע' אומות על שאינן מגדלין עצמן רק ממעטין עצמן, וכמו שאול המלך שנחבא אל הכלים (שמואל א י, כב), ומשה אמר מי אנוכי כי אלך וכו' (שמות ג, יא), ואלדד ומידד שנשתיירו במחנה (במדבר יא, כו), ודרשו חז"ל וכו' (ספרי, סנהדרין יז.), וזהו שברחו מן הכבוד והשררה בזה יבחר ה', וכמו שכתב האר"י זלה"ה (לק"ת פ' שמיני) למה אתה בוש וירא לכך נבחרת וכו' (תורת כהנים פ' שמיני).
א"כ מלך ישראל זה שממעט ומשפיל עצמו, תרצה אתה להשפילו ג"כ להיות נבזה בעיניך שלא יהי' דבריו נשמעין, לכך הוצרך הש"י להזהיר ולצוות שום תשים כפל, שתהא אימתו עליך, כי אני הגוזר עליך כך. והטעם, כי מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי, וזה סבה להיותו כגר בארץ המלוכה שלו, שלא להגדיל את עצמו רק למעט את עצמו. דזכרתי באור ש"ס דבבא בתרא (יא.) מונב(ו)ז ביזבז אוצרות וכו', דכתב בחוה"ל (שער עבודת האלהים פ"ט), שבמדינות הודו נהגו למנות איש נכרי דוקא למלך על שנה, שלא ידע נמוסי מדינה ההיא וכו', יעו"ש, ובזה יובן שתקות אנוש רימה, אז ילך למנוחת הנצחיי, וכמאמר מונבז, וק"ל.
וז"ש לא תוכל לתת עליך איש נכרי רק מקרב אחיך היודע כי המלוכה היא לפי שעה וכו', ומזה נמשך לבלתי רום לבבו מאחיו, למען יאריך ימים על ממלכתו, היפך המנהיג עצמו ברבנות בכבוד ושררה הוא בכלל (ד') [ג'] דברים שאמרו בש"ס דברכות (נה.) המקצר ימיו של אדם, ונלמד מיוסף וכו', מה שאין כן היודע נמוסי מדינה שהיא המלוכה לפי שעה הוא כגר ביניהם ואינו נוהג שררה ביניהם לבלתי רום לבבו מאחיו, ואז יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, וק"ל.
ובזה נבאר ש"ס דראש השנה דף י"ו ע"ב, ואמר רבי יצחק כל שנה שרשה מתחל[ת]ה מתעשרת בסופה, שנאמר (דברים יא, יב) מראשית השנה ועד אחרית וגו', מרשית כתיב, ועד אחרית, שיש לה אחרית. ופירש רש"י שרשה מתחל[ת]ה, שישראל עושין עצמן רשים בראש השנה לדבר תחנונים, שנאמר (משלי יח, כג) תחנונים ידבר רש וגו'. והתוספות בד"ה שרשה בתחלתה וז"ל: שמתוך שישראלים רשים, לבם נשבר, ומרחמים עליהם מן השמים, ע"כ. וי"ל מה פליגי רש"י ותוספות.
ונבאר בהרחבות ביאור יותר משנה הנ"ל, מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה. דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות דיעות (ה"ב-ה"ג), דרך המיצוע הוא הנכון, זולת גובה הלב שצריך להתרחק מן קצה עד קצה, וז"ש חז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו', ועוד אמרו (סוטה ד:) כל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, ועוד אמרו (שם) בשמתא מאן דאית בי' גסות הרוח אפילו מקצתה וכו'.
וי"ל דבפעם א' נמי סגי ללימוד הרמב"ם הנ"ל, ול"ל מאוד מאוד ב' פעמים. ועוד, שתקות אנוש רמה אין לו שחר כלל.
ונראה לי, דידוע מה שאמרו חז"ל אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב), מ"ט לא כתיב אם כמו באינך, אלא משום דגס רוחי', דעמא אזלין אבתרי', לאו בספיקא הוא, וכמ"ש בזוהר ויקרא דף ך"ג (ע"א) יעו"ש. נגד סתם אדם אמר מאוד הוי שפל רוח, ללמד דין הרמב"ם הנ"ל שלא לילך דרך המצוע בזה רק אל קצה האחרון מאחר שגורם על ידי רום לבבו להיות כופר בעיקר וכנ"ל, וכמ"ש נשיא ומלך שהוא עלול יותר להגיס דעתו כמ"ש אשר נשיא יחטא וכנ"ל, לכך הוצרך לכפול אזהרתו מאוד מאוד הוי שפל רוח נגד נשיא ומלך. וכי תימא שהיא בלתי אפשרי, לכך נתן טעם שישים אל לבו שתקות אנוש רמה, על פי משל שזכר בחוה"ל (ש' עבודת האלהים פ"ט) שנהגו במדינות הודו למלוך עליהם איש נכרי על שנה אחת וכו', יעו"ש. ונגד זה הזהירה תורה באומה ישראלית לא תוכל לתת עליך איש נכרי, כי אם מקרב אחיך וגו' היודע נמוסי מדינה זאת שהיא רק לפי שעה המלכות, כנ"ל. והנמשל הוא האדם מלך ומושל על עיר ומדינה עולם הזה שהיא רק לפי שעה, ועיקר מלכותו להכין שם בחסד וצדקה שעושה בעולם הזה כסאו ומלכותו לעולם ועד בעולם הנצחיי, ונודע כל זמן שגופו קיים בקבר אין לו מעמד ומצב נכון בעולם הנצחי, כי אם אחר שכלה גופו בקבר ונעשה רמה אז הולך למנוחה, וז"ש שתקות אנוש רמה, וא"כ איך יתגאה במלכות עולם שאינו שלו, זה שיש לו אינו שלו, ושאינו שלו למה הוא לו, ויותר יבחר בקנין שהוא שלו ודאי, וק"ל.
ובזה יובן, כל שנה וכו'. כי זכרנו לעיל שיש עולם שנה ונפש, וכמו שיש ראש בשנה כך יש ראש בנפש, וכמו שיש ראש בנפש אדם פרטי, כך יש בכלל ראש הקהל או ראש מדינה, ובעולם, וכן בשנה. וז"ש כל שנה, ר"ל ראש השנה שהוא נשיא ומלך, ועושה עצמו רש בתחלתה שהיא בעולם הזה, מתעשרת בסופה בעקב שהוא לעולם הבא, כמבואר במשל הנ"ל, שנאמר מראשית השנה, מרשית כתיב. ומינה ג"כ נשמע כמו שהוא בנפש כך הוא בשנה ממש, שאם הראש ונשיא עושה עצמו בראש השנה רש להיות כאחד העם, וכמו שנאמר (מל"ב ד, יג) בתוך עמי אנכי יושבת, וכמ"ש בזוהר, מתעשרת בסופה, שיוצא זכאי בדינא בלי קטר[ו]ג בראש השנה.
ובזה יובן דרש"י ותוספות מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דזכרנו בהפטרה עניה סוערה (ישעיה נד, יא) דיש ב' סוגים, א' עניה ממש. וב' עניה מתורה ומצות וכו', ותפס רש"י סוג ב', שאינן באים בראש השנה לבקש מצד מעשיו שהתענה ולמד ועשה צדקה, שאז ידקדקו אחריו אם עשה כהוגן, לכך אינו בא לבקש ולחנן על נפשו מצד מעשיו, רק עושין עצמן רשים בראש השנה כאלו הם עניים מתורה ומצות, רק תחנונים ידבר רש, מתנת חנם, שאין להם לתלות במעשים טובים, אז מתעשרת בסופה.
והתוספות נקטו סוג א' שהם עניים ממש, רק שיש בזה ג"כ ב' מיני עניים, אחד עני ממש, ב' עשיר שנקרא עני, כמ"ש ריש ועושר (משלי ל, ח), שהריש הוא עם עושר, אל תתן לי, והטעם כי עני ממש לבו נשבר ומרחמין עליו, מה שאין כן זה שסבור בדעתו שהוא עשיר ורם לבבו ובאמת הוא עני, ואין הדעת סובל דל גאה, ואפשר שלזה רימזו חז"ל ד' דברים שאין הדעת (סובלין) [סובלתן] ואחד מהם דל גאה (פסחים קיג:), והיינו ריש ועושר, וק"ל. ולזה באו התוספ[ו]ת לשלול עני של עושר, וכתבו דהיינו מתוך שישראל רשים, ר"ל ממש, אז נשבר לבם ומרחמים עליהם מן השמים, מה שאין כן כשהוא סובר שהוא עשיר ובאמת הוא עני בזה לא דיבר הש"ס, וכמבואר בטוב טעם היפך עניה סוערה, כי לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נא, יט), וק"ל.
ובזה נבאר (ר"ה טז:) ואמר רבי יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין בסופה, מאי טעמא דלא מיערבב שטן וכו'. [וכ'] התוספות (ד"ה שאין) כתב בה"ג, לא דמיקלע בשבת אלא דאתילד אונסא וכו'. והקשה הט"ז (או"ח סי' תקפ"ה סק"ז), הא אונס רחמנא פטרי' וכו'. ועוד הקשה שכתב מהרי"ל (הל' שופר) דוקא במזיד, אבל באונס לא יאונה כל און.
ולי נראה לפרש, דכבר זכרנו ביאור שופר של ראש השנה של יעל פשוט (ר"ה כו:), שיש עולם שנה ונפש, וכמו שיש ראש השנה בעולם, כך בנפש האדם תחלת שנותיו נקרא ראש השנה, וזה שאמר הירושלמי. מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי', הוא היצה"ט והנשמה כמ"ש בתקונים (תכ"א מט:), כי המובחר שיש בסוגי התשובה הוא כשעושה תשובה בבחרותו כשהוא איש, וכדדריש בש"ס דע"ז (יט.) אשרי איש וכו' (תהלים קיב, א), וכן בזוהר (ח"ג פז:, רכז:) מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב) קודם שיבה תקום לשוב בתשובה, והוא אותיות יבשה שאז אי אפשר לקלוף הקליפה שהוא היצה"ר שהוא בתוקפו.
ובזה יובן, כל שנה שאין תוקעין בתחלת שנותיו להפריש קליפות היצה"ר, מריעין בסופה, קשה ורעה להפרישה בסופה, מאי טעמא דלא מיערבב שטן, שהוא בתוקפו ונתישן בו ונעשה טבע.
וכ' התוספות בשם בה"ג, לא דמיקלע בשבת. דנודע כי התלמיד חכם נקרא שבת, וכמ"ש בזוהר סוף אד"ר (נשא קמה.). ובא לשלול דלא מיירי שלא עשה תשובה המכונה לסדר תקיעות כמבואר בספרים, מחמת שעוסק בתורה בילדותו, ומחמת זה לא עשה תשובה בילדותו, בזה אין מריעין בסופה, כי אונס של לימוד תורה פוטרו ולא יאונה כל און, דכח היצה"ר נתבטל בתורה ומיערבב השטן, כמ"ש בש"ס (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול משכי' לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח וכו', ובזה איירי מהרי"ל. ובה"ג איירי דאתילד לי' אונסא בטרדת עולם הזה, שהולך לפרנסת בני ביתו וכיוצא בזה, שהולך וסוער, ונקרא אצלו אונס, בזה מריעין בסופה.
אלא שעדין קשה, (מנלן) [מנלי'] לבה"ג לחלק בין שבת וכו'. ואך דמוכח מרבי יצחק עצמו, דאמר רבי יצחק אין (דינו) [דנין] וכו' (ר"ה טז:).
והוא, דקשה, הא אמרינן (מגילה ג:, כתובות יז.) מבטלין תלמוד תורה להוצא(ו)ת המת ולהכנסת כלה, ופי' בכתבים שאין תורתו של דואג ואחיתופל רצויין, חיל בלע ויק[י]אנו (איוב כ טו, סנהדרין קו.), וצריך תחלה לעשות תשובה ואחר כך ללמוד וכו', יעו"ש. ואיך נפרש כדברי בה"ג לא דמיקלע בשבת, דהיינו תלמיד חכם העוסק בתורה שנקרא שבת דכולא שתא, וז"א כאמור.
אלא על כרחך מוכח לפרש צחות לשון בה"ג, שנמשל תלמיד חכם לשבת דוקא, מה שבת קדושתו הוא שלא להוציא מרשות לרשות שנאמר (שמות טז, כט) אל יצא איש ממקומו (ערובין יז:), וקרי התלמיד חכם שעוסק בתורה, דהיינו שלא חטא בחטאת נעורים דהוי כמוציא מרשות לרשות, וכמ"ש בזוהר, אז גם שאינו עוסק בתשובה בבחרותו רק עוסק בתורה סגי, שנקרא צדיק שלא טימא ברית, ושבת ג"כ נקרא ברית ושביעי שהוא צדיק, מה שאין כן בחטא בחטא נעורים וכו'.
ובזה יובן, ואמר רבי יהודא אין הקדוש ברוך הוא דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר (עי' בראשית כא, יז) וישמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם, שקטרגו המלאכים וכו' אמר הקדוש ברוך הוא אם הוא צדיק, וכפיר[ו]ש רש"י יעו"ש. ומזה למד בה"ג לחלק בין מקלע בשבת - שיהי' צדיק העוסק בתורה בבחרותו אין צריך לתשובה, ובין וכו', והבן.
וגם שבש"ס היפך הסדר. יש לפרש ג"כ דנלמד זה ממאמר כל שנה שרשה, שעושה את עצמו רש על ידי תשובה כמ"ש (דה"א כב, יד) ואני בעניי הכנותי, בתחלתה, בתחלת שנותיו, מתעשרת בסופה. ואיך נלמד לפרש כך ולא כפשוטו, משום הכי ואמר רבי יצחק אין אדם ניד[ו]ן וכו', שנא' וישמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם, שהי' צדיק וכפירוש רש"י, א"כ שישמע קול תפלתו צריך שיהי' צדיק או תשובה, וק"ל.
וזה שסיים כל שנה שרשה מתחלתה וכו', שנא' מרשית כתיב וכו'. ר"ל, כי רשי"ת הוא אותיות תשרי, ואם היה כתיב עם א ראשית, הי' משמע שיהי' ראוי שיהדר שיהי' ראש בחודש תשרי דוקא, שיש כבוד והכנסה וכיוצא בזה, מה שאין כן עכשיו דכתיב בלא א' רשית משמע שראוי שיהי' עושה עצמו רש ולא ראש בחודש תשרי, שלא יהי' רשום בפני בעלי הדין של מעלה, וכמאמרה בתוך עמי אנוכי יושבת, להסתיר את עצמו וכמ"ש לעיל מזה, יעו"ש.
•
עוד יש לומר צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ (טז, כ). ונבאר פ' תבוא (דברים כו, א-ו) והיה כי תבוא אל הארץ וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך ושמת בטנא והלכת אל המקום וכו', ובאת אל הכהן וגו', וענית ואמרת ארמי אובד אבי וגו', ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה וכו'. והספיקות רבו.
ונראה לי, דאיתא בש"ס דר"ה (טז:) ואמר רבי יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין לה בסופה, מאי טעמא, דלא איערבב שטן. וכתבו התוספות (ד"ה שאין) שאין תוקעין בתחלתה, מפרש בהלכות גדולות, לאו דמיקלע בשבתא, אלא דאתילד אונסא. והקשה הט"ז (או"ח סי' תקפ"ה סק"ז) הא אונס רחמנא פטרי' בכ"מ. ועוד, דכתב מהרי"ל דוקא במזיד, אבל באונס לא יאונה כל און, וזה סותר לבה"ג. ותירץ הט"ז וכו'. גם פסוק (תהלים צח, ו) בחצוצר[ו]ת וקול שופר הריעו לפני המלך ה', שנראה לו בחלום, יעו"ש.
והנה ביארתי בדף הקודם, יעו"ש. וכעת נראה לי, דשמעתי בשם הגאון החסיד מוהר"י הוליש ביא[ו]ר משנה סוף עוקצין (פ"ג מי"ב), אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל וגו'. והקשה, למה ש"י. ועוד כפל צדיק וצדיק. וביאר, כי על ידי תיק[ו]ן קרי העולה ש"י נתחבר צדיק וצדק ונעשה צדקה, ועולה מבחינת נוקבא ונעשה בחינת צדיק ג"כ, ונתקן כתר לז"א, ב' פעמים ש"י גימטריא כתר לז"א שהוא סוד ו' באלף הששי.
ובזה יובן, עתיד הקדוש ברוך הוא, ר"ל באלף הששי עתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, כמו שגרם בתיק[ו]ן קרי שלו לייחד ולחבר צדיק וצד(י)ק שנעשו שניהם צדיקים, וב' פעמים ש"י גימטריא כתר, להמשיך לז"א סוף אלף הששי, לכך נוצר תאנה יאכל פריו, שינחיל ג"כ כל צדיק ש"י עולמות, ודפח"ח.
והנה לא מצינו חטא אונס שינה שיהי' אדם נענש עלי', כי אם עון קרי הבאה על ידי אונס שינה של האדם, והאדם נענש עלי' עד שישוב, וכמבואר בספרים קדמונים. והטעם, כי תחלה בפשיעה, על ידי הרהור רע או דיבור רע, וסופו באונס, חייב. וזהו (דברים כט, יח) למען ספות הרוה את הצמאה, וז"ש (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, וכמ"ש בזוהר שם (ח"א עו., ח"ג לא:).
והנה ראש שנותיו של אדם שבהם עלול לחטאת נעורים עון קרי על ידי שחושב תמיד מחשבות והרהורים רעים ודיבור רע, לכך החמיר בו לעשות תשובה המכונה לתואר התקיעה בתחלת שנותיו, וז"ש בש"ס אשרי איש (תהלים קיב, א) שעושה תשובה כשהוא איש (ע"ז יט.), ר"ל בעודו בנערותו, לשוב על חטאת נעורים מיד, שהוא נוח לשוב.
אפס שיש ב' פירושים, או ר"ל בתחלתה - מיד כשחטא בקרי קודם שנענש, או ר"ל בתחלתה - מיד שהרה(ו)ר הרהורים רעים או דיבור רע קודם שחטא בקרי בפועל רק בהרהור.
ובזה יובן כל שנה שאין תוקעין בתחלתה, בתחלת שנותיו, מריעין בסופה. ובא בעל הלכות גדולות לשלול פירוש ב', לאו דמיקלע בשבת, ר"ל כמו שבת שאסור להוציא [וכ"כ בתיקונים תיקון ך"ג (סט.) דברית שקול כשבת יעו"ש] מרשות לרשות, וגם דיבור אסור שנאמר (ישעיה נח, יג) ממצוא חפציך ודבר דבר, ודרשו חז"ל (שבת קיג:) דיבור אסור אבל הרהור מותר, וא"כ גם כאן תרצה לפרש כל שנה שאין תוקעין בתחלתה, ר"ל בתחלת עבירה שהיא הרהור מיד מריעין בסופה אע"ג דהוא כמו בשבת, וז"א, אלא דאתילד אונסא, ר"ל דאתילד בפועל על ידי אונס שינה שבא לידי קרי הנקרא ראשית אוני (בראשית מט, ג), אבל הרהור ומחשבה לבד ליכא עונש כי אם בע"ז (קדושין לט:).
ועל זה בא מהרי"ל לפרש דברי בה"ג הא דכתב דאתילד אונסא, היינו על ידי מזיד, שהביא עצמו תחלה לידי הרהור או דיבור במזיד, אבל באונס כמו ג' דברים שאין אדם ניצל בכל יום (ב"ב קסד:) והם הרהורין הבאים לאנסו, לא יאונה כל און, ר"ל לא יבוא עי"ז לידי קרי הנקרא און, כנ"ל. ואתי מהרי"ל לפרש דברי בה"ג, ולא קשה מידי קושיית הט"ז, וק"ל.
ובזה יובן צדק צדק תרדוף, ר"ל שירדוף לחבר צדיק וצדק על ידי תיק[ו]ן קרי, ונקרא צדיק, וז"ש למען תחי' וירשת ארץ, כי צדיקים ירשו ארץ (תהלים לז, כט), חיבור הנ"ל, וק"ל.
ובזה יובן והי' כי תבוא אל הארץ וירשתה וישבת בה (דברים כו, א), כמו שזכר בחוה"ל (שער עבודת האלהים פ"ט) משל מדינות הודו שמלכו בה איש נכרי רק לשנה א' וכו', יעו"ש. וה"נ העולם הזה היא לפי שעה, מה שאין כן עולם הבא היא נחלת עולמות וירשתה וישבת בה. והכוונה והי' כי תבוא, ר"ל כשתרצה בעולם הזה לזכות שתבוא אל הארץ העליונה וכאמור, עצה היעוצה לך מעתה, קודם כל ולקחת מראשית כל פרי האדמה לתקן עון וחטאת נעורים שהיא בראשית השנים, ונק' ברית כל פרי האדם כנודע, ואז בתיק[ו]ן עון קרי נקרא צדיק, וזוכה לנחול הארץ העליונה ש"י עולמות, ושמת בטנא, כי טנא גימטריא ס', שהוא יסוד ו' כלול מעשר, כלול שית בקרטופא. עוד י"ל, בטן, ר"ל להוציא מבטן הרשעה קרי להכניס בבטן הקדושה כנודע, וז"ש בטנא אב טן או בטן א' אלופו של עולם, והבן.
ובאת אל המקום וגו' ובאת אל הכהן, שהוא חסד ששורה בפום אמה הנקרא יסוד וגו'. וענית ואמרת ארמי אובד אבי, שהי' מטמא בתחלה המחשבה על ידי הרהורים רעים, והמחשבה נקרא חכמה אבא. או יש לומר בני ט' מדות שהוא מצד מעשי אביו כנודע (נדרים כ:). ואח"כ ויענונו בפרישות דרך ארץ, כמו שדרשו בהגדה וירא את ענינו (דברים כו, ז) זו פרישות דרך ארץ, על ידי חטאת ועון קרי, כמו שהי' באדה"ר שפירש ק"ל שנה מאשתו והוליד נגעי בני אדם, והטעם מבואר בכתבים.
ויתנו עלינו עבודה קשה, כמו ותמוגגנו בעונינו (עי' ישעיה סד, ו). עוד י"ל ויתנו עלינו עבודה קשה, כמ"ש האלשיך, כי תחלת תשובה יסורין וכו', יעו"ש. עד שנצעק אל ה' וגו' עד ועתה הבאתי ראשית פרי האדמה, כמו ראובן בכורי וראשית אוני (בראשית מט, ג), ומה שהוציא חזר ותיקנו כנ"ל תיקן קרי גימטריא ש"י, להנחיל ש"י עולמות לכל צדיק וק"ל הכתר בסוד וקמץ הכהן (ויקרא ה, יב) וזה שאמר ובאת אל הכהן ז"א, על ידי תיקן הנ"ל.
ובזה נבאר קושיית הרמב"ן (דברים כו, ג) ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ודרשו וכו'. והקשה, לענין בכורים מה לי כהן חשוב וכו'. ותירץ הרא"ש וכו', יעו"ש. ונ"ל דאיתא בזוהר (ח"ג יז:) אם כהן המשיח יחטא לאשמת העם (ויקרא ד, ג), וכ"כ האלשיך, ועתה המתפללין במקום עבודה של כהן, ויבואר על פי משנה (סוטה פ"ט מט"ו) שרו חכמיא וכו', וק"ל.
•
בפרשה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו' ושפטו את העם משפט צדק, לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד כי השוחד וגו', צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו', לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך, לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ה' אלהיך הוא (טז יח - יז א).
וקצת הספיקות וביאורן כתבתי במקום אחר יעו"ש, ושאר הספיקות יבואר ממילא, על פי שכתבתי ביא[ו]ר ויחפרו לנו הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה וכו' (דברים א, כב), על פי מה שכתבתי ענין שלוח מרגלים הוא ב' סוגי מוכיחים וכו', יעו"ש. וכן כתבתי כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם (תמיד כח.), והטעם מבואר שם.
ובזה יובן ענין סמיכות הפרשה כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך, והיינו בזמן שופטים ושוטרים תתן לך בכל וכו'. כי מוסר נקרא משפט, כמו שכתבתי במקום אחר דבר אתו משפט וכו' (רש"י שמות ו, ב), וז"ש שופטים אנשי מוסר ומוכיחים, וגם ושוטרים לקיים המוסר שיצא מפי שופטים, תתן לך בכל שעריך, שלא תצטרך למוכיחים אחרים רק שתתן לך בכל שעריך, וכמו שכתבתי במקום אחר הכניס שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא (ר"ה כז:), ר"ל אם שמע לקול מוכיחים הפנימי שבעירך יצא, מה שאין כן אם קול חיצון שמע, של מוכיחים אחרים חיצונים, לא יצא, וק"ל.
ושפטו את העם משפט צדק, ר"ל על ידי השומע ומשמיע לשם שמים נעשה יחוד קבה"ו שהוא משפט וצדק, בסוד צדק ומשפט מכון כסאך (תהלים פט, טו) כמו שכתבתי. וזה נראה לי כל המחלה וכו' אני ה' רפאך (שמות טו, כו), ר"ל על ידי שומע ומשמיע מוסר, נעשה יחוד קב"ה שהוא אני ה', שזהו עצם הרפואה, אז אני ה' רפאך, והבן.
לא תטה משפט, דכתבתי מ"ש בעקידה (פ' בשלח שער מ"א) כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' אני ה' רופאך (שמות טו, כו), כי התנאי שהתנה הרופא עם החולה הם ג' תנאים, א' שישמע לו. ב' שיכריע דעת החולי לדעת הרופא, ולא שישתדל להכריע דעת הרופא לדעת החולי. ג' שישים בפועל וכו', יעו"ש. וה"נ ברוחני ברפואת הנשמה שהיא על ידי מוסר, שנאמר (עי' ישעיה נה, ג) שמעו אלי ותחי נפשכם, ר"ל שמעו אלי, שיכריע דעת החולה לדעת הרופאי נפשות שהם החכמים, ולא שישתדלו שישמעו החכמים להחולה שאז אין רפואה. וז"ש לא תטה משפט, שלא יטה להכריע דעת משפט ומוסר לרצון החולה.
לא תכיר פנים, כי בעלי מוסר צריך שישתדלו מוסר להוכיח בני העיר להנהיג הציבור לשם שמים, וכמ"ש בש"ס דשבת (נה.) על זקינים שלא מיחו בשרים וכו', וכמ"ש הרמב"ם בהקדמה (לפיה"מ) (למס') [שמס'] אבות אחר ש"ס סנהדרין וכו'. וז"ש לא תכיר פנים שהם פנים של העיר, שלא יחליף להם מלהוכיחן.
ועיקר המוסר צריך שיהי' בראשי העיר שיהיו בעלי מוסר לקבל מוסר, ולא תקח שוחד, ר"ל גם המקבל מוסר לא יחפוץ בזה שיתן לו המוכיח שוחד דברים, שמברכו ומשבחו, כמו שכתבתי טובה קללה שקילל אחי' השלוני מברכה שברכן בלעם הרשע וכו' (סנהדרין קה:). וזהו מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו (משלי כז, יד), כי לבם גס עליהן וגורם רעה להם כמו בלעם וכו', יעו"ש, וז"ש כי השוחד יעור עיני חכמים, כי מה שהי' חכם עיניו בראשו, להשגיח על עצמו תמיד שלא יטה מדרך הישר, ועכשיו על ידי זה (זה) שמשבחו ומברכו יעור עיני חכמים מלהשגיח על עצמו, שיש לו עדות בצדו שכבר הוא מושלם, ולכך יסלף דברי צדיקים, כי דברי צדיקים הוא הנהגת צדיקים, כפירוש רש"י (דברים ד, כא) על דבריכם, על עסקיכם. כמו שאמרו דבר אחד לדור (סנהדרין ח.). וז"ש יסלף דברי צדיקים, מה שהי' נוהג דרך צדיקים עתה יסלף וכו'.
לכך צדק צדק תרדוף, ר"ל גם שכבר הוא צדק, מ"מ יחשיב בעצמו כמו עכשיו מתחיל לרדוף אחר הצדק, וכמו שכתבתי יושב ישב כתיב ואתה סימן לבניך וכו' (בר"ר מח, ז) יעו"ש. וז"ש למען תחי' וירשת את הארץ העליונה וכו'.
לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך וכו', [וכתב] בעל הטורים שהוא גימטריא רשע אצל צדיק. והענין, כי זבחי אלהים רוח נשברה (תהלים נא, יט), וזהו מזבח כמ"ש בזוהר, ועל ידי שקילל וביזה אחי' השלוני הי' להם רוח נשברה, מה שאין כן על ידי ברכה שברכן ושבחן בלעם גבה לבן וחטאו ונפלו כמו שכתבתי, יעו"ש. וז"ש לא תטע לך אשרה - מוכיח רשע שהוא מאשר אותך ומשבחך שהוא כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך שהוא תלמיד חכם צדיק המבזה מעשיך, ומכח זה רוחו נשברה שנק' מזבח, כי זבחי אלהים רוח נשברה.
ולא תקים לך מצבה, מי שהוא מצב א' ומדריגה א' מיום הוולדו עד זקנה ושיבה, שישרה מעשיו בעיני עצמו, כי בחינה זו אשר שנא(') ה' אלהיך, רק שיהי' נבזה בעיניו נמאס, שיבוש ויכל(ו)ם בכל יום ממעשיו, ועי"ז ילך ממדריגה למדריגה כמו שכתבתי והי' חייך תלואים לך מנגד וכו' (דברים כח, סו), יעו"ש.
וזה שפירש רש"י, מצבה אע"פ שהייתה אהובה בימי האבות עכשיו שנאה, לפי שעשו הכנענים חק לע"ז וכו'. ור"ל כשאדם הוא מצב א', כמו אבן א', לפעמים הוא יחשב למעלה, כמו בימי האבות, שהיו עובדי ע"ז בעולם, ובקשו להטות בטעותן, והוצרכו להיות מצב א' שלא להטות מדרך הישר, אפילו כל הרוחות שבעולם באות לא יזיזו ממקומן, וכמ"ש בחוה"ל יהא הכרתך חזקה וכו'. וכן כשבא אדם אחד צדיק בין הרבה אנשים שאינן מהוגנים, צריך להיות נזהר לעמוד על עומדו ומצבו, וז"ש שהי' אהובה בימי האבות. אבל עכשיו שבטלה עע"ז, רק מנהג אבותיהם בידיהם, ואבדה ונסרחה חכמתם, ואין לחוש להטותן, וצריך אדם לילך ממדריגה למדריגה, ומי שאינו עושה כך רק לעמוד על מצב אחד הוא כמו כנענים שעשו חק בלי טעם, שהוא בוש להניח מנהג אבותיהם מלעבוד ע"ז, כך אדם זה שהוא בוש להניח מנהג אבותיו ודרך הרבים שיש בו עקמומיות, ולילך ולעלות במסלה עם יחידי סגלה, ולהניח דרך הרבים, לכך עכשיו שנאה הש"י בחי' מצב אחד, והבן.
לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהי' בו מום וכו'. שיש סוגי בני אדם הנקרא שור ושה, וכמ"ש האלשי"ך הטעם, יעו"ש. ואמר גם שיש מצוה לאהוב הבריות ולקרבן להש"י, כמאמר הלל (אבות פ"א מי"ב) אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכו', וזה נקרא קרבן למזבח, ר"ל שמקרבו להשכינה שנקרא מזבח כנודע. מ"מ כשיש בו מום, דהיינו שנותן דופי בבני אדם למצוא בהם מום וחסרון, ובפרט ששונא לעובדי ה' אז וודאי יש בו מום, כמאמר הש"ס בקדושין (ע.) ההוא דקרי לאינשי עבדי וכו', דכל הפוסל במומו פוסל וכו', ומסתמא אדם זה בו כל דבר רע, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה (תהלים לו, ה) יתיצב על דרך לא טוב, מסתמא רע לא ימא(ו)ס. וז"ש כי תועבת ה' אלהיך הוא, ר"ל שמחמת גבה רוחו לא יישר שום אדם בעיניו, וכמ"ש מוהרש"א (סנהדרין כד.) כתבתי מזה במ"א יעו"ש, וזה נקרא תועב(ו)ת ה', כמ"ש (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, שהיא כע"ז שנק' תועבה (סוטה ד:), ואיך אתה רוצה לקרבו להש"י והלא הש"י מתרחק ממנו, כמ"ש בש"ס דסוטה (ה.) גסי רוח אין אני והוא יכול לדור בעולם, לכך לא תזבח לה' אלהיך וגו'.
ובזה יבואר מ"ש במדרש פרשה שופטים (דב"ר ה, ו), א"ר אחא שש מעלות היו לכסא של שלמה, ובפרשה זו כתיב ששה לאוין, והי' הכרוז עומד לפני כסאו, וכשעלה במעלה ראשונה כרוז לא תטה משפט. מעלה ב' לא תכיר פנים. מעלה ג' לא תקח שוחד. מעלה ד' לא תטע לך אשרה. חמשית לא תקים לך מצבה. ששית לא תזבח לה' אלהיך וגו', ע"כ. והוא תמוה מה ענין ו' לאוין אלו אל ו' מעלות לכסא.
ולפי הנ"ל שעיקר אזהרת המלך לבלתי רום לבבו מאחיו (יז, כ), והעיקר על ידי שיקבל מוסר, וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל, וכן ראשי העם כמ"ש במ"א אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב), לכך יותר שעולה במעל' צריך אזהרה יותר. ולפי שצריך לעלות ו' מדריגות, בסוד ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב, ט) שהיא עד השביעית, שכולל ג' ראשונות בסוד היכל ק"ק, וכמבואר בפע"ח, יעו"ש.
ועל דרך סוד י"ל, כי כשעולה המלך מבחינת המלכות במעלה ראשונה, אזי מעלה השכינה שנקרא מלכות למדריגה א' עליונה לקשרה ולחברה ביסוד, ובמעלה ב' מעלה מלכות עד ההוד וכו', עד במעלה ו' מקשר ומעלה מלכות אל החסד, וזהו חסיד המתחסד עם קונו (זח"ג רכב:) כמ"ש (תהלים פו, ב) כי חסיד אני, לקשר מלכות הנקרא אני עם החסד. וזהו מעלת אברהם איש חסד, ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, שהי' מעלה מלכות ממדרגה תחתונה עד החסד, וכמ"ש בזוהר (ח"א פ.). והבן שיאמר האדם מתי יגיע מעשי למעשי האבות וכו' (תנדבא"ר פכ"ה), והיינו כאמור, ומכ"ש מלך שנמשך מלכותו ממלכות שיגמול חסד עם המלכות לעלותה ממדריגה למדריגה עד החסד, וכל לאו אזהרה איך להעלותה בחי' הנ"ל, לכך במעלה ראשונה לא תטה משפט, כי ע"י יסוד יש חיבור צדק ומשפט, וזה שאמר לא תטה משפט. מעלה ב' בהוד, לא תכיר פנים, כי לחבר פנים בפנים זו"נ איהו בנצח איהו בהוד צריך אזהרה לא תכיר פנים כנ"ל. מעלה ג' בנצח, לא תקח שוחד ס"ת אחד, אח עם ד', לקשרה נעימות בימינך נצח. מעלה ד' גבורה, לא תטע לך אשרה, כי השטן והיצה"ר שהוא מצד הגבורה, לפעמים עומד לימין האדם, והיינו לשטנו, וכתבתי במקום אחר, כי לפעמים השטן עומד לימינו דהיינו לברכו ולשבחו, וכוונתו לשטנו, שיגוס רוחו ויענש וכו', יעו"ש. לכך נגד זה הזהירו לא תטע לך אשרה, שאומר לך מאושר אתה וכנ"ל. מעלה ה' תפארת, לא תקים לך מצבה, כי שמעתי ממורי זלה"ה, אל יתהלל חכם בחכמתו (ירמיה ט, כב), כי מצד השבירה שנפלה ממדת תפארת בתוך הקליפה אדם מתפאר וכו', יעו"ש, ומכח זה הוא עומד על מצב א', כי ישרה מעשיו בעיניו ומתפאר בהם, ובאמת זה אינו כי שבר תשבר מצבותיהם (שמות כג, כד) על ידי תקיעה ומוסר, וכמ"ש בתיקונים כעין זה, והבן. לכך הזהיר לא תקים לך לעצמך מצבה מצב אחד. מעלה ו' חסד, לא תזבח לה' וגו', גם שראוי להתחסד עם כל אדם לקרבו להשכינה שנקרא מזבח, מ"מ איש אשר בו מום, באופן הנ"ל, לא ירצה לקרבן לקרבו למזבח, והבן.
•
מצוה - ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך (יז, י). מצות ל"ת - לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך (יז, יא).
וכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות ממרים (ה"א), בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה וכו', ועליהם הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה וכו' אחד דברים שעשאום סייג לתורה מצות עשה לשמוע להן, והעובר על דבריהם עובר בלא תעשה וכו', יעו"ש.
והקשה הרמב"ן (סה"מ שורש הראשון), א"כ כל דברי סופרים הוה לאו ועשה, והי' ראוי לנו להחמיר בכל מילי דרבנן שהם מן התורה, כיוון שהתורה ציוותה לא תסור וכו'. והרב מהר"ם מטראנה תירץ (בהקדמה לקרית ספר פ"ה) ולחם משנה (הל' ממרים שם) מביאו, שהחכמים התנו מתחלה שלא יהא העובר על דבריהם כעובר על דברי תורה, וכי תימא א"כ אין מקום למ"ש הרמב"ם העובר על דבריהן עובר במצות עשה ולא תעשה, הא הם התנו שלא יהי' [כעובר] על דברי תורה במצות עשה ולא תעשה, ומשני דמהני לאו ועשה לזקן ממרא שחולק על שום דבר מדבריהם ואומר שאינו אמת מה שתקנו הם, אבל העובר על דבר אחד מדבריהם אפילו במזיד, כיוון שאינו חולק לומר שאינו אמת מה שצוו חכמים, אלא שלצורכו ולהנאתו עושה מה שעובר על דבריהם, אינו עובר בלאו, כי הם מחלו מאחר שאינו חולק, עד כאן לשונו. וכתב בעל לחם משנה: ונכון הדבר בעיני.
והנה כי אמת וצדק דיבר, מ"מ לתת קצת טעם, דלכאורה הוא היפך הסברא, כי האומר שאינו אמת הוא טועה בדין ונקרא שוגג, וכמ"ש ביורה דעה סימן צ"ח, מה שאין כן העובר במזיד וידע שאמת דברו חכמים ומכל מקום עובר על דבריהם, ה"ל ראוי (לענוש) [לעונש] יותר חמור, כמ"ש באלישע אחר, שידע רבונו ומכוין למרוד בו, והנה כתב סתם העובר במזיד, ואינו מחלק בין הנאתו או למרוד בהם.
ועוד נ"ל כלל אחד בקוש', בכל מקום שאין המצוה לדורות, הא התורה והמצוה הוא נצחי, ואיך אפשר לומר דבטל דין זקן ממרא בזמן הזה. ועוד איך הוא בכל אדם שנקרא עולם קטן והכל נרמז בו.
ונראה דיש ב' סוגי בני אדם, א' פשוטי המוני עם, וא' הלומדי תורה. וכנגדם יש ב' מיני יצה"ר, כי לפשוטי המוני עם בא יצה"ר כפשוטו, בדמות יצה"ר, ומפתה אותו לעבור עבירה, אף שיודע שהוא עבירה, לאיזה טעמים פגומים שמפתה, או להכעיס להראות גבורתו ותקפו, או להנאתו וכיוצא בזה. מה שאין כן ללומדים משנה כסות ולשון איך שהוא יצ"ט ומצוה לעשות כך, כמו מצוה לומר לשון הרע על בעל מחלוקת, או מצוה לשפוך דמו תרתי משמע וכיוצא, דאל"כ לא ישמע לו, לכך מצדד לו התירים מהתורה, וכמ"ש האלשי"ך פ' פנחס, ענין חטא פעור שהי' לתלמידי חכמים דווקא המכונים בשם ישראל, דסברי מצוה עבדי, וז"ש (במדבר כה, ג) ויצמד ישראל לבעל פעור, יעו"ש.
והנפקותא יש בין סוגים הנ"ל הוא זה, כי הת"ח נקרא זקן ממרא, מה שאין כן איש המוני עם שעובר. ונ"ל דלכך נקרא זקן אף שהוא רך בשנים, על דרך זקן זה קנה חכמה (קדושין לב:), והוא דכתב הרמב"ם על פסוק (יז, יא) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, וז"ל: והצורך במצוה הזאת גדול מאוד, כי התורה ניתנה לנו בכתב, וידוע שלא ישתוו הדיעות בפירושי' וירבו המחלוקת ותעשה התורה כמה תורות, לכך חתך הכתוב לנו הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומדים לפני ה' במקום אשר יבחר, ככל שיאמרו לנו בפירוש התורה וכיוצא, אף שנראה לנו כמחליף הימין לשמאל וכו', כי לא יעזוב את חסידיו ולעולם נשמרו מהטעות, עכ"ל.
העולה מדבריו להצעתינו הנ"ל, כי המוני עם אם עוברין על דברי חכמים אינו רבת הנזק, כי אם לנפשם גמלו רעה, וגם לנפשם קרוב לשכר אחר שיודע שעבר עבירה לאיזה טעמים שהיו לו, ובהסרת הטעמים יתן לב לשוב, ועכ"פ שלא יעבור אחר שאין טעם לעבור. מה שאין כן הת"ח המצדד להפוך דברי חכמים שאסרו והוא אומר דכאן מותר לאיזה טעם שיש לו, א"כ קרוב לפרוץ גדר התורה חס ושלום, וגם שהוא אומר מותר אינו נותן לב לשוב, לכך נקרא זקן ממרא, שהוא קרוב לממרא גם אחרים על פי צדדות היתר שלו, שיאמרו כח דהתירא עדיף לשמוע לו מלשמוע לת"ח המחמירין, ונפרץ הגדר, לכך יש לדונו כמפורש בתורה, וכתב מהר"ם מטראנ', ואתי שפיר מה שחילק בדבריו, שהוא מהטעם שכתבתי, שיש מקום להפריש בין ב' סוגים הנ"ל.
וכ"כ האלשי"ך בפ' שופטים (יז, ח-י), דלכך בימי יהוש(י)ע שנשתכחו ג' מאות הלכות (תמורה טז.) ולא החזירן הקדוש ברוך הוא, להודיע ליהוש(י)ע כי פן יקום איש אחד לומר תורה חדשה ניתן לו היפך דת משה, ע"כ הורה שאין כח לנביא לחדש דבר מעתה, עכ"ל.
ובזה יובן הפרשה בדרך פרט באדם יחידי ובדרך כלל, איך יש היום זקן ממרא בכל אדם יחידי שהוא הפרט, וגם בכללות האומה ישראל, ונפרש דרך פרט וממילא יובן דרך כלל.
ובזה יובן, כי יפלא מ"מך דבר, ר"ל ממך הוא מופלא ומכוסה, בין דם טהור לדם טמא, ר"ל אם הוא מצוה או עבירה, כי היצה"ר כסות ולשון שינה כנגדך, והיינו דאמרי בת"ח, אבל לאחרים שהם המוני עם הוא בגלוי ואינו מכוסה, ועל דרך ששמעתי בשם מורי קדשי קדשים שחיטתן בצפ"ון, אבל קדשים קלים שחיטתן בכל מקום וכו' (זבחים פ"ז מ"א, מ"ז).
וז"ש כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם, ר"ל בין דם טהור לדם טמא (נדה יט.), שנולד לו ספק אם הוא היצ"ט ובאמת מצוה לעשותו, שהוא דם טהור, או שיצה"ר שינה כסות ולשון והוא דם טמא, וכיוצא באינך בין נגע לנגע.
עוד אפשר לומר, על פי מה שיש להקשות כאן, דהל"ל דבר משפט, מה דבר למשפט, וכן הקשה האלשיך. ונ"ל דכתב האלשיך ז"ל פ' שלח לך (במדבר יג, ב) בפסוק (יהושע ב, א) וישלח שנים אנשים חרש לאמר וגו', כי כלב ופנחס היו, וכלב נקרא חרש על שם (במדבר יג, ל) ויהס כלב, ופנחס שהי' משוח מלחמה המכריז ואומר וכו' נקרא לאמר, ע"ש.
ולי נראה, כי היצה"ר ויצ"ט שהן מרגלים באדם הם נק' חרש לאמר, והיצה"ר נקרא לאמר, והיצ"ט חרש, והוא דכתב האלשיך בפ' אשת כסילות הומי', והוא במשלי (ט, יג), והובא ג"כ פ' כי תצא (דברים כא, טו-יז), כי בא שלמה בחכמתו, להעביר תלונות מעמי הארץ האומרים מה נשתנה היצה"ר מיצ"ט, כי היצה"ר הומה בדבריו תמיד יומם ולילה לא ישבות עד שעושין חפצו, ואלו היה היצר טוב עושה כך היו שומעין לו יותר, אך לא כן יעשה כי אם פעם אחת ידבר ושוב לא ישנה. אך התשובה ידועה, כי היצה"ר לא בדעת ידבר לחטוא ולאבד נפשו, אבל היצ"ט בדעת ידבר לדבק נפשו בה' וטוב לו בזה ובבא, ע"כ פיו פתוח בחכמה פעם אחד, והשומע ישמע והחדל יחדל, יעו"ש.
וז"ש בפסוק (דברים כג, טו) ולא יראה בך ערות דבר. ר"ל מצד היצה"ר הנקרא דבר, שהומה לדבר תמיד בהתמדה. והמוני עם קורין ג"כ לאיש בליעל בעל דבר מטעם האמור. וז"ש [ש]נק' היצה"ר לאמר, ויצה"ט חרש.
וכאן ג"כ יובן, כי יפלא ממך דבר למשפט, בין היצה"ר הנק' דבר, ובין יצ"ט הנקרא משפט, כי יכלכל דבריו במשפט (תהלים קיב, ה). וז"ש שלש סוגים כפולים שהן נגד כל תורה שבע"פ, שהם ששה סדרים הכלולים בג', שהם איסור והיתר, כשר ופסול, טהור וטמא, אשר עיקר כוונות לשמה להפריד בין טהור לטמא וכו' כמ"ש בתיקונים סי' מ' (פ.), ועכשיו שהוא מופלא ומכוסה, שאינך יודע להפריד, והגרם הוא מ"מך דייקא, בסיבת חטאך, שגרם בעונו לערב ח"ו טמא בטהור, ושפחה תירש גבירתה, בסוד שבת מחלליה מות יומת (שמות לא, יד).
ועצה היעוצה, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו, ור"ל כמו ששמעתי ממורי בשם הרמב"ן, כי כשרוצה לעשות איזה דבר ומסופק בו אם לעשותו או יחדל, יראה לפרוש תחלה מן הדבר ההוא כל צד הנאה שלא יהי' לו בדבר ההוא, ואז יעלה באמיתית הדבר אם לעשותו או לאו, ודפח"ח, כי הוא כלל גדול בכל עניני עוה"ז ועוה"ב להמשכיל. וכן כתבתי קודם ששמעתי זה, בפסוק (שמות יא, ד) כחצות הלילה אני יוצא וגו', לנטות על ימין ועל שמאל, ואז יוצא קו המיצוע והמשפט, יעו"ש.
ונודע, כי האדם בליכלוך עונותיו לשכיבה יחשב, ובהתעורר לתשובה לקימה יחשב, וז"ש וקמת ועלית ר"ל שיקום מחמדת והנאת עולם שיש לו, ואז יעלה אל המקום אשר יבחר ה' בו, ר"ל כמ"ש הרמב"ן אחר שיפרוש מהדבר כל הנאותיו שיש לו בדבר הזה מעסק עוה"ז, כל כבוד וגאוה וכיוצא, אז יורנו הדרך יבחר בו ה', ולפרוש מכל תאוות עוה"ז, ותשקול בדעתך לצד ימין ושמאל שלא להחליט בצד א'.
וז"ש ובאת אל הכהנים, קו ימין. והלוים קו שמאל. ואל השופט הוא קו המשפט הממוצע. והגידו לך דבר המשפט שהוא קו ההכרעה, אם הוא יצה"ר ושלא לעשותו, ואם יצ"ט ולעשותו.
וכו' לא תסור ימין ושמאל. וקשה ימין למה לא תסור. ועוד קשה שפי' אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל וכו', וכל שכן אם אומר על ימין שהוא ימין וכו'. דקשה, מנלן לדרוש כך, דלמא כפשוטו. ועוד דהל"ל כשיאמרו לך על ימין וכו', בלשון רבים, דקאי על בית דין הגדול.
ונ"ל, דיש כמה פתויי יצה"ר שמפתה לימין, שילך שלא בהדרגה בתשובה גדולה, עד שיפסוד הכל ויהי' שמאל. או מפתהו לשמאל, שלא יראה בו מאותות העבודה שעובד הש"י, ויהא הצנע לכת, שידבר ליצנות מעט בפני העם שלא ירגישו, שהוא בימין. עוד יש חילוק ג', שמודה היצה"ר אל האדם בטוב שהוא נכון לעשותו, רק רוצה לדחותו מהחימום, שיכין תחלה פרנסה וטרף לבני ביתו, כי הזמן גרמא, אז באספך דגן ותירוש אז תתבודד וכו', גם זה לא תשמע לו, כי הוא זקן ממרא מלך זקן וכסיל, וכוונתו להמרא אותך נגד הש"י.
וז"ש חז"ל בצחות לשונם לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך בית דין הגדול, ימין - ר"ל היינו חלוקא א' שהוא אומר לך לפנות לימין, ובאמת הוא לתכלית שיהי' שמאל. או שמאל, ר"ל שיפתוך לשמאל לתכלית ימין, שהוא חלוקא ב', לא תשמע ג"כ, ולכך איצטר[י]ך לו לא תסור ימין ושמאל. ומכל שכן כשאומר על ימין וכו', ר"ל שגם היצה"ר מודה שהוא ימין, ולפעמים צריך האדם להטות לימין, כשעבר מדרך המיצוע, כמ"ש בפרקי אבות יעו"ש, והיצה"ר אומר אמת שהוא ימין, רק שאין עכשיו הזמן לזה, רק אחר הכנת צידה וכו', מכל שכן שלא תשמע לו, כי לזה צריך האדם שיהא לו שקל הקודש, לשקול במאזני שכלו, אם הולך בדרך המצוע או נטה מקו השוה, והבן.
וכמו שכתבתי בפרטות האדם כך הוא בכלל, כי מצינו בענין תלמידי חכמים שלומי אמוני ישראל משרתי וכהני ה' אשר ה' בם בקודש, ויש שידין יהודאין כמו דואג ואחיתופל שהיו מספרי לשון הרע, אשר עליהן נאמר (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהי' מה לך לספר חוקי, ותורתן רק משפה ולחוץ (סנהדרין קו:). וכמו בחורבן ירושלים, שהיו נביאי אמת מוכיחין בשער לעשות טוב פן יחייבו לממ"ה, ונביאי שקר היו מקילין להם, ובישרו שלום וצדק, שלא יאונה להם כל און, ובוודאי כח דהתירא עדיף הי' להם לשמוע, עד שגרמו בעו"ה לבית מחמדנו לחרוב ונפלה עטרת ראשינו, כמ"ש (איכה ב, יד) נביאיך חזו לך שוא ומדוחים ולא גלו על עוונך וגו'.
ועדיין נגע הבהרת במקומה עומדת, שהמבוכה הזאת בישראל, שהוא כי יפלא ממך דבר למשפט, שלא נודע לך איזה כשר מן התלמידי חכמים הנ"ל זה או זה כדי שישמע לו או להשגיח עליו, וז"ש כי יפלא ממך דבר למשפט, כי סימן של יצה"ר של חרש לאמר יש בין ב' כיתות תלמידי חכמים ג"כ, כי סימן דלא ידע כלום שבוחי (זח"ג קצג:) והוא הנקרא דבר מכת יצה"ר, ואלו שהם מסיטרא דיצ"ט נקרא משפט, כי יכלכל דבריו במשפט שלא להשביח ולהתפאר, וירבה בשתיקה, ומכח זה לא נודע להמוני עם אל מי מקדושים יפנה. הגם דזה עצמו סימן טוב להבחין אם הוא דבר או משפט כנ"ל, מ"מ סתם המוני עם אין מבחינים זה.
ועצה היעוצה בא' מב' דברים, וא' הוא מ"ש וקמת, ב' הוא ועלית אל המקום וגו', והוא מ"ש שיקום ויעמוד ליפרד ולנער ממך כל הנאתך, שאתה חומד ומתאוה לשמוע לזה שהוא לכבודך ולהנאתך וכיוצא בזה, ואחר שתסיר ממך כל צד הנאה אז יש מקום להכריע, מה שאין כן בלאו הכי. והשני הוא רצונך לידע האמת אל מי יפנה, לא יכריע על פי בני עירו, דאמרינן (כתובות קה:) האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא, לא משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. וא"כ שמא כת א' מת"ח מוכיחין על פניהם תמיד ושונאים אותן, ואלו ת"ח מחנפין להם. אלא עצה יעוצה וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה', שהוא שאר מקומות שחוץ לעיר הזאת, ושיהי' המקום אשר בחר בו ה', שיש בה עובדי הש"י. ובאת אל הכהנים שהם משרתי וכהני ה', והלוים אשר עובדים השם ג"כ רק בענין אחר, כמו שמצינו בענין זה כידוע, ועל פי אשר יורוך לא תסור, ואז תשכיל ותצליח, וק"ל.
וע"פ הנ"ל, יבואר מצות שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו', ופירש רש"י לא תטה משפט כמשמעו. צדק צדק תרדוף וגו' (טז, יח-כ), דכבר זכרתי כי מוסר ותוכחה נק' משפט, כמו דבר אתו משפט על שהקשה לדבר כו' (רש"י שמות ו, ג). וכן כתבתי מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד), על ידי מוסר הנקרא משפט וכו'.
וז"ש שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שבכל עיר יחזיקו איש לדבר דברי תוכחה ומוסר, ושיהיו שוטרים לקיים דברי השופט. ושפטו את העם משפט צדק, ר"ל כי יש ב' מדרגות, על פי הטבע שהוא קו המיצוע, ויש למעלה מהטבע הנקרא לפנים משורת הדין. ועצה היעוצה לשופט שלא יתפס תיכף המדריגה ב', רק תחלה על פי הטבע בדרך המיצוע לעזוב דרך שמאל, וז"ש לא תטה משפט כמשמעו, ר"ל אפילו לימין וכנ"ל, כי זה ח"ו גורם לעקור הכל, רק תחילה ידריכם במדרגה אחר מדרגה, עד לבסוף צדק צדק תרדוף למען תחי' וגו', ר"ל כמ"ש הרמב"ן בפ' אחרי בפסוק (ויקרא יח, ד-ה) וחי בהם, כי המדרגה המעולה הוא חנוך ואליהו, שעזבו עניני עוה"ז לגמרי ודבקו בחיים וכו', יעו"ש והבן.
עוד י"ל שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, כי שער נקרא שנכנס לחדר, והוא רמז לזמני התשובה שנק' שערי תשובה, והוא ממארי דחושבנא בכל יום וערב שבת וערב ר"ח על פי הצדק, מה שאין כן בראש השנה וי"כ זמן כתיבה לחיים, אז צדק צדק תרדוף למען תחי', וק"ל.
•
מצוה - שום תשים עליך מלך, וייחד לו ג' מצות - לא ירבה לו נשים שלא יטו לבבו, ולא ירבה לו סוסים פן ישוב מצרימה, וכסף וזהב לא ירבה לו (יז, טו-יז).
ותחלה נבאר ענין עשיית השלחן, שביאר האלשיך ז"ל (שמות כה, כט), ועשית לו זר (שמות כה, כג-כד), זה כתר מלכות (עי' יומא עב:). ואמה וחצי קומת השולחן, שהוא שיעור חצי קומת אדם שהוא ג' אמות, רמז שלא ישתרר רק ישפיל את עצמו, אבל העם מחוייבים לכבדו ולעשרו, וז"ש וצפית אותו זהב כו', יעו"ש. ובעקבו אלך לפרש, א' הדקדוק שום תשים כפל, ושאר הספיקות.
ונראה, שענין הכתוב, שאם נודע לך שום, לכך תשים אתה, שאם לא תשים אתה ישים א' את עצמו, לכך תמאס בזה שרוצה לשום את עצמו, רק תשים אתה אשר תבחר ותקרב.
וכעין זה פירש האלשיך פ' משפטים (שמות כב, ט-יג) כי יתן איש לרעהו חמור או שור או שה לשמור ומת או נשבר שבועת ה' וגו', וכי ישאל איש מעם רעהו כו', וז"ל: כי יתן איש, זהו הקדוש ברוך הוא. אל רעהו, הוא איש הישראלי, כד"א (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי, וכן רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כז, י), ויתן לו יחיד או רבים להנהיג אותם, לא יעלה על רוחו שניתנו לו משמים להשתרר עליהם, כי אם לשמור אותם מן החטא ולהדריכם בדרך ה', ואם לא יעשה כן משארות אשמותם צרורות על צוארו.
והנה יש כמה כתות בישראל, חמור שהוא פתי כחמור שהולך אחר תאוות גופניות, [ולי נראה על דרך שאמר רבי עקיבא (פסחים מט:) כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, מ"מ צריך לשמרו על צד האפשרי], והוא רע לשמים.
או שור, שהוא רע לבריות, [ולי נראה כי שור הוא אותיות ושר, שהוא בעל שררה ובעל קרנים כשור, שהוא בעל גאוה, ותכלית שנאה שנאו ה', שנאמר (תהלים קא, ה) אתו לא אוכל אין אני והוא יכולין לדור (סוטה ה.). וזה נ"ל שדרש רבי עקיבא את ה' (דברים ו, יג), לרבות ת"ח (ב"ק מא:). ולכאורה קשה מנלן זה. הגם לפי חכמי אמת אורייתא וקב"ה וישראל אינון חד, אבל נ"ל דלאו כל ת"ח קאמר, אלא זה שהוא שפל רוח שהוא את ה' אתו עמו, שנאמר (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא ושפל רוח, בזה צוה ה' אותו תירא, לפי שהוא שפל בעיני עצמו, ותרצה להשפילו בעיני העם, לכך אמר אותו תירא, אבל תלמיד חכם שאינו בגדר הזה, רק שהוא מתגאה ומשתרר, בזה א"צ לצות אותו תירא, כי ממילא מוראו מוטל עליהם שנוקם ונוטר לכל, ואתי שפיר].
ואם מת או נשבר א' מהן בסיבת חטאו. ואין רואה, שלא השגיח עליהן. שבועת ה' תהי' כו'. וכל זה אם הוא ית' יתן מעצמו לאיש אנשים לשמור. אך אם ישאל איש מאת רעהו ית', ששואל ומבקש שיותן לו רבים להנהיג, אז תכבד עליו אשמת עונם, שחייב אף באונסין שלהם, ודפח"ח.
והנה אף כי דבריו כנים ואמיתים, מ"מ נראה לתת טעם, וכי משום הא דשאל להנהיג יתחייב יותר, ואפשר שכוונתו לשמים להיות מזכה ולהרביץ תורה.
ונראה דזה אינו, דכתב האלשיך משלי סימן ט' (יג) אשת כסילות הומי' פתיות ובל ידעה מה. וז"ל: כי היה מקום לאיש לאמור, אם הי' היצ"ט מפציר והומה עלינו תמיד לעסוק בתורה ומצות כמו היצה"ר, היינו כולם צדיקים. על כן אמר, אשת כסילות הומיה, ר"ל כי המדבר דברים טובים ואמיתים לא יפציר, כי תכנס באזני שומע. אמנם היועץ בליעל הומה תמיד, כי בל ידעה כלום, אינם נכונים כלל, ולכך יפציר, אולי ישמעו ברוב הפצרו, יעו"ש. א"כ ה"נ, אם היה אדם ישר, מה זה מפציר ושואל ומבקש להיות מנהיג הציבור, אלא שכוונתו להשתרר, לכך ניתן לו לרעתו להתחייב באונסין. אבל הירא דבר ה' יחדול מלהדר, וכשניתן לו מעצמו יראה להנהיג לשם שמים.
ובזה יובן על דרך הלצה (יז, יד-טו) כי תבוא אל הארץ ואמרת אשימה עלי מלך, כשיתישב איזה ארץ שהוא עיר חדשה, ואמרת אשימה עלי מלך, לקבל איזה רב מאן מלכי רבנן. לכך תהי' זהיר, שום תשים עליך מלך, ר"ל קודם שיעמוד א' מעצמו, וז"ש שום מעצמו, תשים עליך מי שאינו רודף אחר זה, שהוא בוודאי ירא שמים, אבל מי שהוא רודף אחר זה בוודאי איש בליעל וכנ"ל, ולפי שהוא ירא שמים ושפל רוח תרצה אתה ג"כ להשפילו, לכך שום תשים עליך שתהא אימתו עליך, כדרש חז"ל (סנהדרין יט:), מה שאין כן מי שאינו בגדר זה א"צ ציווי, כי הוא בעצמו מטיל אימתו על הציבור, וכנ"ל.
ועד כאן הי' אזהרה לישראל, ומכאן ואילך אזהרה למלך איך יתנהג עם ישראל, כמ"ש הרמב"ם (הקדמה לפיה"מ) טעם סמיכות אבות לסנהדרין, כי איש המוני כשלא יהיה בעל מוסר, אין ההיזק רק לעצמו. אבל ראש הדור והשופט, כשלא יהא בעל מוסר יזיק לעצמו וגם לאחרים וכו' ואל יחלל נפשו בחבורות עם הארץ, שמא יהיה לבז, ואל יתעלם מבני אדם שלא יוכלו לראותו בכל עת שיצטרכו לו שמא יאבד האביון. ואל יבקש מנוחה ותענוגים כי תמשכהו התאוה ויאבד האמת וכו'. והנה אמת כי רוח ה' דבר בו, אפס מכל מקום צריך לידע מנין יצא להרמב"ם זה, אף שהוא מיסתבר.
ונ"ל דהיינו ג' מצות המיוחדים למלך שהוא ראש וכללות אומה הישראלית, א' לא ירבה לו סוסים, דכתב מוהרש"א בערבי פסחים (פסחים קיג:) פירוש הפסוק (שמות טו, א) סוס ורוכבו רמה בים, לפי שהסוס מתגאה על בעליו, והמצרי נקרא רהב על שם גאוותו, והקדוש ברוך הוא גאה על גאים, רמה והגביה אותן לזורקן למטה בים, יעו"ש.
והנה מצינו (סנהדרין נב:) התלמיד חכם דומה לפני עם הארץ תחלה לקיתון של זהב, סיפר עמו וכו' דומה לו לכלי חרס וכו'. וז"ש לא ירבה לו סוסים, ר"ל שלא יחלל נפשו בחבורת ע"ה, שמא יהיה לבז, כי הוא מתגאה עליו כמו הסוס, וז"ש פן ישוב העם מצרימה, ר"ל להיצר לו.
ולא ירבה לו נשים, ומיעוט רבים שנים, ויש ב' נשים אחת אהובה ואחת שנואה (דברים כא, טו), יעו"ש בפיר[ו]ש האלשי"ך כי ב' נשים הוא הנשמה והגוף העכור, הנשמה תאוותה רוחניות, והגוף מתאווה תענוגי גשמיות, זהו א' אהובה, שאדם אוהב מנוחה ותענוגים וכו', יעו"ש. זהו שאמר לא ירבה לו נשים, רק יהי' א', שראוי להכניע החומר אל נשמה שיה' אחת, ולא ב' על ידי שישמע פעם א' אל נשמה ופעם אל הגוף, ופוסח על ב' סעיפים, פן יטו לבבו לצד הב', אל חומר לתענוגי עוה"ז שהוא קרוב לשמוע יותר, שנק' אהובה. וז"ש הרמב"ם ואל יבקש מנוחה ותענוגים, כי תמשכהו התאוה, והיינו ממש מצוה זו.
מצוה ג' וכסף וזהב לא ירבה לו, דקשה מה זה פורט כסף, הל"ל כסף וכל שכן זהב. או הל"ל סתם לא ירבה לו מעות ונכסים וכיוצא. ונ"ל דנודע במקובלים ענין ד' מאות עלמין דכסופין, שאי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בדידות, ורמזו בד קודש ילבש (ויקרא טז, ד), ב"ד בא"ת ב"ש ש"ק, וש"ק עולה ד' מאות הנ"ל. וע"ז רמזו ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף (שמות כא, יא), עיין בתיקונים. וז"ש וכסף לא ירבה, כמ"ש הרמב"ם שלא יתעלם מבני אדם, ור"ל גם כשירצה להתבודד לזכות לעלמין דכסופין, ג"כ לא ירבה, אבל לפי הצורך שרי.
וזהב רמז כמו שלא יהא נוטה לקו ימין כולו לישב בבדידות רק יהא מתגלה לבני אדם, כך צריך ליזהר שלא ינטו לקו שמאל. וז"ש וזהב לא ירבה מאוד, סמיך מאוד לזהב, לקו שמאל, כי מצפון זהב יאתה (איוב לז, כב), כי יותר צריך לזהירות בזה שעוסק בצרכי עולם, שהוא רבות הנזק שלא ינטה לשמאל, רק הכל יהי' לשם שמים, אף שהוא מעורב עם העולם. מה שאין כן בקו ימין, כשעוסק בבדידות, אין נזק שכיח, א"צ להזהר כ"כ. ואז כשעושה כך יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, וק"ל.
איברא דיש לפרש כפשוטו כסף וזהב לא ירבה, כמ"ש הרמב"ם שלא יטה בקצה ימין [שהוא כסף], ולא בקצה שמאל [שהוא זהב], רק דרך המיצוע וכו', וכן אל תצדק הרבה (עי' קהלת ז, טז) רק שתדע דרך המיצוע, הוא קיום כל התורה כמ"ש הרמב"ם כי יש נדיב וכילי, ודרך המיצוע הוא לעשר נכסיו, וכיוצא בזה, יעו"ש.
והנה דברי הנ"ל הוא דרך הלצה, אבל נראה כי תרעומות הקדוש ברוך הוא על שיאמר אשימה ע"לי מלך, ר"ל שיהא תקיף ומושל ע"לי ולא שפל ברך, וכמ"ש (ישעיה ח, ו) יען כי מאסו מי שלוח ההולכים לאט וגו', וז"ש ככל הגוים. ובאמת אין רצון ית' בזה, רק מקר"ב אחיך וגו' לבלתי רום לבבו מאחיו, כי כולם בנים להקדוש ברוך הוא, ודו"ק.
•
מצות לא תעשה - מנאה הרמב"ם מצות לא תעשה סימן נ"ח, - שלא יראו ולא יפחדו אנשי המלחמה מאויביהם, שנאמר לא תערוץ מפניהם ולא תיראום (כ, ג).
וכתב הראב"ד בהשגתו, וז"ל: אמר אברהם הבטחה היא ואינה אזהרה, עכ"ל. ובתשובת הגאון קארו ז"ל השיג על הראב"ד, למה הוציא הפירוש מפשוטו כדי להשיג על רבינו, עכ"ל.
כדי להבין זה נציע המשך הפסוקים (כ, א-ג) כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם וכו' והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם וגו' אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו מפניהם. ואמרו חז"ל (רש"י דברים כ, ג) סמך ענין וכו' שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה, דאי' כי על ידי משפט וצדק בל תניחני לעושקי (תהלים קיט, קכא). למלחמה על אויביך, יהיו בעיניך כאויבים וכו'. והספיקות רבים.
ותחילה נבאר פסוקי פ' בחוקותי (ויקרא כו, ג-טו) אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וגו' ואם בחוקותי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשכם וגו'. ופירש בתורת כהנים מואס באחרים, שונא החכמים וכו'. וי"ל, למה דווקא תואר חכמים הוא שונא ולא תלמידי חכמים.
ונ"ל דאמרינן בפ"ב דשבת (כג:) אמר רבא דרחים רבנן ה"ל בנין רבנן וכו', דדחיל מרבנן הוא גופי' הוי צורבא מרבנן וכו'. והקשה מוהרש"א הא מעלת אהבה גדולה מיראה, וא"כ למה מאן דדחיל זוכה דאיהו גופי' הוי צורבא מרבנן, מה שאין כן דרחים. ומשני, דמאן דרחים ודאי הוא כבר תלמיד חכם, דאל"כ למה הי' אוהב רבנן, דהא אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ וכו' (פסחים מט:), וקאמר דזוכה נמי לבנין רבנן, מי שאוהב רבנן.
ויש לתמוה על הש"ס לפי פירוש מוהרש"א, דמצינו שהוא נגד המציאות, וחוש הנסיון מעיד על זה כי יש עם הארץ אוהב רבנן, ויש תלמיד חכם שונא רבנן, ואיך אמרינן דמאן דרחים וודאי הוא תלמיד חכם כו'.
ולהבין הענין נ"ל, כי שמעתי ממורי בפסוק (תהלים פט, מח) על מה שוא בראת, שהוא טענת היצה"ר, והי' התשובה כל בני אדם. כי בעת רדת הנשמה קדושה מלמעלה לגוף האדם, נתעורר הקטרוג מלמעלה מס"ם לומר מעתה לא יוכל לפעול פעולתו להסטין ולפתות מאחר שזה יחזיר העולם למוטב, וא"כ למה נברא לריק. עד שנותני' לו נגד זה איש בלע ת"ח שידין יהודאין שנברא גם כן, אשר יתלוצץ מזה איש השלם, ומי שירצה ידבק בזה או בזה, והבחירה חפשית.
ונודע מה שאמרו חז"ל (חגיגה יג:-יד. ורש"י) דבר צוה לאלף דור (תהלים קה, ח), ראה שאין העולם מתקיים בלי תורה, וקמט תתקעד דורות ושתלן בכל דור, ונתן אחר ך"ו דורות התורה. כי התורה היא חיות וקיום העולם, ולכך אמרו בפ"ג במכות (כב:) אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי קמי גברא רבא, ופירש רש"י כמה שוטים הללו רוב בני אדם כו'. ומעתה הת"ח הוא חיות וקיום העולם.
והנה כמו שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים בגוף, כך יש בנשמה, כמ"ש בשערי קדושה (ש"א פ"א) יעו"ש. וכמו שיש בפרטות האדם, כן יש בכללות העולם פרצוף קומה שלימה, ואדם הוא אבר אחד פרטי, אם הוא איש המוני הוא אבר הגוף, וכנגדו יש לו ת"ח אבר הנשמה.
והנה ההפרש שבין רשע לצדיק, כי כמו שיש לזה רמ"ח איברים ושס"ה גידים כך יש לזה, א"כ ע"כ ההפרש בענין הנשמה. וכמו שהוא בפרטים כך הוא בכללות העולם, כי הרשע שיש לו אבר הנשמה ת"ח מן שידין יהודאין, כמו הדיבוק הגוף והנשמה יחד. וזה איש המוני יש לו דיבוק עם תלמיד חכם כשר שהוא אבר נשמתו, כ"א לפי בחינתו.
ומעתה מבואר כי מה שיש תלמיד חכם שונא לרבנן, כי הוא נשמת אבר פרטי של גוף הרשע השונא חכמים וצדיקים, שהן ב' הפכים, כי הרע הוא היפך הטוב. ויש איש המוני אוהב תלמיד חכם כשר, שהוא אבר נשמתו. וכ"א היודע מרת נפשו שהוא רשע, יבחין בעצמו כי לתלמיד חכם שהוא אוהבו הוא משידין יהודאין, וההיפך כו'.
ושפיר מבואר בש"ס כי מאן דרחים רבנן היינו צדיקים, הוא עצמו תלמיד חכם, ר"ל כי הוא נשמתו, והוא עצמו תלמיד חכם, כי אין הפרש בין גוף לנשמה והכל עצם אחד, ובפרט לחכמי אמת כי יש עצמות וכלים שהוא פנימי' וחיצונות כו', א"כ עצם הוא הפנימי שהוא הנשמה, והבן.
ומעתה מבואר בתוכחה שונא חכמים, דכתב ספר הקנה דלא נקרא חכם אלא אם כן לומד לשמה, לו חכמו ישכילו זאת (דברים לב, כט), ואם לאו נקרא חכם להרע, אפילו יודע ספרי וספרא כו'. וז"ש שונא חכ"מים דווקא, הנק' בתואר חכם, שהם (שלימי) [שלומי] אמוני ישראל. אבל ת"ח שידין יהודאין, דיבק לו כאח, והוא נבחן הנ"ל.
וז"ש חז"ל באבות (פ"ו מ"ו) במ"ח דברים שהתורה ניקנית, אינו מחזיק טובה לעצמו, וכמו שפירש רש"י אינו מתפאר בלימודו, [אהוב] אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב הצדקות כו'. ור"ל אהוב, שיהי' נודע כי הוא אהוב למקום, בזה הוא נודע - כשהוא אוהב את המקום אז המקום אוהב אותו ג"כ, ונקרא אהוב למקום. ובמה יוודע לו שלא יטעה בעצמו גם בזה, כי הרשע שהוא אוהב המקום ג"כ, לכך אמר בזה נודע, אם אוהב את הבריות שהם תלמידי חכמים, כמו שזכרנו המתני' דאבות (עי' פ"ג מ"י) נוח לשמים ונוח לבריות, יעו"ש בתוספות יום טוב. אך שבזה ג"כ יטעה, שהוא אוהב לת"ח שהוא מן שידין יהודאין לפתותו בכל מיני רעות, לכך אמר אוהב את הצדיקים - לת"ח שרוצים להצדיק הבריות, שהוא אוהב תוכחות ומישרים, תלמידי חכמים שהם צדיקים. ובזה נצחתי לאנשי המונים שאומרים התנצלות כי כך אמר לי תלמיד חכם פלוני לעשות כו'. דבזה אין טענה לפטור, דמדוע לא שומע לת"ח הדובר מישרים וצדק.
וז"ש אם בחוקותי תלכו, כי התלמיד חכם נקרא חק, כמו שזכרתי בפסוק (תהלים פא, ה) כי חק לישראל, יעו"ש. ור"ל שילך החומר אחר הצורה לאהוב ת"ח, ואז יוכלו הת"ח לשמור את החומר, וז"ש ושמרתם ועשיתם, בסוד ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא), והת"ח שנק' אב החכמה ישמור אנשי המונים הנק' דבר כנודע, ואז ועשיתם אותם, כמ"ש (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן.
ונתתי גשמיכם בעתם, ודרשו חז"ל (תו"כ ורש"י עה"פ) בלילי שבתות. והוא, כי גשמיכם הוא הגשמי החומר שהם אנשי המונים. בעתם שהוא לילי שבתות, שהם הת"ח הנק' שבת, ולא שידין יהודאין, רק ת"ח שהוא חיות וקיום העולם, שהם שלומי אמוני ישראל כמו שבת שהוא חיות וקיום עולם, כמ"ש האלשיך שבת וינפש (שמות לא, יז) יעו"ש. וקאמר בלילי שבתות, כמו הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), כי בחרן שהיא מדרגה תחתונה שירד בה החכם כדי להתחבר עם מדריגתן של המונים ולהעלותן, וכנ"ל, ולכך אמר בלילי שבתות, כי בעת שהחכמים אינם במדרגתן העליונה הנק' יומם יצוה ה' חסדו (תהלים מב, ט), רק שהוא בשפלות הנמשל ללילה, גם אז שהוא בלילה שירה עמי תפלה לאל חיי (תהלים שם), ור"ל שיהי' שיר ה' עמי, כלומר ישר יתחבר עם ה' תחתונה, שיהי' עמי, ואז יתעלה ויתחבר תפלה בחינה תחתונה, לאל חי מדרגה עליונה, כנודע.
גם י"ל יומם יצוה ה' חסדו, כמו שזכר הרמב"ם (הקדמה לפיהמ"ש) במ"ש (ברכות ח.) אין להקדוש ברוך הוא בעולם אלא ד' אמות של הלכה, וכל העולם אינו אלא לצוות לזה כו' (ברכות ו:). וזה נ"ל עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), כי הת"ח שהוא קו ימין חסד ועם י' שבו נקרא חסיד, לכך לא עם הארץ חסיד כמ"ש בזוהר פ' צו (לג.), הרי כל העולם לא נבנה רק עבור חסד, שהוא קו החכמה. וז"ש יומם ר"ל העיקר הוא התלמיד חכם שנקרא יומם, ושאר הבריות שברא ה' הוא לעשות לצוותא בעלמא, וז"ש יצוה ה' חסדו שיהי' צוותא אל חסדו שהוא התלמיד חכם וכנ"ל. ואנשי המון נק' לילי שבתות, ולפעמים גם הת"ח יורד ממדרגת יומם למדריגת לילה כדי שיתחבר עמהם*ובזה יובן ונתנה הארץ פרי' ויבולה, שהם אנשי גשמיים. ועץ השדה יתן פריו שהוא הת"ח, יתן פריו גם באילני סרק שיעשו פרי, והבן. וכנ"ל, וזה שאמר בלילי שבתות וכו'.
וזה פירוש פסוקי תהלים (א, ב-ג) כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והי' כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו'.
והענין, כי ב' בחינות התורה, נגלה ונסתר לבוש ופנימי, וכך נברא האדם בב' בחינות נגלה ונסתר, שהם הלבוש והנשמה באדם פרטי, ובכללות הם המוני עם וכשרי הדור, וכנ"ל.
והנה הנשמה הוא חלק אלוה ממעל, מה שאין כן הגוף שהוא לבוש שלו מאביו ואמו. לכך חלק הנגלה מהתורה שהמציא וברא הגוף ולבוש שנקרא בשר אדם, נקרא תורתו, מה שאין כן חלק הנסתר הנשמה נק' תורת ה', כי הנשמה היא שלו ית' כמאמר חז"ל (נדה לא:) ג' שותפין באדם, הקדוש ברוך הוא כו'.
והנה חלק הנסתר היא חפצו, שידבק בה, שהוא שורשו של הת"ח הנקרא נשמה כנ"ל. אבל ובתורתו, שהוא חלק הנגלה, יהגה יומם ולילה, ור"ל דפירש רש"י כל לשון הגה בלב הוא, כמ"ש (תהלים יט, טו) והגיון לבי כו'. והנה על כרחך אי אפשר לומר רק בלב ולא בפה, דסותר מה דכתיב (משלי ד, כב) כי חיים למוצאיהם בפה (עירובין נד.), וגם כתיב (משלי א, כא) בראש הומיות תקרא, אלא ודאי ר"ל שיהי' הדבור בפה בכוונה עם הלב הנקרא יהגה, ושלא יהיה מהשפה ולחוץ בלי כוונת הלב, רק הלב יהי' עיקר. ואז מייחד ומחבר יומם ולילה, הן בחי' הפה והלב כנודע. והוא בפרטות, וה"ה בכללות, על ידי עסקו בתורתו שמשם שורש אנשי המונים, ועל ידי יחודו בפה ובלב בפרטות, נעשה יחוד בכללות ג"כ, לחבר ב' בחינות אנשים בעלי החומר עם בעלי הצורה, ונתחבר ב' בחינות יומם ולילה, והבן. וז"ש בסנהדרין (קו:) תורתן של דואג ואחיתופל מן השפה ולחוץ וכו', ואין כאן מקום ביאורן. וגם מבואר כי מה שנזהר בכמה מקומות על לימוד לשמה בדחילו ורחימו, היא בחינת חיבור יומם ולילה, כי מדת לילה הוא דחילו, יומם רחימו, וחיבורן על ידי הפה והלב כאמור.
והי' כעץ שתול על פלגי מים כו'. דפירש רש"י (ויקרא כו, ד) ועץ השדה יתן פריו, הם אילני סרק שעתידין לעשות פירות. והוא רמז לאנשי המונים, שעתידים לעשות מצות. והטעם כי יהיו כעץ שתול על פלגי מים, ר"ל על הוא סמוך, לפלגי מים שהם הת"ח המופלגים תורה ומוסר שנמשלו למים, אשר פריו יתן בעתו התלמיד חכם המשפיע בעתו, שהוא איש המוני אבר פלוני של חכם ההוא שהוא נשמה לאבר הגשמי. ולכך ועליהו לא יבול, ודרשו בסוכה פרק ב' (כא:) שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד, ור"ל כי איש ההמוני שהוא אבר הגשמי שמלביש להחכם שהוא אבר הנשמה של אבר ההוא, ועליהו לא יבול שהוא אותיות לא ולבי, ר"ל שאינו מן הלב רק מהפה, שהוא נגד שיחת חולין שיצא מהפה שהוא בלא כוונת הלב, והם נגד בחי' איש המוני, צריכין לימוד - צריכין לב להבין, כפיר[ו]ש רש"י (סוכה שם), וק"ל. וז"ש וכל אשר יעשה יצליח, כמו הנפש אשר עשו (בראשית יב, ה).
וכ"ז הוא לאנשי המוני הרוצה להתחבר לחכמים, לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר וכו', כי התורה והמוסר של חכמים הוא להם כמו ויהי נועם לשדים הבורחים מלשמוע השבעת ויהי נועם, כך רוח חכמה של חכמים תדפנו כמוץ וכו'.
והוא למען אשר לא יקומו רשעים במשפט, שניטל מהם הבחירה כדי שלא יהי' להם תקומה במשפט, כמ"ש הרמב"ם (פיה"מ ברכות פ"ט מ"ה) עת לעשות לה' הפרו תורתיך (תהלים קיט, קכו), וכמ"ש (שנאמר) (ישעיה ו, י) השמן לב העם הזה, עד אשר יהיו הערים חריבות, וזה שסיים כדי שיהי' דרך רשעים תאבד, כי התשובה נקרא דרך כמ"ש (תהלים כה, ח) יורה חטאים בדרך, תאבד מהם, וק"ל.
ובזה יובן כי תצא למלחמה וגו', ודרשו מסמיכות שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה וכו'. והוא שזכרנו האבר והבשר המדולדלים וכו' (עי' חולין פ"ט מ"ז-מ"ח), וזהו שאמר כי תצא לשון יחיד, שאם יש אחדות בישראל אז תצא על אויבך שהוא היצה"ר. מה שאין כן מחוסר אבר, שנפרד על ידי השנאה וקנאה, נפרד מן החיות. ולא מיבעיא שאין זה האבר יוכל להלחם עבור עצמו, אלא ראש המלחמה שבדור אינו יכול להלחם עבורו, משום שנפרד מן החיות ונדבק בקליפה וניתן לו כח, שזהו מלחמות עמלק מדור דור.
ובזה אמרתי לפרש המשנה סוף עוקצין (פ"ג מי"ב) אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, אמר רבי שמעון אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.
ולהבין זה, לפי שיש ב' בחינות בעולם שנה נפש, כי כמו שיש בעולם לבוש חיצוניות עולמות ופנימי' העולמות, כך יש בשנה ב' בחינות לבוש ופנימי, כי חיצוניות הם ששת ימי החול ושבת הוא פנימית, הנקודה הפנימי' וחיות אל ששת ימי החול, וכמ"ש מוהר"י גיקטייליא מובא בראשית חכמה שער הקדושה פ"ב, מחלליה - שהגוף חלל בלי נקודה אמצעית כו', יעו"ש, וכ"כ האלשיך (בראשית ב, ב) שבת וינפש (שמות לא, יז). וכמו שיש בעולם ושנה כך הוא בנפש האדם, כי הגוף הוא לבוש ונקרא בשר אדם, והפנימי הוא הנשמה נק' אדם, אדם מלגאו (זח"א כ:), והוא בפרט, וה"ה בכללות העולם המוני עם הם לבושים וחיצונים, ואדם הישר מלגאו פנימי ונשמה. וב' בחינות אלו של עש"ן יש להם מקור וחיות מב' בחינות שבתורה, שהם בחי' לבוש התורה ופנימי' התורה, ועל ידי בחי' לבושי התורה ופנימי', נבראו כל הנבראים והיצורים והנעשים בעולם שנה נפש.
ואפשר שזה מה שאמרו חז"ל (חגיגה יג:-יד. וברש"י) דבר צוה לאלף דור (תהלים קה, ח), ראה שאין העולם מתקיים בלי תורה, וקמט תתקע"ד דורות ושתלן בכל דור, והם עזי פנים שבדור, ונתן התורה אחר כ"ו דורות. ופירש האלשיך (בראשית כה, יט-כב) שהוא נגד שם הוי' העולה כ"ו. ונ"ל לפרש דבריו, כי התורה כולה שמותיו ית', והוא ג"כ בחי' פנימי ולבוש, בסוד וה' בהיכל קדשו (חבקוק ב, כ).
וזה נ"ל פירוש הש"ס (שבת י:) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו'. דנודע מ"ש בזוהר (ח"ב פח:) מהו שבת שמא דקב"ה. ושמו יתברך יש בו פנימי' ולבוש כאמור, כך שבת היא נקוד' פנימי' אל מרכז ו' ימים, שהם לבוש - בית גנזי, ובתוך בית גנזי היא נתונה מתנה טובה ושבת שמה, והבן.
מצוה לסדר הרמב"ם בלא תעשה סימן נ"ח: שלא יראו ולא יפחדו אנשי המלחמה מאויביהם בשעת מלחמה, שנאמר בפרשת שופטים לא תערוץ מפניהם וגו' לא תיראום. (וכו') [וכ'] הראב"ד בהשגתו וז"ל: אמר אברהם הבטחה היא ואינה אזהרה, עכ"ל. ובתשובות הגאון קאר"ו ז"ל: יש לתמוה על הראב"ד למה הוציא הפסוק מפשוטו כדי להשיג על רבינו, עכ"ל.
וכדי לתרץ תמיהות הגאון קאר"ו ז"ל, נ"ל להקשות מה שזכרנו במ"א ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) כי איך שייך שיהי' מצוה בדבר הנמסר ללב, כי גם שהציווי לא תיראום, והמורא שנכנס מעצמו בלב אינו שומע לאזהרה זו, ואין להזהיר עליו כלל.
ואפשר שמכוח קושיא זו הוציא הראב"ד ואמר, שאינו רק הבטחה, על שמו יתברך יבטח ויפקח הדאגה מלבו, אבל להזהיר שיהי' לא תעשה שלא יתירא מהם זה אי אפשר כאמור. אך דלפי זה תיקשי להרמב"ם איך מנאו למצוה.
ונ"ל לבאר כל המשך הפסוקים השייכים למצוה זו עם פי' חז"ל. ותחלה נבאר ש"ס דעוקצין (פ"ג מי"ב) מתניתין, אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. והספיקות רבו. וביותר קשה, כי מדת אהבה הוא חסיד שהוא יותר מצדיק, כמו שנאמר אהבו את ה' חסידיו (תהלים לא, כד), וא"כ איך מביא ראיה להנחיל אוהבי יש על צדיק. וגם כפל ואוצרותיהם אמלא, ושאר הספיקות.
ונ"ל דאיתא בפ"ח דיומא (פב.) לענין חילול השם. היכי דמי, אמר אביי כדתניא, ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה), שיהא שם שמים מתאהב על ידיך, שיהא קורא ושונה וכו' עד ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג). ובזמן שאינו נוהג כשורה אומרין אוי לזה שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו עד באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו (יחזקאל לו, כ), ע"כ. נמצא מ"ש להנחיל אוהבי יש, הכי קאמר, על ידי שהוא צדיק, שמצדיק מעשיו בעיני הבריות, גורם שיתאהב שם שמים על ידו, שהם אוהבין אותו יתברך, וז"ש להנחיל אוהבי יש, לפי שגורם להבריות שהם אוהבי שמו יתברך, ושכרו י"ש.
וכדי להבין ענין יש, הוא על פי מה שזכרנו במ"א מה ענין המצוה (דברים כה, יז) זכור את אשר עשה לך עמלק וכו'. וגם מה שנאמר (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, שאין כסא שלם ואין שמו ית' שלם עד שנימח זכרו של עמלק (תנחומא תצא יא). מה ענין כסא לשמו. וגם, וכי בכל דור ודור הוא מלחמת עמלק, שהוא נגד החוש, ועינינו רואות שלא היה מלחמת עמלק רק בימי משה ויהושע. וגם תואר מלחמת עמלק אל שם המיוחד דוקא, קשה להולמו.
ונראה להלביש הענין, על פי מה שכתב האלשיך בתהלים סימן א (ב), בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, וז"ל: כי בתורה יש בחי' סודה המתייחסת אליו ית', ובחי' פשטה מתייחסת אל האדם, ושישיג האדם סודה לא כל אדם זוכה, אך יחוייב שעכ"פ חפצו יהיה בה. ועל בחינת הפשט אמר ובתורתו יהגה יומם ולילה, שהיא תורתו של האדם וכו', עכ"ל.
העולה משם, דסבירא לי' בתורת ה' חפצו במחשבה, ובתורתו יהגה בדיבור, יעו"ש. אך שהוא נגד רש"י שפירש כל לשון יהגה הוא בלב כמ"ש (תהלים יט, טו) והגיון לבי וכו'.
ונראה, דכתב הראב"ד בספר יצירה (הקדמה) דכל מה שיש בעולם יש בשנה ובנפש, וסי' עש"ן, יעו"ש. ובכל א' יש בחי' פנימית הנקרא צורה, ובחי' לבוש וחיצונית הנקרא חומר המלביש את הצורה. ואפשר שזהו שכ' התוספות בפ"ק דחגיגה (ג: ד"ה ומי) ג' מעידין זה לזה, הקדוש ברוך הוא ושבת וישראל וכו', כאשר הארכנו במ"א, יעו"ש, והוא סוד עש"ן, כי הקדוש ברוך הוא הוא ושמו חד הוא, והתורה כולו שמותיו ית', א"כ התורה היינו הקדוש ברוך הוא, ויש בו בחי' נגלה ונסתר בסוד פנימי ולבוש. ועל ידי התורה נברא העולם בסוד פנימיות וחיצונית, וכמ"ש האר"י זלה"ה בכוונת ב' ימים ראש השנה, יעו"ש. וכמו שיש בעולם ב' בחינות הנ"ל, כך יש בשנה, כי הפנימי והנשמה של השנה הוא שבת, והלבוש הם ו' ימי החול המקבלים שפע וחיות מן שבת, וכמ"ש האלשיך (בראשית ב, ב) שבת וינפש יעו"ש, וכ"כ הגאון מוהר"י בשערי אורה על פסוק (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת, מובא בראשית חכמה שער הקדושה פ"ב, יעו"ש. ובזה יתפרש הש"ס (שבת י:) מתנה טובה יש בבית גנזי ושבת שמה וכו'. הגם שאין כאן מקום ביאורו, מ"מ בקיצור דרך כלל מ"ש מתנה טובה בבית גנזי, הוא סוד וה' בהיכל קדשו (חבקוק ב, כ) והבן שהוא פנימי בתוך היכלו ולבושו.
וכמו שיש בעולם ושנה ב' בחינות הנ"ל, כך יש בנפש האדם, בפרט ובכלל, כי החומר וצורה הוא בחי' נשמה ולבוש באדם פרטי, וה"ה בכללות פרצוף העולם כשירי הדור הם פנימי ונשמה, והמוני העם הם בעלי החומר והלבוש.
וזהו כוונת רז"ל (ילקוט ח"א רמז תח) ויקהל (שמות לה, א), עשה לך קהלות גדולות בכל שבת ודר[ו]ש לפניהם ברבים וכו' כדי שיהא (שמו) [שמי] הגדול מתקלס בין בני וכו'. והענין, כי נודע מדריגות העליונות מקבלין הפנימית שפע וחיות לעצמו, כדי להשפיע אח"כ לחיצוני' העולם וכמ"ש האר"י (ע"ח ש"ה פ"ז) בפירוש המשנה דספר יצירה (פ"ד) המליך אות פלוני וכו' - כי כל הכחות לא יפעלו אלא בסוד חזרתם וצרופם אל מקוריהם, וזה סוד המליך אות פלוני, כי יחדה וקשרה לשרשה, ונשפע עליהם שפע שיוכלו להשפיע לזולתו ולהוציא פעולה ממנו, יעו"ש.
וז"ס המקובלים ללמוד קבלה בשבת וכו'. שהוא בסוד חזרתם אל שרשם, כי בעלי קבלה שהם בחי' פנימי שבנפש אדם, מדבק עצמו אל שרשו פנימי שבעולם הוא שבת, לקבל שפע וחיות מן בחי' פנימי' התורה, שעל ידה נברא בחינת פנימי' העולמות, ואז יוכלו אח"כ להשפיע לחיצונית ולבושי העולמות המוני עם בעלי החומר.
וז"ש ויקהל עשה לך קהלות גדולות וכו', כדי שיקבלו ימי החול שפען וחיותן בשבת מן התורה, בסוד עולם שנה ונפש, כי הלבוש מקבל מן הפנימי בכל פרטיו. וז"ש שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני, על דרך מ"ש בזוהר (ח"ב רלה., ח"ג ה.) גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלהינו הר קדשו (תהלים מח, ב), אימתי נקרא גדול, כשהוא בעיר אלהינו, בסוד וה' בהיכל קדשו, כשהמלך הו' בהיכלו. כך כשהת"ח בחי' הפנימי', משפיע אל בחינת המוני עם שהם בסוד היכל ולבוש, אז שמי הג"דול מתקלס בין ב"ני, שנעשה יחוד הנ"ל ג"כ, וה"בן.
ודי בהערה זו לשמוע ולידע איך לייחד בהתפללם ולמודם של כשירי הדור בשבת במנין, ובחול עם העולם, שהוא סוד יחוד הנ"ל הרמוז במשנה דספר יצירה המליך אות וכו', ודי בזה.
ועפ"ז יבואר פסוק משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך (שה"ש א, ד). וקשה, דפתח בלשון יחיד ומסיים לשון רבים בחלוקא ראשונה. וכן בחלוקא ב' פתח לשון יחיד הביאני המלך חדריו, ומסיים לשון רבים נגילה וגו'. וגם להבין ענין ג' חלוקות שבפסוק זה. והנה אחר כותבי הנ"ל מצאתי באלשיך (שה"ש שם) שפירש פסוק זה ג"כ כעין הנ"ל, בענין חומר וצורה וכו', יעו"ש.
אבל יבואר בפסוק זה ג' חלוקות שיש בעולם שנה נפש, שהוא תורה ושבת וישראל, שיש בכל א' פנימי ולבוש, חומר וצורה, כאמור. והוא, נגד ב' בחינות חומר וצורה שבנפש אמר משכני - חלק הפנימי וצורה שבנפש מבקש ומתלהב לידבק בו ית' תחלה בסוד המליך וכו', כדי שאח"כ אחריך נרוצה, הוא אנשי החומר שהם הרבים, ופנימי שהם בעלי נשמה וצורה הם מועטים, והוא בלשון יחיד. וגם באדם פרטי הנשמה הוא חלק אלוה ממעל שהיא אמיתת האחדות, מה שאין כן החומר הוא מחובר מן נפרדים שהם רבים כנודע. וז"ש תחלה לשון יחיד נגד הצורה, ואח"כ לשון רבים נגד החומר. וז"ש משכני אחריך נרוצה, והוא ב' בחינות בנפש.
ואח"כ אמר נגד ב' בחינות של שנה, שהיא שבת בחי' הנשמה של שנה, ו' ימי החול הם החומר של שנה, וז"ש הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי בחי' יום ולילה שיש בשבת, א' נק' שבת מלכתא כמ"ש בש"ס דב"ק (לב:) נצא לקראת שבת מלכתא וכו'. ובחינה ב', נק' מלך שהשלום שלו, והוא סוד המלך בחדריו, וה' בהיכל קדשו, שהיא העונג והשמחה והמנוחה, וכמ"ש (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג, וגם (שמות כ, י) וינח ביום השביעי. והנה נגד ב' בחינות הנ"ל יש ב' מיני עונג ושמחה, חלק הפנימי העונג והשמחה הוא בדברים פנימי', וחלק הלבוש והחומר השמחה והעונג שלו ג"כ רק בשמחה חיצונית תענוג הגוף והחומר, וכמו ששמעתי ממורי משל על ענין שמחת השבת, לבן מלך שהי' במרחקים בין אנשי החומר, ובא לו כתב מאביו המלך בכמה מיני שמחות, ועשה להם שמחה חומריות עד שהם שמחו בשמחתן הגשמי והחומרי, והוא שמח בתענוגי המלך הפנימי ורוחני וכו', ודפח"ח. וז"ש הביאני המלך חדריו לשמוח בשמחתו הפנימי, אבל החומר נגילה ונשמחה בך, שמחת הרבים שהוא ג"כ מצוה שהוא בך.
ונגד ב' בחי' שבתורה הנק' עולם כנ"ל, שהם סוד התורה ולבושי התורה, אמר נזכירה דודיך מיין, שהוא לשון קישור ודיבוק כמו (שמות כ, כא) בכל מקום אשר אזכיר את שמי. וז"ש נזכירה דודיך מיין, סוד גימטריא יין, כדי שאח"כ אשפיע לבושי התורה הנקרא משרים, להמוני עם, כדי שעי"ז משרים אהבוך שיהי' שם שמים מתאהב, שיהי' אהבוך, וק"ל.
הרי ע"שן שכל אחד מקושר ומדובק ומקבל שפע וחיות מן השורש שלו, כדי שעי"ז יוכל להשפיע לזולתו, שהם בחי' לבושי ע"שן המקבל מן פנימי' עש"ן.
וזה נראה פירוש הפסוק כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו, רצה לומר, שידבק את עצמו תחלה במחשבה הנקרא חפץ ורצון, בחלק הפנימי של התורה הנקרא נשמה, שם ידבק נשמתו, ואז יוכל אח"כ להשפיע לזולתו שהם בעלי החומר ולבוש, על ידי לבושי התורה הנקרא תורתו, וז"ש ובתורתו יהגה יומם ולילה, כי הדיבור בפה יהי' בכוונת לבו לייחד החומר והלבוש עם הצורה, ונעשה יחוד יומם ולילה בסוד וה' בהיכל קדשו, והבן, וזהו מוסכם שיהי' יחוד זה על ידי פה ולב, שיהיו שוין בכוונה א', ודי בזה. וכמו שכתבתי במצוה ולא יזח החושן מעל האפד (שמות כח, כח), גימטריא פה, כי כמו שנעשה יחוד בפרטות פה ולב של אדם אחד, כך בכללות נעשה יחוד מן הלב של ת"ח הרמוז בחושן שהי' נגד הלב, להשפיע להמוני עם הנק' פה גימטריא אפ"ד, וק"ל.
ונחזור לענין הנ"ל, כי ב' בחינות עש"ן נכלל בשם בן ד', כמ"ש האר"י (לקוטי תורה ישעיה) כי ב' אותיות ראשונות הם בחינת נשמה, וז"ש (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים וכו', יעו"ש. וב' אותיות אחרונות הם בחי' לבוש, ובו סוד התגלות, כמבואר בסוד י"א ס(י)מני הקטורת, יעו"ש.
וכאשר יתחברו בחי' הלבוש, שהם האנשים ששורשם בב' אותיות אחרונות מהשם, עם שלומי אמוני ישראל הרומזים בב' אותיות ראשונות, הם נשמת הלבוש. אז נעשה יחוד ב' אותיות אחרונות עם ב' אותיות ראשונות.
אך כל זמן שאין הכסא שלם, אי אפשר שיתחברו ד' אותיות שיהי' שם שלם, והוא דמובא בכתבי האר"י (פע"ח ש' העמידה פי"ט) כי א של כסא, הוא הכתר שהוא חסר עתה בגלות יעו"ש, כמ"ש (תפלת עמידה) וכסא דוד מהרה לתוכה תכין.
והנה כתר תורה גדול מכולם, כמבואר במשנה דאבות (פ"ו מ"ה) כתרך גדול מכתרם וכו', כי הוא הגורם, כמ"ש (משלי ח, טו) בי מלכים ימלכו, ונאמר (משלי ג, לה) כבוד חכמים ינחלו. והנה כל זמן שהי' כתר תורה מכובד, אז נתחברו עמהן גם בעלי החומר, וכמבואר טעמא שאין מקבלין גרים לימות המשיח וכו' (יבמות כד:). מה שאין כן משחרב בית המקדש חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו (סוטה פ"ט מט"ו). ואלו הם הלוקים בה' הדביקים, וזה גורם שאין המוניים דבקים בת"ח, הנלמד מפסוק (דברים י, כ) ובו תדבק - הדבק בת"ח, וכאלו נדבק בה'. כי טענת עמלק שהוא היצה"ר גברה עליהם, בראותן כי שחה לעפר נפש צדיקים וחסידים, וגברו בעלי זרוע וכו'.
וזהו מלחמת עמלק שהוא היצה"ר, בשם הוי', שאינו מניח להתחבר בעלי הלבוש והחומר עם בעלי הצורה, מחמת כי נפלה עטרת ראשינו, עד שיהא כסא שלם להחזיר עטרה ליושנה, כבוד חכמים ינחלו, אז יהי' השם שלם כאמור.
ושפיר אמר הכתוב כי יד על כס יה מלחמה ליהוה בעמלק מדור דור, כי אין הכסא שלם מחמת שאין שמו שלם, מצד מלחמת עמלק המתלבש בכל דור ונלחם בשם יהו"ה בכל דור ודור, שעושה פירוד בין הדביקים לבל יתחברו החומר וצורה יחד. עד שיבוא אליהו והשיב לב אבות - בעלי הצורה, עם בנים - בעלי הלבוש וחומר, ולב בנים על אבותם (מלאכי ג, כד). וז"ש (מלאכי שם, כג) לפני בא יום יהוה הגדול וכו', ר"ל שיגיע הזמן שיהי' שם הוי' גדול, כשהוא בחיבור ב' בחינות הנ"ל, כמ"ש גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלהינו (תהלים מח, ב) וכנ"ל, במהרה בימינו אנ"סו.
והנה ב' בחינות הנ"ל הפנימי ולבוש, הוא בחי' יש ואין, כי הפנימי שהוא הנשמה הנאצל מא"ס בלי גבול ותכלית נקרא אין, מה שאין כן הלבוש וחומר שהוא בעל גבול נק' יש. ולכך גם שכר בעלי החומר נקרא יש, שיהי' לו שכר עולם הזה הנקרא יש, וגם שיהי' לו גן עדן נקרא ש"י. מה שאין כן בעלי הנשמה, שעובד הש"י שלא על מנת לקבל פרס, רק לשמו יתברך ולאהבתו, נק' אין, שנותנין לו נחלה בלי מצרים וגבול, וכמ"ש (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה' דייקא וכו'.
ובזה יובן עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות וכו'. ור"ל תואר צדיק, שמצדיק מעשיו כשורה, וכמ"ש (תהלים מה, ח) אהבת צדק - ר"ל על ידי שנוהג בצדק ובמ[י]שור גורם לבריות שיצדקו מעשיהם ג"כ ושם שמים מתאהב על ידו, וז"ש עתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק, ב' פעמים, וגדול המעשה יותר מן העושה (ב"ב ט.), לכך נוצר תאנה יאכל פריו, שנאמר להנחיל אוהבי יש, כי שכר המוני עם הנקר' יש, נוחל זה ג"כ, שעל ידו נתאהב שם שמים אל המוני עם שיקבלו יש, ונוחל זה הצדיק ג"כ ש"י עולמות. מלבד שכרו של עצמו של הצדיק הנקרא אין, וז"ש ואוצרותיהם אמלא, כביכול בעצמו הנקרא אין, הוא ימלא אוצרותיהם, מה שאין כן זולתו, והבן.
ונסמך שפיר מאמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, והוא שנאמר (שמות כ, כא) בכל מקום אשר אזכיר את שמי, שהוא לשון חיבור שמי ד' אותיות יחד, אז אבוא אליך וברכתיך. וכאן ג"כ, כשהתלמידי חכמים הם צדיקים, שנוהגין בצדק ובמישור, שם שמים מתאהב על ידן, שנתחברו עמהם המוני עם ג"כ, שהוא בחי' שלום המחבר ומייחד ב' בחינות חומר וצורה, אז אבוא אליך וברכתיך, וז"ש ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, וק"ל.
ובזה נבוא לביאור הנ"ל מה שמחולק הרמב"ם עם הראב"ד אם הוא מצות לא תעשה לא תיראום.
ואגב נבאר פסוקי פ' אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וגו' עד ונתתי שלום בארץ וגו' ואם בחוקותי תמאסו ואת משפטי תגעל נפש(י)כם (ויקרא כו, ג-טו). ודרשו בתורת כהנים מואס באחרים העושין, שונא החכמים וכו'. ויש לדקדק למה תואר חכמים הוא שונא, ולא תלמידי חכמים או לומדים.
ונ"ל דאיתא בפ"ב דשבת (כג:) אמר רבא מאן דרחים רבנ(י)ן הוי לי' בנין רבנן, דדחיל מרבנן הוא גופ' הוי צורבא מרבנן. והקשה מוהרש"א הא מעלת אהבה גדולה מיראה, וא"כ למה מאן דדחיל זוכה דאיהו גופי' הוי צורבא מרבנן, מה שאין כן מאן דרחים וכו'. ומתרץ, כי זה דרחים רבנן ודאי כבר הוא ת"ח, דאל"כ לא הי' אוהב רבנן, דהא אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ וכו', וקאמר דזכה נמי לבנין רבנן מאן דרחים רבנן וכו', עכ"ל.
ויש לתמוה על הש"ס הנ"ל לפי פירוש מוהרש"א, שהוא נגד המציאות, כי עינינו רואות כי רוב המוני עם עמי הארץ אוהבי רבנ(י)ן הם, ואדרבה הת"ח שונא הת"ח ורבנן, ומבזין זה את זה, כאשר מפורסם הדבר בעו"ה.
ונ"ל דשמעתי ממורי על פסוק (תהלים פט, מח) על מה שוא בראת כל בני אדם. שהוא שאלה ותשובה, ששאל היצה"ר להש"י בעת שהי' משה רבינו ע"ה עושה כמה נפלאות, א"כ למה שוא בראת, שהוא היצה"ר, כי מי פתי יסור לשמוע לו. והיתה תשובה - כל בני אדם, שיברא כנגדו אדם בליעל בדמות הצדיק, שיהי' מסית ומדיח וכו', כל בני אדם - ר"ל כמו כל בני אדם שהם צדיקים וכו', כי בעת יצירת האדם כשר וצדיק קודם רדת הנשמה בגוף, נעשה למעלה קטרוג, שנתעורר הס"ם בטענה שזה יחזיר בני דורו למוטב, ומה יוכל היצה"ר לפעול נגדו, ולמה נברא. עד שנותנין לו ג"כ תלמיד חכם להרע מן שדין יהודאין, שיהי' נגד זה התלמיד חכם כשר ויתלוצץ ממנו, ומעתה הבחירה חפשי, יש שידבק בזה או בזה, כי זה לעומת זה עשה אלהי', ודפח"ח.
ומעתה לא נפלאת ממך להבין ענין הש"ס הנ"ל, מה שאמרו מאן דרחים וכו', כי בארנו לעיל, בנפש האדם יש בו ב' בחינות, והוא חומר וצורה. ובכללות הם אנשי החומר המוני עם, ובעלי הצורה הם כשירי הדור, שהם נשמה לגוף המוני עם, בכללות פרצוף העולם שנחשב כל העולם לאדם אחד, רק שזה נקרא אבר יד או רגל וכו'. ומעתה כמו שבפרטות אדם אחד, ההפרש שבין רשע לצדיק ע"כ אינו בשינוי הגוף, כי ודאי תואר גופם שוים, רק בחי' נשמה שיש לצדיק נשמה טובה, מה שאין כן לרשע. א"כ הוא הדין בכללות פרצוף העולם, אחר שהוכחנו שהת"ח הוא הנשמה לגוף, א"כ יש שמדבק את עצמו לתלמיד חכם רשע שידין יהודאין, א"כ הנשמה שלו רשע, והוא ג"כ החומר שנתחבר עמו הכל רשע אחד. מה שאין כן איש המוני שנדבק לתלמיד חכם כשר, נקרא צדיק גם החומר של אבר פרטי ההוא.
ובזה יובן הש"ס הנ"ל, מאן דרחים רבנן וכו'. ר"ל מאחר שיש לו דביקות עם רבנן שהם כשירי הדור, א"כ הם חלק נשמתו והוי עצמות אחד, כמו הנשמה המלובש בגוף החומר. וזה שכתב המהורש"א, א"כ כבר הוא עצמו ת"ח מדאוהב רבנן, לכך שכרו דהוי ליה בנין רבנן ג"כ וכו', א"כ לא יתואר זה בשם עם הארץ כלל רק הוא עצמו צורבא מרבנן, והבן.
ומה שמצינו תלמיד חכם שונא רבנן, כי זה נשמת הרשע השונא חכמים, והוא מחלק הס"ם היצה"ר לקטרג בתלמיד חכם כשר הנקרא רבנן, כדי שיהיה הבחירה חפשית. וז"ש שונא חכמ"ים, כי חכמ"ים דוקא הוא שונא, ולא לת"ח או למדן. והוא דאיתא בספר הקנה דלא נקרא תואר חכם, כי אם הלומד לשם פועלן, לו חכמו ישכילו זאת (דברים לב, כט), דאל"כ נקרא חכם להרע, אפילו למד ספרא וספרי וכל הש"ס אינו בתואר חכם, רק נקרא למדן וכו', יעו"ש. וז"ש שונא חכמים, כי צדיקים ורבנן הוא שונא, אבל ת"ח שידין יהודאין אדרבה יש לו קירוב ודיבוק עמהם, כי הוא חלק אבר נשמתו.
וכל יוכל להבחין בעצמו, כי הלב יודע מרת נפשו שהוא רשע, ואוהב לתלמיד חכם זה ושונא לזה, בוודאי ידיע ליהוי לי' כי התלמיד חכם זה הוא רשע כמותו, ויש לו דביקות עמו, מה שאין כן עם תלמיד חכם כשר, וק"ל.
וזה שרמזו חז"ל באבות (פ"ו מ"ו) מ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם, אינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את התוכחות, אוהב את המשרים, ע"כ.
והוא כי התורה מסר סימנים, אשר גם המוני עם ידעו באיזה ת"ח ידבק. ואמר, אינו מחזיק טובה לעצמו, ופירש רש"י שאינו מתפאר בתורה וכו'. והוא כלל גדול, כי סימני דלא ידע כלום, שבוחי גרמי', כמ"ש בספרא דחכמתא דשלמה מלכא, זוהר בלק דף קצ"ג ע"ב.
אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, ור"ל דסתם לשון אהוב, משמע שהוא אהוב בין לעליונים ובין לתחתונים, אז בודאי גם הוא אוהב את המקום ואוהב את הבריות לכך כמים הפנים וכו' גם הוא אהוב. ובתנאי שיהי' אהוב מעצמו, לא שיעשה תחבולה לזה שיהי' אהוב. והוא היפך החונף שעושה תחבולה שיאהבהו, לכך הוא שנוי למקום ולבריות. ולזה אמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו.
עוד יש לומר על דרך מליצה, ולדקדק לשון תואר אוהב המקום. דכתב הרב מוהר"י יעבץ בפירוש המשנה (אבות פ"ב מ"ד) אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, כי גרם השנאה שבין אדם לחבירו, על שנותן משפט אחד לעצמו ומשפט א' לזולתו וכו'. וז"ש אהוב אוהב את המקום, ור"ל כי סבה הגור' שיהי' אהוב לכולם, על ידי שהוא אוהב את המקום של חבירו לעצמו, והוא ע"ד שתגיע למקומו, וק"ל.
ובסימנים אלו ידע האדם אם לדבק עמו, אם ידבר בשבחי בני אדם או בגנותם, וכאמור, וז"ש כי יש לבחון בו, אם אוהב את הצדקות - להצדיק הבריות, כמ"ש רז"ל (בר"ר מט, ט) אהבת צדק (תהלים מה, ח) להצדיק הבריות וכו', או בהיפך.
עוד יש לידע, אם אוהב התוכחות להוכיח להרשע ולא להחניף, זו בודאי אוהב את המשרים, וראוי לדבק בו, וז"ש אוהב את התוכחות לקבל תוכחה, אוהב המשרים - ת"ח שהם צדיקים, וק"ל.
ובזה יובן אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו וגו'. כי יש בחינה הנק' חק, ובחינה הנקרא מצוה, והוא על דרך שכתב האלשיך בפסוק (תהלים פא, ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, נגד ב' בחינות שיש בתורה, פנימי ולבוש וכו', יעו"ש. והוא ב' בחי' של חומר וצורה, הצורה נקרא חק, והלבוש נקרא מצוה, כמו (אסתר ג, ג) מדוע אתה עובר את מצות המלך, והבן.
וז"ש אם בחוקותי תלכו, אתם בני החומר, שילכו אחר עצת החכמים שהם הצורה. ואז ואת מצותי תשמרו, כי יוכלו החכמים לשמור את בעלי החומר, על דרך (בראשית ל, לא) אשובה ארעה צאנך אשמור. וז"ש (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר הכתוב בתיקונים ביחוד הפסוק (ירמיה ט, כג) יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, והבן. ואמר ועשיתם אותם, לשון תיק[ו]ן, וכמו (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן וכו'.
ונתתי גשמיכם בעתם בלילי שבתות, כי הת"ח נקרא שבת, וימי חול מכינים לשבת, כך יהי' שפע וגשמי ברכה של הת"ח שהיא פרנסתן בעתם, על ידי לילי שבתות שהם בעלי החומר, הנק' לילי שבתות של הת"ח הנק' יום השבת, שיהי' פרנסת חכמים מן המוני עם כדי שיהי' פנוין לעסוק בתורה, וכמ"ש בש"ס דברכות (לה:) בעושין רצונו מלאכתיך נעשית על ידי אחרים. ואז גם החכמים ישפיעו להמונים שפע התורה הנקרא גשמיכם בעתם, שהיא פשטי ולבושי התורה, הנק' גשמי נגד בחי' הרוחני והפנימי.
וז"ש ונתנה הארץ יבולה נגד השפעת בעלי החומר לחכמים, ועץ השדה יתן פריו נגד השפעת החכמים לבעלי החומר.
ולכך אמר לשון ונתתי גשמיכם וגו' ונתנה הארץ וגו', כי אמרו חז"ל ונתנו למפרע הוא ג"כ ונתנו, כי המשפיע משפיעין לו, חכמה לחכמים ועושר לעשירים, וז"ש ונתתי שלום בארץ, חיבור חומר וצורה הגורם יחוד מדות עליונות, אנס"ו.
גם יש לומר מ"ש ונתתי גשמיכם בעתם - בלילי שבתות, כי הת"ח נק' שבת, ויש בו ב' בחינות, א' הנק' יומם, כשהוא במעלתו הרמתה. וב' נק' בחי' לילה, כשירד ממדריגתו. והנה כשהצדיק במדריגה עליונה, אין לו מקום חיבור עם אנשי המוניים כדי להעלותן, רק כשהוא במדריגה תחתונה, ואפשר שזהו רמז ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה), ר"ל כי נודע חרן הוא מדריגה תחתונה, ואז הי' מקום להם להתחבר עם נפשות המוניים לתקנן, וז"ש הנפש אשר עשו בחרן, וק"ל. וז"ש ונתתי גשמיכם בעיתם בלילי שבתות, כשהת"ח במדריגה הנקר' לילה, אז נתתי תיק[ו]ן לגשמיכם שהוא החומר, וכאמור.
ובזה יבואר ג"כ פסוק (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. שהוא ללמדינו איך האדם יכלול נשמתו עם כל בעלי נשמה והצורה לתקנן, וגופו החומר יכלול עם כל בעלי החומר, וכמ"ש בר"מ. וז"ש יומם יצוה ה' חסדו, כי כשהת"ח בבחי' יומם אז יתחבר עם בעלי החכמה שהוא קו החסד, וז"ש יצוה ה', כמו כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה (ברכות ו:) לשון חיבור. וכשהוא בבחי' לילה, אז שירה עמי, בבחי' דוד שהוא בחי' מלכות, להתחבר עמה, כדי שאם יזכה למדריגתו הרמתה אז יתחבר בחינה הנק' תפלה בחינת דוד, עד צדיק יסוד עליון הנקרא אל חי, וז"ש תפלה לאל חי, והבן.
ובזה יובן מצוה הנ"ל עם ביאור הפסוקי' השייכים למצוה זו, כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם וגו' והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם וגו' אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. ודרשו חז"ל (עי' ספרי ורש"י) סמוך ענין כי תצא לענין מומין עין בעין וכו', לומר שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה. דבר אחר (רש"י, תנחומא שופטים טו) לומר לך אם עשית משפט צדק, אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח. וכן דוד אמר עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, וק"ל.
•
מצוה - שום תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' מקרב אחיך תשים עליך מלך וגו' למען יאריך ימים וגו' (יז, טו-כ). לבאר המשך הפסוקים (דברים ז, יב) והי' עקב תשמעון וגו'.
דאיתא בחוה"ל שער עבודת אלהי' פרק ט' וז"ל: שבמדינת הודו הסכימו מדינה א' למנות עליהם איש נכרי למלך בכל שנה, וכאשר תשלים לו השנה יוציאוהו מביניהם, ויחזור על הענין אשר הי' עליו קודם שנתמנה, והי' איש אחד שנתנהו למלך, סכל לא ידע סודם, וקבץ ממונות ובנה ארמונות וחזקם, והשתדל להביא כל אשר הי' לו חוץ למדינה ממון ואשה ובנים אל המדינה הזאת, וכאשר נשלמה לו השנה הוציאוהו אנשי המדינה נָעוּר וריק מן הכל, והתחרט והתאבל על טרחתו, ובנה וקבץ ממון לזולתו. אח"כ הסכימו למנות עליהם איש נכרי נלבב ונבון, וכאשר נתמנה עליהם בחר מהם איש אחד והטיב עמו, ושאל אותו על מנהגי העם ודתיהם עם מי שנתמנה עליהם קודם, וגילה לו סודם, וכאשר ידע מזה לא נתעסק במאומה ממה שנתעסק הראשון, אך השתדל וטרח להוציא כל דבר יקר שהי' במדינה ההוא למדינה אחרת, ולא בטח בגדולתם ובכבודם, והי' מצטער על מיעוט הזמן להוציא כל מחמודות מהם, והי' שמח בצאתו מהם אל מנוחה וכבוד ועשרו וכו', יעו"ש. והנמשל יובן, שהוא חיי האדם בעולם הזה, מלך לפי שעה, והסכל עושה וכו'.
ובזה יובן פרשת המלך הנ"ל, דקאי על אדם א', שהוא בכל זמן, וכמו שדרשו בנדרים (לב:) עיר קטנה וגו' ובא מלך גדול וכו', יעו"ש. וז"ש לא תוכל לתת עליך איש נכרי שאינו יודע מנהגי עולם הזה, שירצה לעשות קבע מן עולם הזה, כי אם מקרב אחיך תשים עליך מלך, שידע מנהגי מדינה זאת, שהוא עולם הזה אחר מעט שנים הולך ממדינה זאת נעור וריק. לכך יעשה גירות בעולם הזה, וכל ימיו ישתדל על עולם הבא שהיא חי וקיים, ואז יאריך ימים על ממלכתו, בעולם שכולו ארוך, וק"ל.
וזהו עצמו רמזו חז"ל בש"ס דבבא בתרא (יא.), ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו בשני וכו' עד אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה. וכמו שביאר בע[ו]ללות אפרים (כל חלק ראשון) יעו"ש.
וזהו שאמרו חז"ל (תמיד לב.) איזה חכם הרואה את הנולד, לאחר זמן, ולא לקניני עוה"ז שהיא רק תאוה לעינים לפי שעה.
ואפשר שזהו ג"כ רמז למשאחז"ל בפסוק (קהלת ב, יד) החכם עיניו בראשו וגו'. ר"ל שיסתכל למרחוק מגובה הראש שהיא למעלה שבכל הגוף, מה שאין כן הכסיל שאינו מסתכל למרחוק רק לפי שעה, קרה לו כמקרה הכסיל הנ"ל, אשר יגע בשני ענינים והפסיד בשני המקומות הנ"ל.
ובזה כיון הפסוק בתואר והיה, שהיא שמחה, יהי' לאיש עקב תשמעון, אם יודע נמוסי מדינה זאת, עסקי עולם הזה שהיא רק מלכות לפי שעה, ויאסף כל אוצרות חמדה בעקב לעולם הבא, וז"ש תשמעון לשון אסיפה, כמ"ש (שמואל א טו, ד) וישמע שאול את העם, וק"ל.
אופן ג' דאיתא בפ"ו דברכות (מ.) אם שמ[ו]ע תשמעו (שמות טו, כו), מדת הקדוש ברוך הוא שלא כמדת בשר ודם - כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, ומדת הקדוש ברוך הוא מלא מחזיק, ופירש רש"י חכם מחזיק, וכו' שנאמר אם שמ[ו]ע תשמעו. ד"א, אם (תשמע) [שמוע] בישן תשמע בחדש.
וכדי להבין הנפקותא בין ב' מימרות אלו, נ"ל, דאיתא בפ"ה דעירובין (נד.) מאי דכתיב (במדבר כא, יח) ממדבר מתנה, שאם אדם עושה עצמו כמדבר שהכל דשין בו ניתנה לו התורה במתנה, שאינו משכחה, וכפירוש רש"י.
ובזה נ"ל לבאר ש"ס דסוטה (ב.) דפתח ריש לקיש בסוטה, אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, איני וכו', לא קשיא הא בזווג ראשון הא בזווג ב'. ולדברינו נוכל לפרש, דכתב הרי"ף (בע"י עירובין שם) וז"ל: אעפ"י שבשעת היצירה לא נגזרה עליו גזירת חכם, מכל מקום על ידי מעשיו אלו שעושה עצמו שפל, זוכה שניתנה לו תורה במתנה מצד שפלותו וכו', יעו"ש. וז"ש אין מזווגין לאדם אשה, תורה מאורסה, אלא לפי מעשיו, ומקשי' איני וכו', ומשני כאן בזווג ראשון - על פי מזל שנגזר עליו שיהי' חכם מכל מקום, כאן בזווג ב' שלא נגזר עליו מצד המזל שיהיה חכם, זוכה על ידי מעשיו כגון שפלות שעושה עצמו כמדבר, ג"כ זוכה לאשה מאורסה שנתנה לו במתנה, וזה נק' זווג ב', וק"ל.
ובזה תבין ב' דעות הנ"ל, תנא קמא סבירא לי' מלא מחזיק, שהוא חכם וכו', ר"ל כי תואר חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א), מצד שפלותו שזכה שניתנה לו תורה במתנה, ויש לו אזן השמיעה מצד הנשמה, וכמו שכתבתי במקום אחר. או כמו ששמעתי פירוש שיחת חולין של תלמיד חכם צריכין לימוד (סוכה כא:). ולכך חכם שיודע שצריך ללמוד ולשמוע, יטה אזנו לשמוע תורה ומוסר, לכך יחזיק עוד, מה שאין כן שסובר בעצמו שאין צריך ללמוד, מסתמא אינו חכם, לכך הוא ריקן ואינו מחזיק. וזה שהוא חכם ללמוד מכל אדם נקרא זווג ב', מצד מעשיו שזכה לזה.
דבר אחר, אם תשמע בישן, ר"ל כבר בזווג ראשון, במזל שנגזר עליו שיהי' טפת חכם, תשמע בחדש ג"כ. ואם לאו, שלא נגזר עליו לשמוע בישן, אינו שומע בחדש.
ובזה יובן והי' עקב תשמעון, ר"ל אם יהי' לו עקב ענוה ושפלות כמדבר שהכל דשין עליו, אז תשמעון, כמ"ש התו' אם הוא מלא מחזיק, וק"ל.
אופן ד' דאיתא במשנה דאבות (פ"ד מ"ד), רבי לויטס איש יבנה אומר, מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. וכבר רבו המפרשים בזה, ואענה חלקי, דקשה למה לי כפל מאוד מאוד. ועוד, וכי תקות אנוש שיהי' רמה, ושאר הספיקות.
ונ"ל דאיתא בפ"ב דברכות (יז.) נפשי כעפר לכל תהיה. וכתבו התוספות (ד"ה ונפשי) שאין זרעו יקבל כלי', ומוהרש"א כתב מה עפר הכל דשין עלי', ואח"כ היא מבלה הכל, ושולטת על הדשין עלי', כך נפשי למצערי.
והנה גם שהאמת כך, מ"מ לא יהי' כוונתו כך, שישפיל דעתו כדי שעי"ז יתנשא, וכמו ששמעתי מהרב המגיד מ' מנחם שאומרים בני אדם אם (איני) [אינו] יכול לעלות, ירד, ור"ל שירד כדי שיעלה, ודפח"ח.
והנה אין זה תכלית הענוה והשפלות לאדם השלם, רק למי שהוא מדריגה פחותה וכל מגמתו להרים ראש, לכך אחר שנעשה שפל, נפשו כעפר תהיה, שהיא דומם בלי שום חיות, הוא מקווה שיהי' רמה, שחוזר מהעפר שאין בו חיות כלל, להיות רמה שיש בו חיות, כדי שיוכל לעוקצו למי ששונא לנקום ממנו. וזה נ"ל שיש ב' פירושים לתיבת רמה, א' כפשוטו, רמה. ב' רמה, ר"ל שעל ידי רמה, יהי' לו הרמת ראש לנקום מעט מהמצערים אותו.
ובזה יובן מאד הוי שפל רוח, ושלא תהי' שפלותך על דרך שכתב מוהרש"א, נפשי כעפר לכל תהיה, שיהי' הוא למעלה מהמצערים אותו, לכך אמר כפל מאוד מאוד הוי שפל רוח, לא לשום תקוה, כי מי שהוא תואר אנוש הפחות שיש בד' תוארים, אדם, איש, גבר, אנוש, הוא שתקות אנוש רמה, ר"ל שיחזור מעפר להיות רמה, שאחר ששחה לעפר נפשו יחזור להיות רמה, ולנקום מן המצערים, לא כן תואר אדם חשוב, רק לשם פועלן.
וזה נ"ל אין בין חמץ למצה, אלא משהו. כי אותיות חמץ הוא מצה ממש, אלא שיש משהו הפרש בין ח' לאות ה', כי הקדושה היא תכלית השפלות והענוה, כמו שכתבתי במצוה כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' (ויקרא ב, יא). מה שאין כן הקליפות, הם שאר וחמץ העולה בנפיחה להרים ראש ולהתגאות, וזה המשהו דוחה את האדם מהקדושה אל הקליפות, כמ"ש (דברים יא, טז) וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, כמו ששמעתי בשם מורי ש"ן.
וכ"כ בחוה"ל בשער הכניעה פרק י', וז"ל: הנכנע נמשך אחר החכמה כמ"ש (עי' משלי יג, כ) הולך אחר חכמים יחכם, וכמ"ש (תהלים כה, ט) ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. ומי שהוא גבה לב לא תתקיים בידו החכמה, שמתנשא מלכת אחר החכמה והתורה, שנאמר (תהלים י, ד) רשע (בגובה) [כגובה] אפו בל ידרוש אלהים וכו'.
וכן מצינו מפורש בתורה מה שבחר הש"י באומה ישראלית משאר ע' אומות הוא משום מדה זו, כמ"ש סוף פ' ואתחנן (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים, ודרשו חז"ל (חולין פט.) לא מרובכם וכו', לפי שאין אתם מגדילין עצמכם כשאני משפיע לכם טובה, כי אתם המעט, הממעטין עצמיכם, כגון אברהם שאמר (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר, משה ואהרן (שמות טז, ז) ונחנו מה, לא כנבוכדנצר שאמר (ישעיה יד, יד) אדמה לעליון, וחירם שאמר (יחזקאל כח, ב) אני מושב אלהי' ישבתי וכו', יעו"ש. וכן שמעתי, שצוה שר אחד צוואה לבנו, שישתדל שיהי' תקיף ולהתגדל וכו'. לא כאלה חלק יעקב אשר בחר לו י"ה, כי אם מצד מדת ה', שהיא בין מצה לח' של חמץ. וז"ש כי אתם ה' מעט, כמו מצה שהיא מעט ואינו עולה בנפיחה מצד ה', מה שאין כן שאר עמים צורת ח' של חמץ העולה ומתנשא למעלה.
ובזה יובן והי' עקב תשמעון, ר"ל מצד עקב ענוה והכנעה, ילך אחר החכמים לשמוע מהם תורה ומוסר, לכך תשמעון, הפך גבה לב שזכר בחוה"ל, וק"ל.
•
מצוה - משוח מלחמה בפ' שופטים (כ, ב-ח).
והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל ת[י]ראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם וגו' כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו' ודברו השוטרים מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו וגו' ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו וגו' ומי האיש אשר ארש אשה וגו' ויספו השוטרים מי האיש הירא ורך הלבב וגו'.
והספיקות רבו, א' דהקשה בכ"מ (במנין המצות בראש ס' יד החזקה) על הראב"ד מנלן להוציא מפשוטו ולהקשות על הרמב"ם וכו'.
הגם דכבר ביארתי ההכרח להראב"ד להוציא מפשוטו, דאיך שייך לצוות שלא לירא והמורא עולה על ראשו, לכך פירש שהוא הבטחה. והוא על דרך שכתב האלשיך בפ' שלח לך (במדבר יג, א-ג), כי נתן ה' הארץ בידינו כי נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו (עי' יהושע ב, ט), שהוא סימן ממה שנתן ה' מורך בלבבם ונמוגו כל יושבי הארץ מפנינו, זהו סימן כי נתן ה' הארץ בידינו וכו', יעו"ש. וכוונת הראב"ד, שאם אין מורך בלבבו אז בטוח בה' וכו', וק"ל. אך דלפ"ז תיקשי להרמב"ם דס"ל דהוא מצות לא תעשה, וקשה כנ"ל.
ונ"ל לבאר, על פי דיש להקשות בפרשה זה ומצוה זו של משוח מלחמה, איך הוא נוהג בכל אדם ובכל זמן, מאחר שהוא מתרי"ג מצות שהם נצחיים. ואם נאמר דאיירי במלחמת יצה"ר שהוא נוהג בכל אדם ובכל זמן, ומשוח מלחמה היינו שפתי כהן להשיב רבים מעון (מלאכי ב, ו), ויקדים להלחם נגד יצה"ר ואל ירך לבבכם וכו', א"כ תיקשי, איך אמר כי ה' ההולך עמכם להלחם לכם וגו', וז"א, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:), וכמ"ש חז"ל בפסוק (במדבר לא, מט) עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש, כי ב' מיני מלחמות יש, א' מלחמת אנשים באנשים, ב' מלחמת איש ביצרו. והנה המלחמה הראשונה היא בידו של הקדוש ברוך הוא, כי ה' איש מלחמה ולה' הישועה, אבל מלחמת יצה"ר בידו של אדם, וכמ"ש האלשיך (שם) יעו"ש. וא"כ איך אמר ה' ההולך עמכם להלחם. באופן דקשה ממה נפשך.
ועוד לשון ההולך בה' הידועה, דהל"ל כי ה' הולך עמכם. ועוד ההולך עמכם לשון רבים, ופתח שמע ישראל לשון יחיד. ורש"י פירש זכות קריאת שמע וכו', והאלשיך פירש זכות אחדות שיש בכם וכו'. ועוד, דפירש רש"י, והי' כקרבכם אל המלחמה, סמוך לצאתכם מן הספר וכו'. זה צריך טעמא.
ונ"ל גם שזכרנו שיש ב' מיני מלחמה הנ"ל, מ"מ אחד נמשך מחבירו, כמו שאמרו חז"ל (פ"ד דב"ק) עשיתי משפט וצדק בל תנ[י]חני לע[ו]שקי (תהלים קיט, קכא), אם עשית משפט צדק אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח, וכפירוש רש"י פ' שופטים (דברים כ, א) יעו"ש. וכן אמרו חז"ל (סוטה מד:) השח בין תפלין של יד לתפלין של ראש, עבירה הוא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה. וכן מצינו במשנה פ"ד דקדושין (מ"ה) אין בודקין מן המזבח ולמעלה, רבי חנינא בן אנטיגנוס אמר אף מי שהי' מוכתב באסטרטיא של מלך, שאין יוצאין למלחמה אלא מיוחסין שהם צדיקים, וכפירוש רש"י. נמצא אם נצח מלחמת היצה"ר לשמור את עצמו מעבירה וכיוצא, אז יהי' בטוח שינצח מלחמת האויב ג"כ וכאמור, וכמ"ש (עי' ישעיה סד, ו) ותמוגגנו ביד עונינו, וכמ"ש (ירמיה ב, יט) תיסרך רעתך וגו'.
ובזה מבואר קושיית הרמב"ם שבא מצות לא תעשה, שלא יצטרך לירא מהאויב במלחמה הגשמי, על ידי שישמור את עצמו מהחטא, וליזהר במלחמת היצה"ר, שהיא מלחמה אשר בידינו, שלא נפקד ממנו איש בעבירה, ואז ממילא נמשך מזה שלא נפקד ממנו איש במלחמת הגשמי ג"כ, כי זה נמשך מזה, ואתי שפיר.
ולכך ביאר הפסוק עצמו, לא תירא מהם וגו' כי ה' ההולך עמכם, בה"א הידועה כי דיבר כאן באיש המקיים מ"ש בשלחן ערוך אורח חיים (רמ"א סי' א') שויתי ה' לנגדי תמיד (צהלים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה, ובמעלת הצדיקים אשר הולכים לפני אלהים וכו' בלכתו ובשכבו ובקומו, בשם מורה נבוכים (מו"נ ח"ג פ' נא-נב).
וזהו עצמו מה שהזהיר הכתוב בפ' תצא (דברים כג, טו), כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך, שהם רמ"ח איברים. להצילך ולתת אויביך לפניך והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו'.
וא"כ הפסוק עצמו ביאר הקושיא ותירוצו, דאמר לא תירא מהם כי ה' וגו', וקשה הא זהו המלחמה שבידינו ולא ביד ה'. לכך משני, כי אני לא אמרתי, אלא במעלת הצדיקים ההולכים למלחמה, אשר ה' ההולך עמהם בביתם בין בלכתו ובין בשכבו ובקומו, זהו השם עצמו ההולך עמו תמיד גם במלחמה, אחר שנצח בבחירתו מלחמת היצה"ר הרוחני, הוא השם עצמו ההולך עמכם להלחם לכם במלחמת הגשמי ולהושיע אתכם, וק"ל.
ובזה יבואר כל המשך הפרשה בב' פנים, א' מוסר היוצא למעשה, ב' מוסר היוצא למחשבה.
דאיתא במשנה פ"ג דבבא בתרא (מ"ו) סולם המצרי אין לו חזקה, ולצורי יש לו חזקה. ומפרש בש"ס (נט.) שיש לו ד' שליבות. ואגב נבאר מה שאמרו חז"ל סולם שראה יעקב אבינו הי' בו ד' שליבות וכו'. דקשה למה דוקא ד' שליבות.
ונ"ל דכתב בע[ו]ללות אפרים (מאמר קסו) כי עולם הזה הוא הכנה וסולם, לעלות על ידו לעולם הבא וכו', יעו"ש. ולי נראה, דצריך סולם בעולם הזה עצמו, לעלות ממדריגה למדריגה, וכמו ששמעתי ממורי אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה), לקשר מדריגה תחתונה שהיה בו בסוד אחור, ואחר שעלה בסוד קדם יקשר גם המדריגת שהיה בו תחלה להעלות עמו, וז"ש אחור וקדם צרתני, והבן, ודפח"ח.
וה"ה איפכא, כשהוא במדרגה עליונה, כגון שמתבודד בינו לבין קונו וזר לא יקרב אליו כי עוסק בתורה, ועל ידי זה ניצול מיצר הרע והרהורים וכיוצא, כי התורה היא תבלין ליצר הרע, ויודע שאחר כך הוצרך לצאת מן הספר אל תוך העיר, או לעסק פרנסתו או לשאר דברים, ומיד בצאתו מהספר לפתח חטאת רובץ, שבתוך העיר הוא בור ריק בלי מים של תורה, רק נחשים ועקרבים של לשון הרע, ודברים בטלים, והסתכלות נשים, וכיוצא בו, כמו שביארתי אם אמצא בתוך העיר חמשים צדיקים וכו' (בראשית יח, כד), יעו"ש, ומה יעשה וינצל, כל ערום יעשה בדעת, שיקשר את עצמו בעודו מתבודד, שיהי' שם הוי"ה של ד' אותיות נגד פניו גם בלכתו בין אנשים, וכמ"ש הרמב"ם (מו"נ ח"ג פ' נא-נב) ורמ"א מביאו (או"ח סי' א), שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) הוא כלל גדול במעלת הצדיקים וכו'.
וזה הענין הראו ליעקב אבינו, שהי' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (בראשית כח, יב), ר"ל גם כשהוא מוצב ארצה בדיוטא תחתונה שבארץ, דהיינו בין אנשים לצנים והולכי רכיל וכיוצא, מ"מ ראשו ומחשבתו מגיע השמימה, לדבק מחשבתו בקונו - ששם הוי' נגד פניו. ובמעלה ומדריגה זו מלאכי אלהים, שהם סוגי בני אדם הבאים בעולם הזה לעשות שליחתן של השם יתברך, כמו שכתבתי במקום אחר, ונקראו מלאכי אלהי' עולים בו אם נוהגין כנ"ל, ואם לאו יורדים בו, לכך אזהרה יתירה צריך האדם בעודו מתבודד, וכנ"ל.
ושמעתי משל מהרב המגיד מ' מענדיל מבאר, ששואלין לתינוק, אם נפל לבור ואינו יכול לעלות, ילך לביתו ויביא סולם ויעלה מהבור. והקושיא תמוה, וביאר שהוא משל אל הנ"ל, קודם שירד לבור יביא סולם, לכשירד יוכל לעלות מהבור, ודפח"ח. והוא הענין שעשה אברהם קודם שירד למצרים שנתקשר למעלה שאמר אחותי לחכמה, וכמ"ש בזוהר שם (ח"א פא:, קיב:), והבן.
וזה שאמרו חז"ל סולם של יעקב הי' בו ד' שליבות, שהוא שם בן ד' אותיות שממנו משתלשל ד' עולמות אבי"ע כנודע וצריך לעלות מעשי' ליצירה וכו', והי' מקיים שויתי ה' לנגדי תמיד.
וז"ש לצורי, שהיא צורי וגואלי, יש חזקה, כשמקיים שויתי ה' לנגדי תמיד שיש בו ד' אותיות והוא ד' שליבות של ד' עולמות אבי"ע, יש לו חזקת כש(י)רות שלא ימוט, וכמ"ש רמ"א הנ"ל.
ובזה יובן והי' כקרבכם אל המלחמה, ודרשו בספרי ורש"י מביאו, וז"ל: סמוך לצאתכם מן הספר וכו', ר"ל סמוך לצאתן מבית הספר אל תוך העיר לעסקיו, מיד הוא מלחמת היצה"ר להתפתות בהסתכלות נשים וספורי לשון הרע ולצנות וכיוצא, לכך לא יבטח במה שעסק בתורה עד עכשיו ששוב לא יבוא אליו היצה"ר, רק ונגש הכהן ודבר אל העם, שהוא כהן משוח מלחמה - או על דרך ששמעתי שהחסיד מוהרר"ן קסויר נתן לאיש אחד מידי שבוע בשבוע סך קצוב, עבור כשהי' בין אנשים להזכירו ברמז שלא ישכח שם הוי' שיהי' נגדו תמיד, ודפח"ח, וזהו כהן משוח מלחמה. או דקאי על היצ"ט שנקרא כהן איש החסד לימין האדם, נגד היצה"ר שהוא לשמאלו.
ודבר אל העם שמע ישראל, כי יחוד קריאת שמע הוא סוד ד' אותיות הוי' כנודע, וזכות זה גם שאתם קריבים היום למלחמה אל ירך לבבכם אל ת[י]ראו ואל תחפזו ואל תערצו, זכר ד' סוגים, וכפירוש רש"י יעו"ש, והוא ד' בחינות שיש בשם בן ד' אותיות, וכאשר נבאר. וז"ש כי ה' ההולך עמכם להלחם לכם וגו', כי שם הוי' ההולך עמו תמיד לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד כשהוא צדיק, הוא ילחם לכם להושיע אתכם.
כי ד' דברים יש בשם בן ד' כמ"ש בתיקונים וז"ל: מאן דדחיל מהקדוש ברוך הוא שריא י' בלבי', ומאן דרחים לי' שריא ה' במוחי', מאן דעוסק בתורה שריא ו' בפומי', מאן דעסיק במצוה שריא ה' ברמ"ח איבריו. יראה ואהבה קול ודיבור כנודע. ומדריגות אלו מתפשטין בכל הע[ו]למות עד שנתפשט אהבה ויראה חיצונית וכו'. ונגד התפשטות אהבת חסד שהיא בין לרעים בין לטובים, אמר אל ירך לבבכם מצד רבות בחסד. ונגד היראה אמר אל ת[י]ראו, וכמו שביארתי קושיית החסיד מהר"י יעבץ (אבות פ"א מ"ג) אל ת[י]ראו וגו' ולבעבור תהי' יראתו על פניכם וכו' (שמות כ, יז), שהוא סותר, וביארנו שם כי על ידי יראה פנימיות אין צריך לירא יראה חיצונית וכו', יעו"ש, וז"ש אל ת[י]ראו ואל ירך לבבכם, נגד ב' אותיות ראשונות מהשם. אל תחפזו מ"קול קרנות (סוטה מב:) ו' מהשם, ואל תערצו משאגת דבור', נגד ה', באופן כשמאירין ד' אותיות הוי' נגד עיניו אין לחוש אל ד' סוגי' שהם חיצונית.
ודברו השוטרים מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, שאין אות י' מהשם מאיר כל כך בסוד בחכמה יבנה בית (משלי כד, ג), ולא חנכו, ילך וישוב לביתו עד שיתקן מה שפגם באות י' שהיא חכמה הבונה בית.
ומי האיש שנטע כרם, ה' ראשונה בינה, ס"וד גימטריא י"ין, ולא חללו, ומכח זה אין אות ה' מאיר בו, ילך וישוב לתקן אות ה'.
ומי האיש אשר ארש אשה, נגד אות ו', סוד תורה צוה לנו משה מאורשה (עי' דברים לג ד, פסחים מט:), ולא לקחה, ילך וישוב לתקן וכו'.
ונגד אות ה' אחרונה שהיא בסוד תוספות וכפולה, ונק' משנה תורה אמר, ויספו השוטרים מי האיש הירא ורך הלבב הירא מעבירות שבידו (עי' סוטה מד:) ונק' שוטר לאלקאה חייביא, וכמ"ש (תהלים מט, ו) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני וגו', ילך וישוב לביתו, לתקן מה שפגם באות ה' אחרונה. עד שיאירו כל ד' אותיות השם לקיים שויתי ה' וגו', וק"ל.
אופן ב' יש לבאר בסוד המחשבה, והוא על דרך שכ' בלקוטי תורה פ' כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו וגו' ושבית שביו (דברים כא, י), שהם ניצוצות הקדושה, יעו"ש. ובזה יובן, והי' כקרבכם אל המלחמה, כי כאשר עומד אדם להתפלל ומבלבלין מחשבות זרות כמו מלחמה, ובאמת אינן באים רק שיתקנם לבררן ולהוציאן, והוא סוד שמע ישראל, לברר כל הנצוצין בסוד ד' אותיות השם שביחוד ק"ש, וכל הענין יבואר ממילא, והבן, והשם יכפר.
עוד יש לומר ביא[ו]ר משנה הנ"ל סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה, ומפרש שיש לו ד' שליבות. והענין, כי אחר חטא אדה"ר שעירב טוב ברע ונפלו ניצוצין בד' חלקי דומם צומח חי(') מדבר, לכן צריכין כל הנבראים שבעולם להתתקן ולהתברר ולעלות עד החומר הראשון שהי' להם בעת יצירת העולם, ומן דומם יוצא צומח, ובעלי חי אוכלו, ועל ידי אכילת האדם בכוונה ראוי' נתקן הכל, וכל מעשינו ותורתינו ותפילתינו ועשיות המצות וגם מעשי הגשמי בכל משא ומתן ועשיות ל"ט מלאכות, הכל לברר הניצוצין.
וז"ש בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) לעשות יחוד על ידי העלאת מ"נ מן בירורי ז' המלכים, כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה יעו"ש.
הרי מבואר ענין ד' שליבות, שהוא להעלות המדריגות מן דומם לצומח ומן צומח לחי ולמדבר.
וכמו שיש סולם בקדושה לעלות ליוצר שהוא לצורי וגואלי, כך יש סולם לירד על ידי יצה"ר לז' מדורי גיהנם, על ידי שבעה עבירות שהם ז' שמות של היצה"ר (סוכה נב.) שהוא הצר והמיצר, כמ"ש (תהלים קיח, ה) מן המיצר קראתי י"ה וגו'.
ובזה יובן סולם המצרי אין לו חזקה, שאף אם הי' רשע כל הימים ומוחזק ברשעו, ולבסוף נתחרט ועשה תשובה, מקבלין אותו, א"כ לזה אין חזקה שישאר ח"ו בקליפה. אבל לצורי יש לו חזקה, כמאמר חז"ל (יומא לח:) כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא, וכמ"ש (שמואל א ב, ט) רגלי חסידיו ישמור, וק"ל.
עוד יש לומר, דאיתא בש"ס דיומא (פו.) ד' חלוקי כפרה שהי' רבי ישמעאל דורש וכו', וכנגדן יש ד' מדריגות התשובה, וכמ"ש בעקידה פ' שמיני (שנ"ט), דבר שתשמישו בצונן די בשטיפה, היינו עבר על מצות עשה ועשה תשובה. כלים שנשתמשו בחמין בעי הגעלה, היינו עבר על לא תעשה ועשה תשובה. וכלים שנשתמשו על ידי האור, היינו עבר על כריתות וכו'. וכלי חרס בשבירה וכו', יעו"ש. ובכתבי האר"י זלה"ה מבואר שהוא נגד ד' אותיות השם, וז"ש (ישעיה סו, כד) הפושעים בי, ותיקונו, להאיר אותיות השם, שהם ד' שליבות שיעלה בו, והבן.
וז"ש סולם שהוא מן יצרי הרע אין לו חזקה, שאין צריך להתחזק, מיד שבא לטמא פותחין (יומא לח:), וגם היא חנם. מה שאין כן לצורי צריך להתחזק באשתדלותא רב ובטורח סגי, וכמו שכתבתי בפסוק (בראשית יט, יא) והאנשים וגו' וילאו למצוא הפתח, על פי משל, יעו"ש.
ובזה יובן האזינו השמים ואדברה (דברים לב, א), ר"ל דברים שמיימים רוחנים צריך להטות אוזן מאוד להאזין אולי יכנס באזניו, מה שאין כן בדברים גשמיים מן הארץ, ממילא נכנס באזניו, וז"ש ותשמע הארץ, וק"ל.
והענין מבואר יותר, בביאור שכתבתי בפסוק (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים ואשר אין לו כסף לכו שברו בלא כסף וכו'. והענין מי שהוא צמא למימי תורה ומוסר יש לאומרו בלי משל ומליצה. ואשר אין לו חשק לכסוף מוסר, צריך להלביש בתוך משל ומליצה, ואגב המשל ישמע פנימית המוסר וכו', והחכם ישמע מה שבתוך פנימית המשל מה שאין כן הפתי יסתכל רק בלבוש.
לזה צריך היה משה להזהיר האזינו השמים ואדברה, שיאזין אל פנימיות המוסר ששייך לשמים שהיא הנשמה, ולא אל הלבוש. מה שאין כן שישמעו אל חומר ולבוש המשל והמליצה, אין צריך שיזהיר עליו שישמעו, כי ממילא ותשמע הארץ, ארציות חומריות המשל והמליצה והלבוש שהיא אמרי פי, מה שאין כן פנימיות המוסר הוא ואדברה - שהשכינה דיברה מתוך גרונו, והבן.