שימושי הברית
בפועל, מהותה של טובת הכלל היא להבטיח בחיים החברתיים את פרי שיתוף הפעולה הוולונטרי.1Michael Novak, Free Persons and the Common Good (Lanham: Madison, 1989), p. 80.
מייקל נובאק
כאמור, הברית היא בעיניי דרך לראיית החברה בת זמננו. הברית מתייחסת לבעיות שתיאוריות אחרות מתעלמות מהן, בייחוד ליצירת לכידות בחברה שיש בה מספר גדול של קבוצות אתניות ותרבויות שונות. הברית נכנסה למערב באמצעות הדת, אבל היא איננה מושג דתי במהותו. אפשר להשוות זאת לתפיסת הסלחנות, שגם היא החלה את חייה כרעיון דתי אבל כיום מתייחסת לכל אחד מאיתנו ללא הבדל דת. חשיבה במונחי ברית אינה מבוססת על ההנחה שקיימת הסכמה היסטורית ממשית, כפי שחשיבה במונחי אמנה חברתית אינה מבוססת על ההנחה שקיימת אמנה היסטורית ממשית. זוהי פשוט דרך חשיבה, הרגל של הלב ושל הדעת, המעצב את האופן שבו אנו תופסים מציאויות חברתיות. בפרקים הנותרים אני מבקש לבחון כיצד עשוי מושג הברית לעזור לנו לחשוב בצורה שונה על הסוגיות הניצבות בפני הדמוקרטיות הליברליות של היום.
מֵעֵבֶר למדינה ולשוק
במחצית המאה האחרונה שלטו שני מושגים עיקריים בחשיבה על החברה – הפרט והאומה, ושני מוסדות משלו בכיפה – השוק והמדינה. השוק רואה בנו פרטים. אנחנו מחליטים מה ברצוננו לקנות, מוציאים כסף, קונים כאוות נפשנו ועל פי יכולתנו הכלכלית, ובכך אנו חושבים בראש ובראשונה על עצמנו. המדינה רואה אותנו בצורה קולקטיבית כאומה. אנחנו משלשלים פתק בחירה בקלפי, משלמים מיסים, ומצפים שהמדינה תספק לנו בתמורה שירותים.
המוסדות הללו אחראים לשתי המילים המשמשות אותנו לתיאור החברה שבה אנו חיים. ליברלית ודמוקרטית. המושג "דמוקרטית" מתייחס למדינה: איך מופעל הכוח ובידי מי – השליט? קבוצה? כולנו יחד? הדמוקרטיה הייצוגית אומרת שהשליט, יהיה אשר יהיה, אחראי בפני כולנו ונבחר באמצעות בחירות חופשיות וסדירות שבהן יש קול לכל אחד מאיתנו ללא הבדל צבע ודת.
אבל הדמוקרטיה איננה ערובה לחירות. עריצים עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות – היטלר, למשל. קיימת אפוא שאלה נוספת: עד כמה ראוי להרחיב את הכוח? דמוקרטיה היא שלטון העם, ולמעשה פירוש הדבר שלטון הנתון בידי רוב העם. הסכנה היא ששלטון כזה עלול להוביל ל"עריצות הרוב". הרוב עלול לנסות לאכוף את רצונו על האחרים ובכך לשלול מהם את חירותם ואת זכויותיהם.
התשובה טמונה בגידור תחום מסוים בחיים והרחקתו מהישג ידה של הפוליטיקה. כזכור, זו הייתה משמעותה המקורית של המילה "זכויות", שבהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האומות המאוחדות מ־1948 הוגדרה ככוללת את הזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי; יחס שוויוני והגנה של החוק; חירות המחשבה, המצפון והדת; חירות הדעה והביטוי; חירות ההתאספות וההתאגדות בדרכי שלום, וכן הלאה. זכויות אלה הן בלתי נפקעות מבחינה זו שמנגנון המדינה אינו יכול לפגוע בהן בצורה לגיטימית. ג'ון סטיוארט מיל בחר הגדרה רחבה יותר שכללה את כל מה שאינו פוגע באחרים. זהו תחום נרחב של חירות: מכאן התואר "ליברלית" בַּצירוף "דמוקרטיה ליברלית".
מאז המאה ה־19 אנחנו נוטים לחשוב שאיננו זקוקים ליותר מכך מבחינת העקרונות הכלליים המסדירים את חיינו הקולקטיביים. אך לא כך הדבר, כי קיימת מילה שלישית המתלווה ל"דמוקרטיה" ול"ליברלית" – החברה עצמה, זו שמלכדת אותנו לישות פוליטית, למדינה. היא אינה מתייחסת לאחריותיות של השלטון (דמוקרטיה) או למגבלותיו (ליברליזם), אלא למשהו שקדם לשניהם, למושג החברה כמשהו שכורך את כולנו יחדיו במערכת של יחסים ותחומי אחריות הדדיים.
יש כמה דרכים ללכד חברות: דת משותפת, היררכיה של מעמדות, הרגל וּותק. אבל דרכים אלה אינן רלוונטיות עוד לדמוקרטיות הליברליות של המערב. שוב אין לנו דת משותפת, איננו מאמינים בזכויות יתר ובמעמדות, וחדלנו להיות חברה מוכוונת מסורת. כשהבסיסים האלה אינם ממלאים עוד את תפקידם, נחוצה לנו ברית.
קיימת האשליה שנוכל להסתדר בלי ממד שלישי זה ונוכל להסתפק בחירות ובדמוקרטיה. אנחנו בוחרים ממשלות ומציבים גבול לתחומי החיים שבהם מותר להן להתערב. מדוע צריך משהו נוסף?
צריך משהו נוסף כי בלי החברה מתחילה הפוליטיקה עצמה לאבד את הלגיטימיות שלה. למה לנו להקריב למען אחרים? למה לנו לשלם מיסים כדי להבטיח חינוך ובריאות לכול? למה לא נשמור את כספנו ונארגן לעצמנו בתי ספר ובתי חולים למעננו? התשובה: כי דבר כזה ייטיב עם העשירים ויפגע בעניים. אבל למה אמורים העשירים לחשוב על טובת העניים? ברובד מסוים עלינו לשאוב מתחושת הסולידריות הקולקטיבית. עלינו לחשוב על טובת האחרים כי הם אינם רק אחרים. במובן מסוים הם "אנחנו". אבל באיזה מובן?
וכאן אנו מגיעים אל מושגי החברה וטובת הכלל, ובלעדיהם – אם נסתמך אך ורק על כוח ועושר, על פוליטיקה וכלכלה – לא נגיע אל חברה צודקת, אל קהילה המכבדת את האדם. הנביאים הקדומים טענו שהחברה בנויה על יסודות מוסריים של שוויון, צדק, מאור פנים אוהב וחמלה. הנביאים היו אידיאליסטים, אבל גם ריאליסטים פוליטיים, וההיסטוריה הוכיחה את צדקתם. חברה שאין בה ממד של דאגה לזולת אינה יכולה לשרוד לאורך זמן על בסיס העושר והכוח בלבד. נחוץ לנו ממד שלישי.
הלוגיקה של הברית
השוק, המדינה והברית הם שלוש גישות שונות לחיים החברתיים וללוגיקה של ההתאגדות. אני חי בעולם לצד אחרים. לי יש רצונות אבל גם להם, והרצונות מתנגשים. איך אוכל למנוע קונפליקט? לי יש צרכים וגם להם, אבל אף אחד מאיתנו לבדו לא יוכל לספק את כל רצונותיו ללא עזרה מאחרים. איך ניצור שיתוף פעולה?
ישנן שתי דרכים להניע אחרים לעשות את רצוננו. אפשר לאלץ אותם: זו תשובת הכוח. ואפשר לשלם להם: זו תשובת השוק. אבל בשתי הדרכים האלה אין התייחסות מכבדת ומתחשבת לאחרים. אף אחת מהן אינה עונה על מדד היחסים המוסריים של קאנט: ראו בבני אדם מטרה, לא אמצעי. אם אני מאלץ אותך לעשות את רצוני או משלם לך לעשות זאת, אני משתמש בך כאמצעי, לא כמטרה.
האפשרות השלישית היא הברית. שיתוף הפעולה בינינו ייווצר לא מתוך כך שאניע אותך לעשות את רצוני, אלא מכך ששנינו נצטרף להתאגדות מוסרית שתהפוך אותך ואותי ל"אנחנו". אני אעזור לך, אתה תעזור לי, כי ישנם דברים שחשובים לשנינו גם יחד. ברית היא מחויבות כובלת שיש בה שני צדדים או יותר המתחייבים לפעול זה למען זה ולדאוג זה לזה מתוך כיבוד החירות, השלמות והשוני של הזולת. ברית היא פוליטיקה ללא כוח, כלכלה ללא אינטרסים. במה חשיבותה? למשל, היא גורמת לנו לחשוב על טובת הכלל, על טובת כולנו־יחד.
טובת הכלל
חשבו למשל על חוף ים. יש מקומות שבהם החופים הם חלק מהמורשת הלאומית. הם ציבוריים ונגישים לכל אדם בתנאים שווים. אי אפשר לקנות או למכור אותם. לעומת זאת יש מקומות שבהם החופים פרטיים ונמצאים בבעלות מלונות או אנשים פרטיים. הגישה אליהם מוגבלת למי שהפרוטה מצויה בכיסו. חוף ציבורי מייצג את טובת הכלל. חוף פרטי מייצג את השוק. מדינה שבה כל החופים נמכרו בשוק הפתוח תהיה מדינה שבה כל האזרחים יהיו דלים, לא מבחינה חומרית אלא תרבותית, אולי אפילו רוחנית. אנו חשים שיש דברים שאין למוכרם למרבה במחיר מפני שאין למוכרם כלל. הם רכוש של כולנו, ופירושו של דבר שהם אינם רכושו של איש מאיתנו. הם נועדו לשמש להנאה, לא להיות קניינו של מישהו.
הדמוקרטיה הליברלית נטתה להתמקד בפרט ובכוח מסוים אחד, הכוח לבחור. בזכות השוק ביכולתי לבחור מה לקנות. התודות למדינה הליברלית ביכולתי לבחור איך לחיות. מצב כזה ודאי מיטיב עם כולם, לא? כן, אבל רק עד נקודה מסוימת. כפרטים אנחנו מרוויחים, אך כחברה אנחנו מפסידים. אנו חשים שיש דברים חשובים כל כך לכבוד האדם עד שהם אמורים להיות זמינים לכול, לא רק לבעלי הכסף או הכוח. וכאן נכנס לפעולה מושג הברית: הרעיון שכולנו חייבים להתאחד כדי להבטיח את כבודו של כל אחד מאיתנו. ברית היא הפוליטיקה של טובת הכלל.
אנחנו זקוקים למושג "טובת הכלל" ,(The Common Good) כדי להבהיר מהי חברה אחראית. ברור למשל שנצטרך לשנות את הרגלי הצריכה שלנו כדי להגן על הסביבה מפני ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים. אבל למה בעצם צריך להיות לי אכפת מדברים כאלה? הרי הם ישפיעו על החיים הרבה אחרי מותי. באיזה מובן יש לי מחויבות לדורות שעדיין לא נולדו? ובכלל, מה זה משנה אם אפעל בדרכים שאינן ידידותיות לסביבה? ישנם עוד שישה מיליארדים על הכדור הזה, והשפעת התנהגותי היא אפסית.
התשובה היא טובת הכלל. זה מה שכורך אותי עם גורלם של אנשים במקומות אחרים ובתקופות אחרות. בלעדיה, בגלל הכלכלה בלבד לא יהיה מה שיניע אותי לדאוג לסביבה, וגם לא תתקיים הסכמה פוליטית כללית לנקוט את האמצעים הדרושים להגן עליה. חברה היא דבר קיים; טובת הכלל היא דבר קיים, שזמין לכל אחד מאיתנו מפני שהוא שייך לכולנו יחד. ואם נרצה שהמילה "חברה" תישא משמעות כלשהי פרט להפשטה סתם, נצטרך להגן על מרחבים מסוימים, לא רק מרחבים פיזיים אלא גם חברתיים, אינטלקטואליים, מוסריים – מחדירת השוק (קנו מה שתרצו) מצד אחד ועד המדינה הליברלית (עשו מה שתרצו) מצד שני.
הכלכלה והפוליטיקה – הרדיפה אחר אינטרסים אישיים – אינן יכולות לפרש את טובת הכלל בדרך שבה עושה זאת הברית. כל אחד מאיתנו מתחייב לפעול למען כל הנושאים המשפיעים על כולנו. בברית, המושג "הכול" מקיף לא רק את ציבור הבוחרים אלא יותר מכך: נכללים בו החיים, המתים, אלה שעדיין לא נולדו. ברית היא מחויבות המשתרעת על ציר הזמן. היא כוללת את החובה לשמר את המיטב ממורשת העבר וגם לפעול בשם האינטרסים של העתיד הרחוק. לכן אנחנו דואגים לשמר מבנים היסטוריים ולטעת יערות למען הדורות הבאים.
מכאן המתח הסמוי בביטוי "חברה רב־תרבותית". כי חברה נוצרת על ידי תרבותה הציבורית. רב־תרבותיות, לפחות בכמה מצורותיה, מכחישה כמדומה את קיומה של תרבות ציבורית. היא אינה לוקחת את החוף ומוכרת אותו לכל המרבה במחיר, אלא מחלקת אותו לקבוצות מסוימות – כמה מהן אתניות, אחרות דתיות, מבוססות מגדר או מבוססות סגנון חיים. זה המרחב שלנו; זה שלכם. אבל העובדה שהחוף נמצא עתה בבעלות של קבוצה ולא בבעלות של אנשים פרטיים אינה ממתיקה את העובדה שהחוף חדל להיות שלנו, של כולנו־יחד. וזהו ללא ספק דלדול של חיינו הציבוריים.
אם ברצוננו לשאוף את אוויר היחד, ישנם דברים שחייבים להישאר מחוץ למסגרת המדינה והשוק. מדוע זה אמור להיות חשוב כל כך? כי ישנם דברים ששייכים לנו לא מפני שאנחנו כאלה או אחרים אלא פשוט מפני שאנחנו בני אדם, וככל שאותם דברים נרחבים ויפים יותר, כן אנחנו מרגישים אנושיים יותר. מרקם המרחבים הציבוריים שלנו הוא שמעניק לנו גאווה אזרחית והוא ששולל אותה. סקר בריטי משנת 2004 גילה כי 85 אחוזים מהמשיבים ענו שאיכות המרחבים הציבוריים שלהם משפיעה במידה רבה על איכות חייהם.2Survey by the Commission for Architecture and the Built Environment, June 2004, http://news.bbc.co.uk/1/hi/england/3812699.stm. עיר שיש בה בתים נפלאים וגינות פרטיות אך אין בה פארקים ציבוריים היא אולי עיר עשירה בסיפוק אישי אך דלה בחסד קיבוצי.
בעבר הייתה טובת הכלל מבוססת על דת משותפת: עקרון ה־cuius regio, eius religio שנקבע בשלום אאוגסבורג ולפיו דת השליט קובעת את דת המדינה. אחר כך, ככל שהטולרנטיות הורחבה לדתות אחרות, נעשתה האמונה הדתית שאלה של קוד מוסרי משותף שפעמים רבות גם קיבל ביטוי בחוק האזרחי. באחד הפרקים הקודמים הראיתי איך עיקרון זה נשחק בהדרגה במחצית השנייה של המאה העשרים, תחילה בעקבות המהפכה הליברלית של שנות השישים ואחר כך בעקבות מהפכת הרב־תרבותיות של שנות השמונים. הראשונה הרחיבה את החירות המוסרית אל הפרט, והשנייה הרחיבה אותה אל הקבוצה. שתיהן היו משכנעות, כי החברה הבריטית כפי שהייתה אז לקתה במידה רבה מדי של הדרה. היא הייתה לבנה, אנגלוסקסית, שייכת לכנסייה האנגלית, ומי שצבעו או מוצאו או דתו היו שונים נחשב נוכרי, אורח. המארח היה נדיב ורבים מהאורחים היו אסירי תודה על הכנסת האורחים. אבל אחרי התוצאות הנוראות שהולידה הלאומיות האירופית, מי יכול היה להמשיך לדבר בכבוד ובהגינות על מארחים ועל אורחים? החברה חולקה אפוא, תחילה לפרטים ואחר כך לקבוצות, והפכה למלון.
אלא שמלונות אינם מרחבים ציבוריים. כן, יש בהם טרקלינים וברים ומסעדות וחדרי ישיבות, אבל האורחים אינם רואים את עצמם כקהילה. אין תחושה של אחריות קיבוצית היוצרת אצלם מחויבות לאורחים האחרים. אם נשפך למישהו משקה, תמיד יהיה מלצר שיבוא לנקות. אנחנו משלמים על כך. במלון אנחנו מעבירים את האחריות מאיתנו והלאה. זהו חלק מהחוזה החברתי. לא כך בחוף ציבורי. שם אנחנו משתדלים שלא להשליך אשפה. אם מפעמת בנו אחריות ציבורית אנחנו עשויים אפילו לאסוף את האשפה שנקרית בדרכנו – כולנו יחד אחראים לחוף הים. מתחמים ציבוריים תלויים בכך שהאנשים יכבדו מרצונם קוד מסוים: לא לקטוף פרחים בערוגה, לא להשליך גפרורים בוערים ביער, לא להשאיר שאריות אוכל על הדשא. לשם כך נחוצה תחושת אחריות נרחבת ביותר. טובת הכלל אינה דומה למלון אלא יותר לחוף ציבורי. לפיכך, מה שקרה בשנות השישים והשמונים, מה שהפך את החברה מבית כפר למלון, פירושו היה בהכרח אובדן המושג של טובת הכלל.
נאמנות
לברית יש מידה טובה בסיסית נוספת: הנאמנות, מושג שקשה להסבירו במונחי כלכלה ופוליטיקה בלבד.3על נאמנות ראוJosiah Royce, The Philosophy of Loyalty (New York, 1909) . חשבו למשל על התופעה המודרנית של פרסום זיכרונות אינטימיים מסוג "יחסיי עם..." או על חשיפת סודות בעיתונות. כיום, כמעט כל מי שנמצא בעין הציבורית מסתכן בכך שמישהו מידידיו, גבר או אישה, יבגוד באמונו, אם הגמול לכך יהיה גבוה דיו. מדוע מעשה כזה נחשב בעבר בלתי נסלח, וכיום אולי הוא בלתי מקובל אבל עדיין מתקבל?
התשובה היא ודאי שכיום הבולטות של השוק בחיי האדם גדולה מזו של המידה הטובה. המידה הטובה מיטיבה איתנו, ואילו השוק מיטיב איתי. כשרווח אישי גדול שווה יותר מאובדן אמון ציבורי בלתי ניתן לכימות, התוצאה היא גוויעתן האיטית של הנאמנות, הדיסקרטיות והרגישות שהתלוו תמיד לקוד של כבוד. כשאין נאמנות גם אין ידידות; כשאין ידידות אין אמון; וכשאין אמון, אין מערכות יחסים אמיתיות. מפיסטופלס של היום לא היה מספיק לפתות את פאוסט – פאוסט כבר היה מצויד בסוכן שמטפל בדברים כאלה.
הידידות תלויה בנאמנות. כמוה גם נישואים, קהילה ורוב המוסדות החברתיים האחרים. אם יעמדו לרשותנו רק השוק והמדינה הליברלית, תחדל הנאמנות להתקיים כמידה טובה. מה שייחשב לבעל ערך הוא הרווח האישי – בדמות כסף או הרדיפה אחר הכוח. אומות אינן יכולות לשרוד ללא נאמנויות, ובכל זאת השוק מערער אותן. הוא קורא לנו ללא הרף להתוודע אל המוצר החדש, העסקה המשופרת, האפשרות המושכת. הוא אומר: "עזבו אותם, חשבו על עצמכם, מגיע לכם. נאמנות היא עסק לחלשים". אבל אי אפשר לחיות ללא נאמנויות, כי בלעדיהן יהיה עולמנו עולם נטול מערכות יחסים של מחויבות ארוכת טווח. ועולם כזה הוא בהכרח עולם נטול חסד.
זהויות מורכבות
הברית היא גם רעיון מתאים לזמננו כי היא הולמת להפליא את עולם הזהויות המרובות שלנו. מי אנחנו כיום? אנגלים? בריטים? אירופים? בני אדם סתם? מדיניות ההאצלה (devolution) פיצלה את בריטניה לארבעה חלקים: אנגליה, סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד. במקביל, האיחוד האירופי משך אותנו לתוך קבוצה גדולה יותר, שבמקרים מסוימים עשויה להגביל את הריבונות הלאומית – כך למשל, מקרה משפטי שעניינו זכויות אדם עשוי להגיע אל בית הדין האירופי. מי אנחנו אפוא?
אחד מיתרונותיה המובהקים של הברית הוא היותה מתאימה לשאלה כזאת בדיוק. בשונה מרוב צורות הזהות, היא אינה מחלקת את המציאות למונחים של כן/לא, אנחנו/הם, אם־הצדק־איתי־הרי־טעות־בידך. היא מכירה בכך שיש לנו זהויות רבות ונאמנויות רבות. הסיבה לכך היא, שהברית אינה אונטולוגית אלא תלוית זיקה. היא אינה מדברת על מהויות – אני כזה או אני אחר – אלא על מחויבות, על נאמנות, על אחריות.
כך למשל המקרא מכיר בשלוש רמות שונות של ברית: האוניברסלית (עם נח), האישית (עם אברהם) והלאומית (עם בני ישראל במעמד הר סיני). אני בן אנוש הקשור אל האחרים בברית של סולידריות אנושית. אני בן אברהם ולפיכך יש לי קשר מסוים אל נוצרים ואל מוסלמים, שגם שורשיהם מגיעים אל האב המקראי מבחינת זהותם, המפורשת או המטפורית. ואני יהודי. יש לי גם קשרי ברית נוספים: עם אשתי, באמצעות ברית הנישואים; עם ילדיי, באמצעות ברית ההורות; עם הקהילה המקומית שלי באמצעות ברית השכנות; ועם בריטניה באמצעות ברית האזרחות.
בבריטניה נוצרה פוליטיקת ברית לצורך הדבולוציה החדשה: הפרלמנט הסקוטי, האספה הלאומית של ויילס והאספה של צפון אירלנד, נוסף על הפרלמנט של וסטמינסטר. זכרו כי האיחוד של 1643 בין אנשי הברית (covenanters) הסקוטים לבין אנשי הפרלמנט האנגלים לבש צורה של "ברית ואגודה חגיגית" (Solemn League and Covenant), שבין השאר נאמר בה כך:
סופו של דבר (אחרי נקיטת אמצעים נוספים של הפצרה, מחאה וסבל), למען שימור עצמנו ודתנו מפני הרס וחורבן גמור, על פי הנוהג הראוי לשבח של אותן ממלכות בימים עברו, וכפי שעשו בני האל באומות אחרות, בעקבות דיון מעמיק ובשל, הגענו להחלטה הנחושה לכרות ברית ואגודה חגיגית והדדית (Mutual and Solemn League and Covenant), שבה תומכים כולנו יחד וכל אחד מאיתנו לחוד. כשידינו נשואות מעלה, אל האל הרם מכל נישא, אנו נשבעים בזאת...4הטקסט המלא מובא בתוך https://quod.lib.umich.edu/e/eebo2/ .A60736.0001.001 ראו גם Elazar, Covenant & Commonwealth, pp. 254-258, 280-283.
לברית יש חשיבות שלא תסולא בפז בבואנו ליצור מבנים פדרליים. המילה "פדרציה" עצמה, שמקורה ב־foedus הלטיני, פירושה "ברית". זכרו שבמסגרת ברית מסכימים הצדדים השונים לפעול יחד מתוך כיבוד זהויותיהם הנבדלות. אף אחד מהם אינו נבלע על ידי האחרים. אין היטמעות או כור היתוך. בריתות יוצרות שיתוף פעולה מתוך כיבוד ההבדלים. ומה שפועל בבריטניה עשוי להלום גם את אירופה כולה: Europe des patries, אירופה של מדינות לאום נפרדות שאף אחת מהן אינה מבקשת לוותר על זהותה במכלול הרחב.
הברית גם הולמת מאוד חברה שיש בה אמונות דתיות רבות. מנהיגי הדתות השונות בבריטניה אמורים להיות מסוגלים להתאחד וליצור ברית משלהם. לא תהיה זו הצהרת אמונה, כי לכל אחד מאיתנו אמונה משלו, אלא הכרזה על מחויבותנו הקיבוצית לערכי האזרחות, ההשתייכות, הכבוד לשונות, הסובלנות וטובת הכלל.
הברית גם נוגעת למקומנו בתוך הקהילה האנושית הכלל־עולמית. ברית הסולידריות האנושית אינה מבוססת על אימפריאליזם צבאי, פוליטי, כלכלי או תרבותי כי אם על העובדה שכולנו בני אנוש. כולנו נבראנו בצלם אלוהים; החיים קדושים; קדוש גם כבוד האדם. יש לנו אחריות קיבוצית לעתיד כדור הארץ, לרדיפה אחר שלום, להגנה על הסביבה, להבטחת זכויות אדם ולדאגה לאלה שאין להם המינימום ההכרחי לקיום של כבוד. איננו יכולים לדאוג במצפון נקי למלא את כיסינו הפרטיים בעוד מיליארד בני אדם חיים בעוני מוחלט ו־30,000 ילדים מתים מדי יום ממחלות שאפשר למנוע אותן.
הברית מייצרת פוליטיקה של מורכבות מפני שחיי האדם הם עניין מורכב. הם היפוכו הגמור של סוג הלאומיות או האבסולוטיזם שבו הנאמנות למדינה (או לדת או לאידיאולוגיה) היא חזות הכול, ונאמנויות אנושיות אחרות אינן שוות פרוטה. אבל הם מנוגדים לא פחות לריחוק הפוסט־מודרני, שבו מושגי הנאמנות והמחויבות עצמם מאבדים מכוחם ובסופו של דבר חדלים להתקיים.
הצורך בלכידות
האמנה החברתית והברית החברתית נחוצות שתיהן, אבל הן שונות זו מזו. האמנה החברתית עוסקת ביחסים שבין הפרט למדינה, בתיווך הכוח. הברית החברתית עוסקת ביחסים שבין בני אדם לבין הקבוצות שהם יוצרים באמצעות הערכים המשותפים להם. טובת הכלל היא מעניינה של הברית, לא של האמנה. היא משתייכת לחברה, ולא למדינה. ישנם משטרים פוליטיים שבהם המדינה יוצרת את טובת הכלל ואוכפת אותה, אבל רק בהיותה סמכותנית ובסופו של דבר טוטליטרית. זוהי הסכנה כאשר החברה נכשלת וקשרי האמון בין אנשים מתחילים להיפרם. איש לא היטיב להביע זאת מברטרנד ראסל במבוא לספרו "ההיסטוריה של הפילוסופיה המערבית" (History of Western Philosophy):
מה שקרה בימיה הגדולים של יוון קרה שוב באיטליה של הרנסנס. אילוצי מוסר מסורתיים נעלמו מפני שנתפסו כשייכים לתחום אמונות ההבל; השחרור מכבלים הקנה לאנשים אנרגיה ויצירתיות שיצרו פריחה נדירה של גאונות; אבל האנרכיה והבוגדנות שצמחו בהכרח מתוך התפוררות ערכי המוסר גזלו מהאיטלקים את כוחם כקולקטיב וגם הם, כמו היוונים, נכנעו לשליטתן של אומות מתורבתות פחות מהם אך לא נטולות לכידות חברתית כמותם.5Bertrand Russell, Introduction, History of Western Philosophy (New York: Touchstone, 1967), p. xix.
חברות אינן יכולות להתקיים ללא סוג של לכידות חברתית. בלעדיה הן יתפוררו לקבוצות ולפרטים בודדים, שכל אחד מהם יתעניין יותר במה שטוב לו או לקבוצתו מאשר במה שטוב לכולנו יחד. הם ייעשו חרדים, פגיעים, נוטים בקלות לדאגה ולתחושת רדיפה. קונפליקטים שבתקופה אחרת יכלו להיפתר באמצעות הקשבה ופשרה ייהפכו לזירה לעימותים זועמים: בין מתנגדי הפלות לתומכיהן בארצות הברית, בין קבוצות של מתנגדים ותומכים בנוגע לציד שועלים בבריטניה, בין שמרנים למזדהים עם הומוסקסואלים ולסביות בכנסיות, בין פעילים ירוקים לבין ממשלות, בין מתנגדי הגלובליזציה לתאגידים בינלאומיים, בין תומכים בזכויות בעלי חיים לבין חברות הפארמה, בין שדולות לנושא מסוים לבין כל השאר.
החלטות נמהרות נעשות לצורך החזרת הסדר הטוב. התהליך הפוליטי מוסט מהדרך יותר ויותר לטובת מחוות שנועדו לתפוס את תשומת הלב התקשורתית. מעט מעט הולך ונפרם המרקם שנארג בקפידה, המרקם שפעם חיבר בינינו. חברת הסיכון מחליפה את חברת האמון, מעשי עוינות כמעט גלויים מחליפים את שיתוף הפעולה המוכר. הסדר נשמר באמצעות נוכחות משטרתית ניכרת יותר ויותר. הפיקוח גדל והפרטיות אובדת. האחווה מפנה את מקומה לסכנה הולכת וגוברת של רצח אחים, ומעט מעט שוקעת הציוויליזציה בים במלוא הכבוד של הטיטניק וגם במלוא הטרגדיה שלה.
אם לא נדאג ללכידות חברתית, היעדרה של לכידות כזאת יביא להתפרקותנו. טובת הכלל איננה עניין לחקיקה. ציווי ממשלתי לא יוכל לדאוג לקיומה. גם היא, כמו האושר, חמקמקה. כפי שידע אריסטו וכפי שגילו מחדש הפסיכולוגים בני זמננו, האושר הוא תוצר לוואי של משהו אחר, משהו שסופג את האנרגיות שלנו ושמאתגר את יכולותינו. השתייכות, נאמנות ותחושה של טובת הכלל הן תוצרי לוואי שמופיעים כאשר פרטים וקבוצות מתלכדים אל נוכח אתגר משותף.
כל ילד צריך לרכוש שני כישורים: יצירת אמנה ויצירת ברית. אמנה היא התאגדות לשם האינטרס הפרטי, ואילו ברית היא התאגדות בשם זהות משותפת. שתיהן הן כישורי חיים חשובים. האמנה מלמדת אותנו את ההיגיון של סכום־לא־אפס. החיים אינם תחרות שבה מנצחים או מפסידים. חשיבה יצירתית מחוץ לקופסה עשויה לא פעם ליצור תרחישי רווח לכול (win-win). ברית מלמדת אותנו על מערכות יחסים: אהבה ונאמנות, מחויבות ואחריות. ילדים שלומדים ליצור ברית יֵדעו בשלבים מאוחרים יותר בחייהם להקים משפחות וקהילות על בסיס התחשבות לא רק בעצמם אלא גם בזולת. מיומנות זו תלמד אותם גם להשיב על אחת משאלות החיים הקשות ביותר: מי אני?