בפסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו', עד אלדים יענה את שלום פרעה וגו' (מ, כג - מא, טז). והקשו המפרשים שהוא כפל, ולא זכר וגו' וישכחהו. וגם להבין ספורי דברים שנכתבו בתורה, מה דהוי הוי, וע"כ שהוא ג"כ בהווה, ואיך הוא בכל אדם ובכל זמן.
ונבאר מדרש (בר"ר פט, ג) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו (תהלים מ, ה) זה יוסף, ולא פנה אל רהבים (שם), על ידי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני (בראשית מ, יד) נתוסף לו ב' שנים. והוא תמוה, דדרש זה יוסף ששם ה' מבטחו, וחזר ואמר ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני וגו' ולא שם מבטחו בה', א"כ סיפא סתרי לרישא. ועוד, דמשמע שהעונש ב' שנים עבור שכפל לומר זכרתני והזכרתני, והוא תמוה, דגם בפעם א' אינו ראוי לבטוח באדם.
ונ"ל דאיתא בפסוק משלי ך"ח (יט-כ) עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף רקים ישבע ריש. והקשה בזוהר מקץ קצ"ט ע"ב וז"ל: וכי שלמה מלכא דהוי חכים מכל בני עלמא, היך אמר דישתדל בר נש למפלח ארעא, וישבוק חיי עלמא וכו'. וכדי לתרץ קושיא זאת, נבאר עוד פסוק שאח"ז, איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה וכו' יעו"ש, לבאר סמיכות הפסוקים. והרב האלשיך ביאר, כי טוב יותר האוכל מיגיע כפו לעבוד אדמתו בעצמו, ומסתפק במועט, שישבע בלחם ולא למעדנים, יותר מזה שבוחר להעשיר, ורודף אחר אנשים ריקים מממון, שיקחו ממנו סחורה בהקפה מנה במאתים, וזה ישבע ריש, כאשר נוגש אותן בזמנם לפרוע פרעות פתע ישברו. ואם הנותן באמנה יאריך לקונים, קו לקו יפרעו ויעשיר, וזהו איש אמונות, שאחר תתו סחורותיו ויבא הזמן, ישוב ויאמין לו, ויאריך זמן שנית שהוא אמונה על אמונה, וז"ש איש אמונות רב ברכות, שיבורך מפיהם ומפי עליון, ויעשיר. ואץ להעשיר, שהוא אץ ודוחק להעשיר בזמנו מיד, לא ינקה משבע ריש הנ"ל, עכ"ל.
ולי נראה לפרש המשך הפסוקים בדרך מוסר [פשוט דכבר בארתי, פ' המלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' (דברים יז, טו) על פי משל המובא בחוה"ל (ש' עבודת האלהים פ"ט)].
ותחלה נתרץ קושיית הרי"ף (בע"י) בפ"ב דשבת (לא.), אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ולא מסרו לו מפתחות החיצונות, בהי עייל. מכריז רבי ינאי, חבל על דלית לי' דרתא, ותרעא לדרתא עביד וכו'. והקשה הרי"ף וז"ל: משמע דיראה היא מפתח החיצון, והכתיב יראת ה' אוצרו (ישעיה לג, ו). ועוד, דמכריז רבי ינאי היפך מזה, חבל וכו', דמשמע דיראה היא הבית, וחכמה פתח. ודוחק לומר דפליגי, ומשני וכו', יעו"ש.
הגם דלפירוש מוהרש"א שם מבואר קושיא זו, דלק"מ, וז"ל: שהתורה אינה רק שער ליכנס ליראת שמים, לכך צריך שתקדים לו יראת שמים, כן פירש רש"י בפרק בא לו (יומא עב:), עכ"ל. א"כ מבואר קושיא הנ"ל. אבל לא ירדתי לסוף דעתו, אם התורה הוא שער ליכנס ליראת שמים, א"כ ראוי שתקדים התורה, ואח"כ יכנס ליראת שמים, ואיך כתב לכך צריך שתקדים לו יראת שמים. וגם לרש"י שפירש כך קש' ג"כ.
וכדי לתרץ קושיא זו, נעורר עוד קושיא על הש"ס פ"ה דברכות (לג:), אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י, יב) ועתה מה ה' אלדיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלדיך, אטו יראה מלתא זוטרתי היא, והא כתיב יראת ה' אוצרו. ומשני, אין לגבי דמשה זוטרתי, משל וכו'. והקושיא מפורסמת, הא משה אמר זה לישראל, והדרא קו', הא להם אינו זוטרתי. וכבר בארתי מזה במ"א יעו"ש.
לבאר זה, נבאר קושיית מוהרש"א בפ"ב דשבת (כג:), אמר רבא האי מאן דרחים רבנן הוי לי' בנין רבנן וכו', דדחיל מרבנן הוא גופא הוי צורבא מרבנן וכו'. והקשה, הא מעלת אהבה גדולה ממדת יראה, וא"כ ראוי הי' וכו', יעו"ש.
ולבאר כל הנ"ל בחדא מחתא, נראה לי, דאיתא (בפ"ק) [בפ"ד] דקדושין (מי"ב) משנה, מתיחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו'. וכבר בארתי משנה זו בכמה פנים. וכעת נ"ל, דאיתא בפרק ד' דברכות (כח:), כשחלה רבי יוחנן בן זכאי אמרו תלמידיו רבי ברכנו, אמר להם יהי רצון שיהי' מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו עד כאן ותו לא, אמר להם הלואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם וכו'. והקשו המפרשים, דאכתי הקושיא במקומו עומדת, וכי חשידו בעיניו ה' תלמידיו, גדולי עולם כולם, יאמרו שמא יראני אדם, ולא שמא יראני המקום וכו'. והרב האלשיך [בפרש' שמיני דף קמ"ז ע"ד (ט, כג-כד)] ביאר על פי מעשה דרב עמרם חסידא (קדושין פא.) וכו' יעו"ש. ולי נראה לדקדק דהוי ל"ל יראת שמים, מה מורא שמים. וגם דהוי ל"ל לכם, מאי עליכם.
ונבאר משנה סוף (סוטה) (נזיר פ"ט מ"ה) נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי, נאמר בשמשון מורה שנאמר (שופטים יג, ה) ומורה לא יעלה על ראשו, ונאמר בשמואל מורה (שמ"א א, יא), מה מורה האמור בשמשון נזיר וכו'. אמר רבי יוסי והלא אין מורא אלא של בשר ודם. ר"ל, שלא יהי' אימת אדם עליו. אמר לי' רבי נהוראי וכו', שכבר הי' עליו מורא בשר ודם, ע"כ.
לבאר משנה זו, דאיתא בפרי עץ חיים (ש' חזרת העמידה) בפרק ו', מצות ברכת כהנים בסופו, וז"ל: אמור להם יברכך, אמור גימטריא רמ"ח עם הכולל וכו', וז"ס המורא שצריך אדם ליראה לפני הש"י, ושיהא מורא אלדיו על ראשו, סוד אור המקיף ברמ"ח איברים כמנין מורא, והיא השכינה המקפת על ראשו של אדם, המקפת המוחין שלו. והנה הנזיר אין לו מקיף זה, כי כל מקיפים אלו הם פנימים בו, כי הוא עולה עד עתיקא. וזה סוד האמור בשמשון, מורא לא יעלה על ראשו, כי אין לו מקיפים למעלה, כי כולם תוך ראשו פנימים, עכ"ל.
וז"ס הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את חבירו חיים בלעו (אבות פ"ג מ"ב), ועיין מזה בכתבים, ר"ל שמחמת מורא של אור המקיף של השכינה הנק' מלכות שעל ראשו של אדם, אין איש יכול לבלוע את חבירו, כי הוא סוד ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ (בראשית ט, ב). מה שאין כן כשאדם עובר עבירה, מסתלק המורא מעל ראשו, ויוכלו לשלוט בו, כמבואר בזוהר ובתיקונים. ומשום זה אחר חטא דור המבול, הוצרך לחזור הש"י ולברך את נח ובניו ומוראכם וכו', יעו"ש.
ובזה יובן נזיר הי' שמואל כדברי רבי נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו, ר"ל שנכנס המקיף בפנים כנ"ל. אמר רבי יוסי והלא אין מורא אלא של בשר ודם, ר"ל שלא יהיה אימת אדם עליו, והיינו ע"כ מחמת שיש להם מו"רא ומקיף של מלכות שאין שום ברי' יוכל לשלוט בו, ואי ס"ד שהי' נזיר הא אין לנזיר מקיף זה, שנכנס בפנים, וכנ"ל. ומשני רבי נהוראי, דבאמת הי' לו מורא מבשר ודם, שנאמר (שמ"א טז, ב) איך אלך ושמע שאול והרגוני וכו', והיינו משום שנכנס המקיף בפנים, והבן, והש"י יכפר.
ולהלביש דבר זה נ"ל, איך יתכן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, מי שהוא מדריגה תחתונה שיש לו מורא ואור המקיף, אז ומוראכם וחתכם יהי' על הכל, ואין שום בריה יוכל לשלוט בו, ומי שהוא קדוש ונזיר ה' במדריגה עליונה, שאין לו מורא זו, שנכנס בפנים, ויוכלו לשלוט בו, היתכן זה.
ונ"ל דשמעתי בשם מורי פי' הש"ס (ברכות לה:), הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ת"ק ורבי ישמעאל ס"ל ואספת דגנך (דברים יא, יד), הנהג דרך ארץ. רשב"י ס"ל, אדם חורש וקוצר, תורה מה תהא עליה, אלא כשישראל עושין רצונו של מקום מלאכתו נעשית על ידי אחרים. ומשיג אחרי זה, הרבה עשו כרשב"י וכו'.
והענין, כי יש ב' סוגי אנשים, א' הנוהג על פי הטבע, וחורש בשעת חרישה וקוצר בשעת וכו'. ב' הנוהג למעלה מהטבע, לבטוח בה' שיזמן לו במעט עסקיו די פרנסתו, ושיפנה לעסוק כל ימיו בעבודת הש"י, אז מלאכתו נעשית על ידי אחרים, והיינו צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד) שדרש בש"ס דמכות (כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת וכו'. מה שאין כן מי שאינו במדריגות בטחון, ורוצה לעשות כמו רשב"י, והניח מדריגותו על פי הטבע, ומדריגה עליונה לא השיג, ונשאר קרח מכאן ומכאן. וז"ש הרבה עשו כרשב"י, גם שאינו בגדר זה, לכך לא עלתה לו ודפח"ח, ומהרחבת ביאר משלי. הגם ששמעתי ג"כ, לפי שהר"בה עשו כרשב"י לכך לא עלתה וכו', ודפח"ח.
וה"נ הנוהג על פי הטבע, צריך שמירה שישתמר על ידי מורא השכינה שהיא אלדים גימטריא הטב"ע שעל ראשו, אור המקיף שהיא מורא בשר ודם שיראו ממנו, כמ"ש וראו כי שם ה' נקרא עליך (דברים כח, י). מה שאין כן הנוהג למעלה מהטבע, כמו נזיר ה' שהוא דבוק למעלה, אשר שם אין שטן ופגע יוכל להגיע אליו, כמ"ש בכתבים שצריך זווג אחור באחור למטה מיראת החיצונים, מה שאין כן למעלה אין צריך לזה, יעו"ש.
ובזה יובן, איך אל"ך, ר"ל כי נודע הליכה היא להתרחק ממנו יתברך מדביקותו, וז"ש איך אלך להתרחק ממך, ושמע שאול והרגוני (שמ"א טז, ב), כי הניח מדריגתו ומדריג' אחרים לא הגיע, ונשאר קרח מכאן ומכאן. ואז אמר לו הש"י, תקח עגלת בקר בידך, להתנהג על פי הטבע, ויהי' לו אז מורא השכינה, עד שיחזור למדריגתו, מאחר שהכל הוא לעשות רצונו ית' ושליחתו, בין בהתנהג על פי הטבע או למעלה מהטבע, והבן.
ובזה יובן שאמר להם רבי יוחנן בן זכאי יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, ר"ל גם שאתם בני עליה, למעלה מהטבע, יהי' מו"רא שמים עליכם, שיהא עליכם מו"רא ואור המקיף העליון שיש לתואר הנקרא שמים ז"א, שהוא למעלה מהטבע. כמורא בשר ודם - שהיא מוראה של מלכות, אשר בשר ודם יראים מזה, המתנהגים על פי הטבע.
וזה ששאלו עד כאן ותו לא, הא יותר מדריגה הוא שיכנס המורא של אור המקיף בפנים, יותר מן כשהוא עלי"כם באור המקיף, שהיא מורא בשר ודם, והראי' מנזיר כנ"ל.
והשיב ולואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם, ר"ל ולואי, גם שתהיה בני עלי' ונכנסו מקיפין ראשונים בפנים, מ"מ הלואי שתזכו למורא ומקיף מן אור היותר עליון, כמו שיש לז"א הנק' שמים, שהם מקיפי אבא הנכנסין לברכת כהנים, כמ"ש בכתבים, וזה ג"כ נקרא יראה עליונה שהיא חכמה, וכמו שכ' בכתבים, וכשיהי' מורא זה עליכם תמיד, שהיא במחשבה, לא תבוא שום עבירה לידכם, כמ"ש בתיקונים בסוד אדם והבל כשחטאו, שנסתלק תחלה המחשבה עילאה וכו'. וז"ש כשאד"ם עובר עבירה, אמר שלא יראני אדם ולא מהקדוש ברוך הוא, שנאמר (בראשית ג, י) ואחבא וגו' ויתבוששו, והבן, והש"י יכפר.
ובזה יובן מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר. ור"ל המתנהג על פי הטבע, יש לו מוראה של מלכות שנקרא בתו, ומי שמתנהג למעלה מהטבע, זוכה למורא שמים, סוד בינה ביחוד אבא, כי אבא טמיר וגניז גו אמא, וז"ש מתייחד אדם עם אמו יראה עלאה, ועם בתו יראה תתאה, רק שיהי' בקירוב בשר בלי לבוש שהיא יראה חיצונית, וכמו ששמעתי הוי ערום ביראה (ברכות יז.) ודפח"ח, וכמו שבארתי מזה באופן אחר.
א"כ מבואר קושיית הרי"ף, כי מוראה של מלכות נקרא מפתחות החיצוניות, ומה שנאמר יראת ה' אוצרו, היינו מורא שמים שהיא יראה עלאה. וזה שמכריז רבי ינאי וכו', וק"ל.
ומעתה לא קשה קושיית מוהרש"א, דמאן דדחיל מרבנן היינו יראה עלאה שהיא למעלה מאהבה, לכך איהו גופא צורבא מרבנן וק"ל.
ובזה יובן ביאר הפסוק, עובד אדמתו, דהיינו כתנא קמא ורבי ישמעאל, הנהג דרך ארץ לחרוש ולקצור כדרך שלו - ישבע לחם. ומרדף ריקם, דהיינו שהוא ריקם ממדריגת בטחון למעלה מהטבע, שעושה כרבי שמעון בר יוחאי, לכך לא עלתה לו וישבע ריש. מה שאין כן איש אמונות, שהוא מסוג אנשי אמונה ובטחון, אז רב ברכות. מה שאין כן אץ להעשיר, שרוצה להחזיק במדריגות בטחון כדי שיעשיר, לא ינקה, כמבואר בח"ה, יעו"ש.
ובזה יובן המדרש, אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף. ר"ל, לפי שהי' יוסף מתנהג למעלה מהטבע לבטוח בה' ולא באדם, א"כ ראוי לו שלא יפנה אל רהבים, והוא אמר זכרתני והזכרתני, שהוא על פי הטבע, לכך נענש, שהניח מדריגתו ולא תפס מדריגה אחרת, ונשאר קרח מכאן ומכאן. בשלמא אדם הנוהג על פי הטבע, אין זה ראוי לעונש, מה שאין כן הוא. לכך נענש ב' שנים, והוא דאיתא במסכ' שבת פרק כל כתבי (קיח:), אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה וכו', אמר רבי יוחנן אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות וכו'. וכתב הרי"ף, כי שמירת שבת א' לתקן הקלקול, ושמירת שבת ב' שיהיו ראויין לגאולה וכו', יעו"ש. וה"נ שנה א' לתקן הקלקול, ושנה ב' שיצא ממדריגת הטבע אל מדריגתו הראשונה למעלה מהטבע, וק"ל.
ובזה יובן, ולא זכר שר המשקים את יוסף על פי הטבע, וישכחהו גם למעלה מהטבע, שממדריגה זו הניח ידו, וגם בזה לא אחז, ונשאר קרח מכאן ומכאן. עד מקץ שנתיים ימים, שנה א' לתיק[ו]ן הקלק[ו]ל, ושנה ב' שיצא מן הטבע אל למעלה מהטבע, אז ופרעה חלם, ר"ל מן שכחה הנק' פרעה, כאשר שמעתי בשם מורי ש"ן. נעשה חלם, שהוא בחי' זכרון למעלה מהטבע, דהדר חלים. והוצרך פרעה ליוסף מטעם זה, וז"ש בלעד"י, כי גם אלדים שהוא הטבע, יענה שלום פרעה, והבן.
עוד נ"ל לבאר פסוק עובד אדמתו ישבע לחם וגו' רב אמונות וגו'. דכ' בחובת הלבבות שער הבחינה פ"ג וז"ל: החכם המבין וכו', וידביק בעבודתו וגו', ויברור מגשמי העולם די ספוקו בלבד, ויעזוב שאר מותרי העה"ז המטרידים את הלבבות מן אלדים וכו', ויחשוב העולם וקנינו צידה ליום מועדו וכו'. והסכל יחשב בעה"ז לשבת עולמים וכו', ואח"כ עמלו וקבוצו יהי' לזולתו וכו'. והמשל לשני אחים שירשו מאביהם אדמה שצריכין לעבדה, וחלקו אותה לשנים, ולא הי' להם דבר זולתה, והי' אחד חכם ואחד סכל, החכם השתכר את עצמו בעבודת אדמה של אחרים, וכשהי' נפטר משם עושה אדמתו, וגם הי' מצמצם בפרנסתו כדי שיהיה לו פרנסה ליום א' שיהי' עובד אדמתו, וכך הי' עושה והולך עד שלא הוצרך להשכיר את עצמו לאחרים, ועוסק רק באדמתו, ואסף פירותי' וכו'. והכסיל הי' נשכר ג"כ לאחרים להתפרנס, ולא לקח פנאי לעסוק באדמתו, וכשהי' נשאר בידו מזון על יום א' הי' מטייל שלא לפקח בעבודתו, עד שנשאר אדמתו שממה וכו', והמשכיל יבין וכו', יעו"ש.
ובזה יובן עובד אדמתו של עצמו לעה"ב, דהיינו לעבדה ולשמרה במצות עשה ולא תעשה. ישבע לחם, יסתפק במועט מעסק פרנסת עה"ז, ישבע בלחם לבד ולא למעדנים. מה שאין כן מרדף ריקם, שרודף אחרי תאוות ותענוגי עה"ז שאח"כ נשאר ריקם מזה, ובא שמה בלא לחם ושמלה, ישבע ריש, וק"ל.
איש אמונות רב ברכות וגו', דשמעתי בשם מחותני מוהר"ח לתרץ קושיית התוספות בפ"ק דסנהדרין (דף ז. ד"ה אלא), אמר רב המנונא אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר (משלי יז, יד) פוטר מים ראשית מדון, והקשו התוספות, דהא אמרינן בפ"ב דשבת (דף לא.), דשואלין תחלה נשאת ונתת באמונה, ואח"כ קבעת עתים לתורה. ומשני התוספות ב' תירוצים יעו"ש. וביאר על דרך הלצה, כי טענת היצה"ר באדם כי תאוה היא לעינים, תאוות עה"ז מזומן מיד, מה שאין כן עה"ב היא בהקפה והאמנה, ויותר יש לבחור במזומן מן הקפה והאמנה, שהיא עסק התורה שהיא לעתיד. לכך שואלין תחלה, נשאת ונתת באמונה, ר"ל סחורה נשאת ונתת בהקפה ואמונה, א"כ למה לא קבעת עתים לתורה שהיא ג"כ בהקפה והאמנה בעסק עולם הבא, ודפח"ח.
ובזה יובן, איש אמונות, שמצד אמונה והקפה עוסק בעסקי עה"ב. רב ברכות, זוכה לרב ברכות טוב הגנוז לצדיקים לעה"ב. ואץ להעשיר, שהוא דוחק ואץ להעשיר מיד בעסק עולם הזה, לא ינקה, כי באמת הטוב גנוזה לטובים איש אמונות וכנ"ל, וק"ל.
•
בפרק (א') ב' דשבת (כא:) מובא בטור אורח חיים סימן תר"ע: מאי חנוכה, דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומא דחנוכה תמניא אינון דלא למיספד בהון וכו', כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים, ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, ולא הי' בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים וכו'.
והקשה בית יוסף וז"ל: ואיכא למידק למה קבעו ח' ימים, דכיון דשמן שבפך הי' בו להדליק לילה אחת, ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות. ונ"ל, שחילקו שמן שבפך לח' חלקים, ובכל לילה היו נותנין במנורה חלק א', והי' דולק עד הבוקר, ונמצא שבכל הלילות נעשה הנס עכ"ל.
ונפלאתי על תירוץ הב"י, הא כתב בעל מגן אברהם ריש סי' תרע"א (סק"א) וז"ל: ומי שאין לו שמן הרבה יתן באחד שמן כשיעור, ומהמותר יחלק לחלקים, דאל"כ אלא יחלוק לחלקים בשוה, א"כ לא ידלוק אפי' באחד כשיעור, עכ"ל. נמצא איך אפשר לומר שחילקו לח' חלקים, דא"כ לא ידלוק אפילו בא' כשיעור, ובתורה כ' (עי' שמות כז, כא) מערב עד בוקר יערוך אותו, תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר (מנחות פט:). ומה שהביא הב"י עוד שני תירוצים, כבר כתב הט"ז (סי' תע"ר סק"א) שאין זה אלא דברי נביאות, יעו"ש.
ובעל הט"ז (שם) תירץ, דע"כ נעשה נס גם בלילה ראשונה, דאלו נדלק כל מה שהי' בלילה ראשונה לא הי' מקום לנס לחול על שום דבר, אלא ודאי דנשתייר, ועל אותו שיור באה הברכה וכו', יעו"ש.
ונשאלתי על זה קושיא תמוה, הא איתא במנחות (פט:), מערב עד בוקר תן לה מדתה, שתהא דולקת מערב עד בוקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכים, וכן לכל הלילות, ואם יותר אין בכך כלום. וחכמים ששיערו שהי' בפך להדליק לילה אחת, ע"כ כמדתה וכשיעורה היה, דהיינו שידלק מערב עד בוקר בלילי טבת הארוכים, דפחות מזה לא נתנו במנורה כלל, כמ"ש תן לה מדתה וכו', ולפי ערך מדת לילה שהי' בכ"ה בכסליו קטנה מלילת טבת הארוכים, לפי ערך מדה זו ראוי הי' שתשאר מן השמן אשר עליו תחול הברכה, ואין מקום לתירוץ הט"ז כלל, והדרא קושית הב"י לדוכתיה, עכ"ל.
ולכאורה הי' נראה לי לתרץ זה, ממ"ש מוהרש"א בפ"ג דחולין (נה.) על הקושיא שהקשה מהר"ם, הא טימאו המנורה וכו'. ותירץ מוהרש"א, דע"כ לא הי' אפשר להן להדליק אלא בשברי כלי חרס שהן טהורין, דהיינו מסאה ועד סאתיים, שבשבריהם נטהרו בפחות מחצי לוג, והשתא ע"כ גם בלילה הראשונה לא נתנו אלא פחות מחצי לוג לכל נר, ואעפ"כ היו דולקין כל הלילה בימי חנוכה שהם לילי טבת הארוכים דצריך חצי לוג, וא"כ הי' הנס גם ביום ראשון וכו', עכ"ל.
והנה כל זה אתי שפיר לדבריו, דלילי חנוכה הם לילי טבת הארוכים, דצריך חצי לוג לכל נר, שפיר הי' הנס כנ"ל. מה שאין כן לפי דברי השואל הנ"ל, וכן הוא האמת, דלילי חנוכה הם קטנים מלילי טבת הארוכים, ואם לילה היותר ארוכה צריך חצי לוג, א"כ ליל ך"ה בכסליו סגי בפחות מחצי לוג, א"כ לא הי' כאן שום נס, דפחות מחצי לוג הוא מדת אותו לילה. אלא ע"כ, דבאמת אין זה הנס, אלא מה שנשתייר אשר עליו תחול הברכה הוא הנס, וכדברי הט"ז וא"ש וק"ל. כך הי' נראה לי פשוט.
אפס, שחזר השואל והקשה, דלמא הי' שמן בפך כמדת ליל טבת שהוא חצי לוג, וכמשמעות הנ"ל. ואף אם הי' במנורה פחות מחצי לוג, מ"מ נשתייר בפך שמן אשר עליו תחול הברכה, ולא הי' כאן שום נס עכ"ל. ואף שיש להקשות כן גם לדברי מוהרש"א, מלבד מה שדחיתי סברא זו בארוכה, מכל מקום אמרתי לתרץ הדבר בדקדוק בעז"ה.
ותחלה נעורר עוד הספק הנ"ל על מוהרש"א, וכי כשגגה יצא הדבר מלפניו לומר דלילי חנוכה הם מלילי טבת הארוכים, וז"א אחר העיון והדקדוק בחשבון, ונמצא לא היה כאן שום נס, כי פחות מחצי לוג הוא מדת אותו לילה שהיא ך"ה בכסליו.
ונ"ל דיש עוד איזה קושיא, ויתורץ חדא בחברתה, ואחר ביאור שני קושיות אלו יבואר שגם קושיות השואל אינו. והוא מה דקשיא לי מעודי, דמצינו בפרק קמא דראש השנה דף ך"א (ע"א), שלח לי' רב הונא בר אבין לרבא כד חזית דמשכיה תקופות טבת תקופת ניסן עד שיתסר בניסן. ופירש רש"י, ומתחיל תקופות ניסן בי"ו בניסן. עברה לההיא שתא, שנאמר (דברים טז, א) שמור את חודש האביב וכו'. וא"כ ק', לפי סדר תקופות מר שמואל, שנמשכו תקופות ניסן עד אחר ך"א בניסן כמו שהי' בשנת תפח"ל, ואפילו הכי אין מעברין.
אחר כותבי זה מצאתי קושיא זו בספר לקוטי אור. ותירץ, על פי מ"ש הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (פ"ט-פ"י), דשני תקופות יש, ותקופות רב אדא בצינעא, ותקופות מר שמואל בפרהסיא, והטעם, לפי שתקופות רב אדא היא אמית[י]ת בעיני רז"ל, והראי' שב"ד הגדול שבירושלים היו מחשבין על פי תקופות רב אדא, שהם אמיתים לפי דעת התוכניים המיוסד כולו על תקופות רב אדא וכו', יעו"ש, וזה שהצניעוהו כמ"ש השבעתי אתכם וכו' (שה"ש ב ז, ג ה, ח ד), עכ"ל.
וידוע דתקופ(ו)ת רב אדא לעולם קדומה לתקופות מר שמואל י"א ימים, דוק ותשכח, [וכן רגיל העולם לומר, י"א קודם התקופה מתחיל היום להאריך והלילה לקצר, והיינו מתקופת רב אדא, ודוק].
ואחר החשבון מוכח דאותו שנה שנצחו החשמונאים ונטלו המלכות מיוונים, הי' ג' אלפים תרך"ב לבריאות עולם, שנת י"ב למחזור קטן. דהא מפורש בריש ע"ז (דף ט:) ברש"י (ד"ה דמתניתא) ותוספות (ד"ה האי) בשם סדר עולם, דשנת קע"ב אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים לבריאות עולם. וחשמונאים כשנצחו ליוונים היו מאתיים וששה שנים קודם החורבן, דהיינו מאה ושלש מלכו הם, ואחריהם הורדוס מלך מאה ושלש, עד שחרב הבית, עולה ג' אלפים תרך"ב לבריאת עולם.
ומעתה צא וחשוב ג' אלפים תרך"ב למחזורים קטנים, ותנכה מכל מאה ה' שנים שהוא חמש מחזורים קטנים, ועולה מן ג' אלפים ת"ר, ק"פ מחזורים, וחזור וחשוב אותן ה' שנים מכל מאה, עם אותן כ"ב שנים שנשאר מן ג' אלפים תרך"ב, ועולה ר"ב שנים. ותעשה מהן מחזורים קטנים, ועולה עשרה מחזורים, ונשאר י"ב שנים למחזור קטן של מחזור קצ"א לבריאות עולם.
והשתא דמוכח דאותה שנה שנצחו החשמונאים הי' שנת י"ב למחזור קטן, צא וחשוב ותמצא, שכל שנת י"ב למחזור קטן הוי תקופות טבת ז' ימים לחודש טבת כמבואר בספר עברונות בעיגול דף ך', והוא לתקופות מר שמואל. ומעתה הוי תקופות רב אדא שהוא אמיתת במהלך החמה, י"א ימים קודם לתקופות מר שמואל, נמצא עולה תקופות רב אדא, ליל ך"ו כסליו, שמאותה הנקודה מתחיל הלילה להקטין, כי אז החמה בראש מזל גדי, נוטה לדרום מקו השוה, כמבואר בתכונה, ועיין בלקוטי אור.
ומעתה אותה שנה שנעשה הנס בשמן, כשנצחו החשמונאים, הי' ליל ך"ה בכסליו היותר ארוכה מכל הלילות, והי' צריך חצי לוג כמו ללילי טבת הארוכים בשאר שנים, ומעתה דברי מוהרש"א כנים ואמתיים, שבאותו שנה הי' צריך חצי לוג לליל ך"ה בכסליו, והם נתנו פחות מחצי לוג ואפשר הדליק כל הלילה, והיינו הנס.
ומעתה סרה קושיות השואל ג"כ, שאף אם כדבריו כן הוא, דהי' שמן בפך חצי לוג ללילי טבת הארוכים, מ"מ זה הי' מדת אותו לילה שהיא ארוכה ביותר, וא"כ על מה תחול הברכה שנעשה נס גם בלילה הראשונה, ומעתה דברי הט"ז כנים ואמתים, וזה ראיה שאין עלי' תשובה, ודוק.
איברא דעל תירץ מוהרש"א הנ"ל נפלאתי מצד אחר, והוא ממשנה ג' פ"ב דכלים, הטהורים שבכלי חרס טבלא שאין לה לזבוז וכו', והמטה והכסא והשולחן והמנורה של חרס הרי אלו טהורים, עכ"ל. וכן הוא בתורת כהנים פרש' שמיני, אשר יפול מהם אל תוכו (ויקרא יא לג), פרט לכסא, שולחן, ומנורה של חרס, שאינו מקבל טומאה. וא"כ דלמא במנורה של חרס הדליקו שאינו מקבל טומאה, והדרא קו' לפירוש מוהרש"א מה הי' הנס, וצ"ע ליישב זה.
וכדי לתרץ הקושיא שהקשה ב"י, נעורר הספיקות שיש בסוגיא זו, ותחלה נעורר איזה ספק על קושיית הב"י, והוא דהקשה אבודרהם (הל' חנוכה) בשם ספר העתים, מ"ט אין עושין ט' ימים חנוכה משום ספקא דיומא, עיין בעטרת זקנים ריש הלכות חנוכה.
ומעתה לפי הוצעות קושיא זו, י"ל דבאמת לפי הנס הי' ראוי לעשות רק ז' ימים חנוכה, והא שעושין ח' ימים הוא משום ספיקא דיומא, ואין מקום לקושיית הב"י כלל. אבל נראה דשפיר הקשה, ויש לתרץ בענין אחר.
והספיקות שיש בסוגיא זו הוא, חדא דלשון מאי חנוכה אין לו שחר כלל. ועוד, דרש"י פירש מאי חנוכה, לאיזה נס קבעוהו. דקשה חדא, דלמא לא משום נס קבעוהו רק משום חנוכת המזבח, וכפירוש מוהרש"א (ד"ה מאי חנוכה). ועוד מדאמר לאיזה נס קבעוהו, משמע דיש כאן שני ניסים ולא ידענו בשביל איזה נס קבעוהו. וזה אינו, דלא מצינו בחנוכה רק נס אחד של נרות. ב' ק' אריכות לשון הש"ס ללא צורך, בכ"ה בכסליו יומא דחנוכה תמנ"יא אינון, דהל"ל בקיצור, דת"ר כשנכנסו יוונים וכו'. ג' ק' מה ראו(י) לקבוע הלל והודאה בשביל נס שנעשה בנרות שהוא קיום מצוה א' בתורה, ולא קבעו י"ט בהלל והודאה על גודל הנס של נצחון המלחמה שנפלו רבים ביד מועטים וכו', גם נתבטלה גזרתם שגזרו לבטל כל התורה כולה. ושאר הספיקות יבוארו מאליהן.
ונ"ל דהסגנון הוא כך, דקושיא חדא יתורץ בחברתה, והוא דיש כאן שני פרושים על תיבת חנוכה, ופירוש א' סובל משמעות נס א', ופירוש שני סובל פירש נס אחר, אלא דלכל פירוש שיהי' תיקשי לך איזה קושיא, ולזה נסתפק הש"ס מאי חנוכה.
והוא, דכתב הר"ן (שבת ט: בדפי הר"ן) פירוש חנוכה הוא חנו ך"ה. ור"ל על דרך שפירש הלבוש (או"ח סי' תער ס"א) שנחו ממלחמה וקבעו שמחה וי"ט, כמו שמצינו במגלה ונחו בי"ד ועשו אותו יום משתה ושמחה (אסתר ט, יז), וה"נ נחו החשמונאים בכ"ה מנצחון המלחמה, ועשו י"ט לדורות ג"כ. ולפ"ז משמע שקבעו חנוכה בשביל הנס של נצחון המלחמה, וכקושיא ג' הנ"ל. ואבודרהם פירש חנוכה, ר"ת ח' נרות והלכה כבית הלל, ולפ"ז משמע שנקבע בשביל נס הנרות.
והנה בשלמא לדעת אבודרהם י"ל משום כך עושין ח' ימים חנוכה, משום שהי' הנס ח' ימים בנרות. ואף לסברת הב"י שהי' רק ז' ימים הנס, מ"מ י"ל דעושין ח' ימים משום ספיקא דיומא וכנ"ל. אבל לדעת הר"ן משום שנחו מנצחון המלחמה, א"כ די ביום אחד חנוכה, כמו בפורים שעשו רק יום אחד משום טעם זה. ולאידך גיסא ק' איפכא, בשלמא לדעת הר"ן שפיר עושין חנוכה ביום כ"ה כסליו משום שנחו מנצחון המלחמה ביום כ"ה כסליו. אבל לטעם האבודרהם ק', מ"ט נקבע יום ראשון של חנוכה ביום כ"ה, הא נס של נרות לא הי' ביום הראשון, וכקושיית הב"י. ואי נמי עושין ח' ימים משום ספיקא דיומא, היינו שמוסיפין בסוף עוד יום א', וא"כ ביום כ"ו ה"ל להתחיל חנוכה.
וע"כ מכוח קושיות הנ"ל צריך אני לומר דתרווייהו איתנוהו, ובשביל שנחו מנצחון המלחמה ביום כ"ה, מתחילין ימי חנוכה ביום כ"ה, ומה שעושין עוד ז' ימים חנוכה חוץ מיום ראשון, הוא משום נס של נרות שהי' ז' ימים, ומשני שני ניסים קבעוהו. והוא בברייתא, דתחלה אמר שלא למיספד, והיינו משום נס ראשון. ואח"כ קבעו בהלל והודאה, משום היכר נס שני של נרות.
ובזה יובן מאי חנוכה, ששואל הש"ס הפירוש של תיבות חנוכה, אשר מתוך פירושו יודע לאיזה נס קבעוהו וכפירוש רש"י, דאם הוא כפירוש הר"ן, ומכוח שנקבע בשביל נס של נצחון המלחמה, א"כ אכתי ק' אמאי עושין ח' ימים דהי' מספיק ביום א'. ואי כפירוש אבודרהם, ומכח שהוא בשביל הנס של נרות, א"כ ק' מאי טעמא עושין בך"ה. וזה שנסתפק מאי חנו"כה, איזה פירוש סובל תיבה זו, כי לכל א' מהפירושים שדי בי' נרגא.
והשיב הש"ס, דתרווייהו פירושים איתנוהו, תדע דת"ר בכ"ה בכסליו יומא דחנוכה תמניא אינון וכו', ואי כפירוש אבודרהם לחוד, ק' למה בכ"ה בכסליו. ואי כפי' הר"ן לחוד, ק' למה אינון תמניא יומא, דהי' מספיק ביום א'. אלא ש"מ, דהא והא איתא, ומשום נס ראשון תיקנו מיד דלא למספד בהון ודלא לאתענאה, ואח"כ כשנעשה הנס בנרות, תיקנו בהלל והודאה, א"כ שמע מינה כנ"ל, ודוק.