סילוקו של אלוהים, כשהוא עקבי ונעשה מתוך עיון, גוזר על האדם חורבן, במובן זה שהוא מחסל את כל מה שנהגנו להחשיב כמהותה של האנושיות, או שולל ממנה את משמעותה: חיפוש האמת, ידיעת טוב ורע, התביעה לכבוד אנושי, התביעה ליצור משהו שיעמוד בפני הרסנותו האדישה של הזמן. (לשק קוֹלָקובסקי1Leszek Kolakowski, Religion, London, Fontana, 1982, p. 215.)
כשהייתי סטודנט החליט אחד מחבריי, יהודי דתי שאיבד את אמונתו, לערוך ניסוי מדעי כדי לברר אחת ולתמיד אם אלוהים קיים או לא. הוא לחץ בשבת על מתג הדלקת האור. שום דבר לא קרה, לבד מכך שהאור דלק. אני משער שהוא חש הקלה כשנוכח לראות שאלוהים לא הכהו אפיים ארצה. הוא הוכיח לשביעות רצונו שאין אלוהים.
לימים חזר לאמונתו. הוא הבין שהדברים אינם פשוטים כל כך. כשאתה מפסיק להאמין באלוהים, אין שום פרץ פתאומי של אור או חושך. העולם ממשיך במהלכו כמימים ימימה. השמים אינם נופלים. השמש מוסיפה לזרוח. החיים נמשכים. אבל משהו הולך לאיבוד בכל זאת, משהו חשוב שנותן לחיים חיבור, עומק ותחושה של תכלית. משהו שנותן לך הרגשה שאתה משתתף במהלך כביר ורב־משמעות.
כשאנו מאבדים את אלוהים, מה עוד אנו מאבדים? מה אנו מאבדים כקבוצה, ומה כיחידים? זאת השאלה שאני מציב בפרק זה ובפרקים שאחריו.
האבדן אינו ניכר לעין מיד, אבל ערכנו האנושי מתכרסם בסמוי. פוליטיקאים מודדים את ערכנו על פי הפתק שאנו תוחבים למעטפה בקלפי, כלכלנים מודדים אותנו על פי תלוש המשכורת שקיבלנו, פרסומאים על פי הרגלי הקנייה שלנו, ואנשי התרבות והבידור על פי התנהלותנו בשעות הפנאי. העולם שמחוץ לדת אינו מציע שום בסיס יציב למתן ערך בלתי־מותנה לאדם; שום בסיס שימלא את התפקיד שרעיון צלם אלוהים ממלא בדתות המערב. אמנם רבים ניסו ליצור חלופה חילונית, אבל כל הניסיונות הללו סופם היה לנחול כישלון.2הניסיון הראשון העולה על הדעת הוא זה של עמנואל קאנט, בצו המוסרי הקטגורי שלו, הקובע שישויות רציונליות (קרי האדם) הן מטרות בפני עצמן ולא אמצעים למשהו אחר. ראה עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, מגרמנית: מ׳ שפי, ירושלים: מאגנס, תשמ״ד, וכן בתרגום חנן אלשטיין, תל אביב: עליית הגג וידיעות ספרים, 2011. אולם כפי שציינתי בפרק הקודם, קאנט ביטא השקפות אנטישמיות ארסיות. יתרה מזאת, אדולף אייכמן, הנחשב לאדריכל השואה, הציג את עצמו כקאנטיאני שפעל על פי הצו הקטגורי. כמו שהראה הפילוסוף אמיל פקנהיים, אייכמן אכן נענה לשני עקרונות היסוד של קאנט: טוהר המוטיבציה והאוניברסליזציה. הוא היה ״רוצח המונים אידיאליסט ונאמן לתפקידו, לא סתם רוצח סדיסט או אופורטוניסט״, והסיסמה המכוננת של פעילותו הייתה ״לעשות על ידי רצונו שלו את רצון הפיהרר לחוק אוניברסלי״. Emil Fackenheim, To Mend the World: Foundations of Post-Holocaust Jewish Thought, Bloomington, Indiana University Press, 1994, p. 270. גם ניסוי מדעי לבחינת עמידותו של הבסיס הקאנטיאני לכבוד האדם הראה שהוא קורס בתנאי לחץ. אף לא אחד מהם החזיק מעמד תחת לחץ. בעת החדשה הוכח הדבר ארבע פעמים, בארבעת הניסיונות הגדולים של יצירת סדר חברתי חדש על בסיס חילוני: המהפכה הצרפתית, ברית־המועצות הסטליניסטית, גרמניה הנאצית וסין הקומוניסטית. כשהקודשים מושלכים למדורה, חיי אדם עולים באש.
בעתיד הנראה לעין לא צפוי להתווסף ניסיון חמישי לסדרה האכזרית הזאת, אבל ציביליזציות יכולות למות לא רק בחבטה אלא גם ביבבה חרישית. הן יכולות לגסוס באטיות כזו, שרק יחידי סגולה יבחינו בכך. כשאמונה דתית מסתלקת מהעולם קורים חמישה דברים, בהדרגה ובאין רואה. חמישה סימנים שאינם ניכרים מיד, שכן הסדר החדש מכריז על עצמו כמעוזו ומשגבו של כבוד האדם. הוא מרומם את האוטונומיה, את חופש הבחירה ואת זכויות הפרט. הוא יוצר תרבות של אינדיבידואליזם. וכך, בשלב הראשון, נראה כאילו המעבר מתרבות דתית לתרבות חילונית היטיב עם כבוד האדם.
אבל עם הזמן מגלים האנשים שבסדר החברתי החדש הם פגיעים ובודדים יותר. קשרי נישואים מתפוררים. קהילות מזדקנות ונחלשות. חסרה לאנשים מערכת מהותית ויציבה של תמיכה. הם מוצאים עצמם שייכים לקהילה של בודדים, או אפילו לעדר אלקטרוני. הם צפים על גלי האפנה. הם מתלבשים בצורה אחידה באופן מוזר. הם חושבים בצורה אחידה באופן מוזר. כדי לערער על הקונצנזוס נדרש עתה יותר אומץ מכפי שנדרש בימים שהאמונה כוננה את המצפון. בכל מקום שנביט, באמנות, במוסיקה, בשירה, באופן בילוי הפנאי, החיים נראים שטחיים יותר מכפי שהיו. הם נעשו למשחק של עטיפות. ואז החיים עצמם נעשים זולים, כשבאות ההפלות והמתות החסד. זהו לעתים קרובות אות האזהרה הראשון; הסימן הראשון.
הסימן השני הוא אבדן הפוליטיקה של הברית: הרעיון שהחברה היא מקום שבו יש לכולנו אחריות קולקטיבית לַטּוֹב המשותף. בחברה של ברית, לאזרחות יש ממד מוסרי. היא כרוכה בנאמנות ובנכונות להקריב למען אחרים. לפוליטיקה של הברית יש שורשים דתיים עמוקים, אם כי בדרך כלל אין הם מבצבצים מעל פני הקרקע. כשהשורשים הללו נכרתים, צומחת במקום פוליטיקת הברית פוליטיקת החוזה, שבה המדינה נעשית ספק שירותים בתמורה למסים, והמפלגות נעשות למעין חברות עסקיות המתחרות על לבו של הצרכן מי תספק את השירות הטוב ביותר או לחלופין תגבה את המחיר הנמוך ביותר. הציבור מפתח ציניות כלפי הפוליטיקאים, ומבטו מופנה פחות ופחות אל הפוליטיקה ויותר ויותר אל חייו הפרטיים. החברה מתפוררת לכדי אוסף של קבוצות לחץ, וחדלה לשמש מגדיר זהות ממשי. להיות בריטי או צרפתי או איטלקי משמעו כיום היכן נמצא אדם, ולא מיהו האדם.
הסימן השלישי הוא אבדן המוסריות. אין פירוש הדבר שאנשים נעשים בלתי־מוסריים. לחלקם, דתיים כחילונים, זה אכן קורה. אך לרוב האנשים — שוב, דתיים וחילונים כאחד — זה לא קורה. אינני סבור שאדם צריך להיות דתי כדי להיות מוסרי: בעיניי, טענה זו היא הוצאת דיבת האנושות רעה. רוב האנשים נשארים מוסריים, אבל קורה דבר אחר: מילים שהיו פעם הרות עולם מתחילות לאבד ממשקלן. מילים כמו חובה, מחויבות, כבוד, יושרה, נאמנות ואמון. אם יש דבר שאתה יכול לעשות והוא משתלם לך, והאחרים עושים אותו בכל מקרה, ובכל זאת אתה נמנע מלעשותו כי הוא נראה לך בלתי־מכובד, מפר אמון או ״דבר שאנשים הגונים לא עושים״ — אתה תיחשב לאדם משונה. אולי יהיו אנשים שיכבדו אותך על התנזרותך, אבל הם יחשבו שאתה עוף מוזר ששרד מעידן אחר.
הסימן הרביעי הוא אבדן הנישואים. בחברה חילונית, אין קדושה במערכות יחסים. הנישואים הם עוד אחד מסוגי החברוּת שאפשר לבנות ולפרק בלי התרגשות מוגזמת. הרעיון של נישואים כמחויבות, כנאמנות ברובד העמוק ביותר של הווייתנו, נעשה קשה להגנה וקשה להבנה. וכך פחות אנשים מתחתנים, יותר נישואים נגמרים בגירושים, פחות אנשים — ובפרט פחות גברים — שומרים כל ימיהם על זיקה לילדיהם, והקשרים בין הדורות מידלדלים. אם תשוו בין סונטות האהבה שנכתבו במאות השבע־עשרה, השמונה־עשרה והתשע־עשרה ובין מילותיהם של שירי פופ עכשוויים על עניינים שבינו לבינה, השוני יצליף על פניכם הנדהמות. הוא דומה לַשוני שבין אהבה ובין מין. מי שחי בעולם המשתקף בשירי הפופ יתקשה להבין על מה בכלל דיברו כל אותם משוררים נושנים.
החמישי הוא האפשרות לחיים משמעותיים. אינני מתכוון כאן לחיים כמימוש עצמי. כאלה יש גם יש בתרבות החילונית של זמננו. כוונתי היא לחיים עם משמעות שבאה מחוצה לנו, שבאה כקריאה, כשליחות, כתכלית. ודאי, אפשר להיות חילוני גמור ועדיין להרגיש תחושת שליחות — ללמד, לרפא, להיאבק בעוול או בעוני. אבל יש בתחושה הזאת שמץ של חריגה טרנסצנדנטית, מפני שהחיים כשהם לעצמם אינם משמיעים לנו קריאה. היקום שותק. הטבע אילם. החיים אינם מציבים שום דרישות בפנינו. הרעיון של ״היקָראות״ לשליחות הוא אחד השרידים האחרונים של הזיכרון הדתי שעוד מצויים בתרבות החילונית. מערכת חיים חילונית לחלוטין לא הייתה מותירה מקום לרעיון זה, ולא הייתה מוצאת בו משמעות.
כפי שכתבתי במבוא, בכל הסימנים הללו שפירטתי אינני מתכוון לבטא דיכוטומיה חותכת. יש אנשים חילונים לגמרי החיים חיים מאושרים הספוגים בתחושת ייעוד — ואפילו חיים אלטרואיסטיים והרואיים. הטוּב האנושי חולַק בלי גבולות, ואני מתקשה לכבד אנשים דתיים שאינם מכירים בכך. ויש, מנגד, אנשים דתיים החיים חיי אומללות רדופי אשמה. יש לא־מעט חברות חילוניות שהחופש בהן גדול מזה השורר בחברות דתיות. למען האמת, הדימוי של חברה דתית במאה העשרים ואחת הוא דימוי של משטר דכאני, שולל זכויות ואפילו אכזרי, ואין לי שום דבר לומר להגנתן של חברות דתיות שהן אכן כאלו. הן מפֵרות את החוק של אמונת אברהם, שאעסוק בו בהרחבה בפרק יג, החוק האומר שאסור לדת לצבור כוח. הדת כפי שאני מסביר אותה היא התנגדות עקרונית לרצון לעוצמה. האמונה עניינה חיים של דו־קיום נינוח המוותר על השימוש בכוח.
דרוש לנו סוג של איזון: מרחב ציבורי שבו כולנו זוכים לאותה מידה של כבוד, בלי תלות באמונותינו או באי־אמונותינו — וחברה אזרחית רבגונית אך ערנית שבתוכה אנו מתאגדים, לעתים על פי השתייכות דתית אך לא תמיד, במשפחות, בקהלי־מתפללים, בקהילות, בשכונות ובבתי ספר. אלה הם המקומות שהשכינה מאירה לנו בהם, אותה נוכחות אלוהית המברכת את חיינו המשותפים ומצרפת אותנו, הרחק בזמן ובמרחב, אל המעגלים הרחבים יותר של בני־אמונתנו: אל המשפחה האמונית המורחבת שלנו. אלה הם המקומות שהמשמעות נוצרת בהם. אלה הם המקומות שאנחנו מגלים בהם את המרחב המקודש המפגיש את העצמי והזולת בחיבוק אלוהי.
זמן רב מאוד נחוץ היה למערב כדי לפתח את האיזון הזה. עכשיו נשקפת לנו סכנה שנשכח מה קורה זמן מה לאחר שמאבדים אותו.
פרידריך ניטשה היה האתיאיסט הישר ביותר בעידן המודרני. הוא היה מאותם מתי מעט שבאמת הבינו את גודל השינוי שהציביליזציה האירופית עתידה לחוות כאשר תאבד את הבסיס הרוחני שלה, הבסיס שעליו נבנתה למן התנצרותו של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 312. בפסקה המפורסמת בספרו המדע העליז, שבה הוא שם בפי מטורף את ההכרזה הראשונה על מות האלוהים, הוא מבטא אימה כנה:
מת האלוהים! אלוהים לא יחיה עוד! ואנו הרגנוהו! נתנחמה, אנו הרוצחים שברוצחים! הקדוש והאדיר מכל מה שהיה לו לעולם עד כה, דמו נשפך במו סכיננו — מי ימחה דמים אלה מעלינו? אי מים אשר יוכלו לטהרנו? אילו טכסי כפרה, אילו משחקי קודש ניאלץ להמציא? האם אין גדלותו של המעשה גדולה מיכולתנו? האם לא דין הוא, כי אנו עצמנו נהיה לאלים על מנת להיראות כראויים לה, לגדלות זו?3פרידריך ניטשה, המדע העליז, ספר שלישי, סעיף 125, בתוך ניטשה, הולדתה של טרגדיה; המדע העליז, מגרמנית: ישראל אלדד, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשל״ו, עמ׳ 275.
מקבת של שייקספיר מהדהד בשורות אלו בקולי קולות. וכמו ליידי מקבת, גם ניטשה עצמו יצא בסופו של דבר מדעתו, ובאחת־עשרה שנות חייו האחרונות היה חולה נפש. ניטשה פרסם את המדע העליז ב־1882. עד אז, רבים מגדולי האינטלקטואלים איבדו את אמונתם. בבריטניה היו ביניהם ג׳ורג׳ אליוט, מתיו ארנולד, וכן מי שהשפיע עמוקות על הגותו של ניטשה אף שהאחרון סירב להודות בכך, צ׳רלס דרווין.4על השפעתו של דרווין על ניטשה ראה John Richardson, Nietzsche’s New Darwinism, Oxford, Oxford University Press, 2004. על אבדן אמונתם הדתית של אנשי רוח אנגלים במאה התשע־עשרה ראה A. N. Wilson, God’s Funeral, New York, W. W. Norton & Co., 1999.
ניטשה חשב שהבריטים לא תפסו את גודל ההתרחשות. בייחוד ציין את ג׳ורג׳ אליוט, ״אישה מוּסרנית״ כלשונו, שלא הבינה שאבדן האמונה הנוצרית מוביל בהכרח לאבדן המוסריות הנוצרית. ״הנצרות היא שיטה, מקשה אחת של ראיית ומחשבת דברים. הפקעתָ מתוכה מושג מרכזי אחד, את האמונה באלוהים, את הכול שיברתָ: שום דבר שבהכרח לא נותר בין אצבעותיך״.5פרידריך ניטשה, ״שקיעת האלילים״, ״סיורים של איש שלא בעיתו״, סעיף 5, בתוך ניטשה, שקיעת האלילים (פרשת ואגנר; שקיעת האלילים; הנה האיש; אנטיכריסט; אגרות), מגרמנית: ישראל אלדד, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשל״ג, עמ׳ 96. לאירופה, כך האמין ניטשה, תהיה רק ברירה אמיתית אחת: לחזור אל האתיקה היוונית־דיוניסית שהוא עצמו דגל בה, קרי הרצון לעוצמה.
ניטשה לא היה דמות שולית בתולדות ההגות האירופית. אם עלינו להכתיר אדם אחד כנביא המוסר — או האנטי־מוסר — הבכיר של העידן המודרני, אין ספק שזהו ניטשה. מנחה עבודת הדוקטור שלי, ברנרד ויליאמס, העריץ אותו ואמר שהיה רוצה לצטט מדבריו מדי עשרים דקות. לבהירות שראה בה את תוצאות נטישתה של האתיקה הנוצרית לא היו מתחרים. ניטשה חרץ בלי היסוס את המסקנה הדרוויניסטית. החזק מוכרח לחסל את החלש. העיקרון הנוצרי של אכפתיות כלפי החלש נוגד את הטבע ואת ההיגיון של העוצמה. הרעיון הנוצרי של אהבה אוניברסלית לאנושות משמעו למעשה ״העדפת כל הסובל, הכושל, המנוון: אהבה אשר כזאת דלדלה והחלישה בפועל את הכוח ואת האחריות ואת החובה העליונה להקריב בני־אדם״.6Friedrich Nietzsche, The Will to Power, trans. Walter Kaufmann, New York, Random House, 1967, par. 246, p. 142.
בהרצון לעוצמה, שניטשה פרסם ב־1888, יש פסקה מבעיתה:
הלאו המקראי ״לא תרצח״ הוא תמים ביחס לרצינות הלאו של החיים המוטח כלפי הדקדנטים ״לא תולידו״… החיים עצמם אינם מכירים בסולידריות, כ״שוויון זכויות״ בין חלקי אורגניזם בריאים ומנוונים. את המנוונים מן ההכרח לעקור — או שכל הגוף יאבד. — רחמים על הדקדנטים, שוויון זכויות גם ליצורי נפל — זה יהא בגדר מעשה בלתי־מוסרי ביותר, ממש סתירת הטבע בבחינת מוסר!7שם, סעיף 734 (עמ׳ 389).
כשהמצפון הנוצרי יחוסל, בני־האדם ייאלצו להיעשות אכזרים, ערלי לב, קשים; יכפו את רצונם על אחרים; יחסלו את הנכים, ואת כל מי שיכריזו עליו כתת־אדם; וימליכו עליהם את האלימות שהמצפון הנוצרי סירס שנים רבות כל כך.
הייתה לניטשה תחושה מוקדמת שטרגדיה כלשהי, עצומת ממדים, תתרחש בגרמניה כשמות הנצרות יגיע למיצויו המלא. הוא כתב, ״יבואו ימים בהם שמי יהא מזכיר משהו מזעזע, משבר שלא היה כמותו עלי אדמות, התנגשות מצפונית עמוקה מאין כמוה, הכרעה שנצטוותה נגד כל מה שהאמינו בו, שתבעוהו, שקידשוהו עדי אז. לא אדם אני, חומר נפץ אנכי״.8פרידריך ניטשה, ״הנה האיש״, ״מדוע אני גזירה״, סעיף 1, בתוך ניטשה, שקיעת האלילים (פרשת ואגנר; שקיעת האלילים; הנה האיש; אנטיכריסט; אגרות), מגרמנית: ישראל אלדד, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשל״ג, עמ׳ 239.
לו היה ניטשה בדעת יחיד נידחת, אפשר היה לחשוב שדבריו הם דברי טירוף — אף שהם היו עתידים להתגשם אחד לאחד, ואף שהקטעים המעוררים את מרב ההתנגדות בכתבי ניטשה התגלו גם כקטעים הנבואיים ביותר בהם. אבל היה עוד גאון אחד שחזה חזון דומה, 45 שנה לפני שניטשה העלה את דבריו על הכתב. זהו המשורר היינריך היינה, וחזונו התגלה כעבור שנים כמדויק להפליא.
בגרמניה תתחולל דרמה שלעומתה המהפכה הצרפתית תיראה כאידיליה קלילה. הנצרות כלאה לזמן מה את תאוות המלחמה של הגרמנים, אבל לא השמידה אותה; וכשהקמע המגן יתנפץ, הפראות תרים שוב את ראשה… אותה חמת לוחמים מטורפת, שהמשוררים הנורדים העלו על נס… אלילי האבן הקדומים יקומו מהריסותיהם וימחו מעיניהם את אבק אלף השנים. האל תור יבוא עם פטישו האדיר וינתץ את הקתדרלות הגוֹתיות.
הרעם הגרמני… מתגלגל תחילה לאט, אך הוא יבוא. וכשתשמעו את שאגתו, בעוצמה שלא נשמעה כמוה למן היות העולם, דעו שהרעם הגרמני הגיע ליעדו.9Heinrich Heine, “Zur Geschichte der Religion und Philosophie in Deutschland”, in Sämtliche Schriften, vol. 3, p. 505.
השקפת עולמו של היינה הייתה רחוקה מזו של ניטשה כרחוק מזרח ממערב, ובכל זאת השיקה לה בנקודה הזאת. יבוא היום שהמוסר הנוצרי יאבד את כוחו, ואנשים לא ישמעו עוד את קולו של אלוהים המצווה ״לא״.
אינני מתכחש לנזקים האדירים שגרמה הדת. על כך אין לי שום מחלוקת עם האתיאיסטים. הדבר חייב להטריד כל בעל מצפון דתי. זה כתם שאי־אפשר לטייח. אולם אירופה חוותה במאה העשרים סיוט, ברבריות שלא היו לה לא תקדים ולא מקבילה, סיוט שלא יצא מלפניה כשגגה אלא ביטא את רוחו של ההוגה האנטי־דתי המעמיק ביותר שלה. כמובן, ניטשה לא היה נאצי. הוא סלד מהאנטישמיות. הוא יצא למאבק פומבי בחברו הנערץ לשעבר המלחין ריכרד ואגנר בגלל האנטישמיות שלו. כל זה נכון וחשוב. אבל ניטשה, יחד עם שופנהאואר (שאכן היה אנטישמי), נתנו בידי הנאציזם את התשתית העיונית שלו. ודבר זה לא יישכח, כל עוד דואגים בני־אדם לעתידה של האנושות.
קשה להניח שהאנושות תצעד שוב בנתיב הזה. לציביליזציות יש דרכים אחרות למות, פחות קטסטרופליות. אבל הן מתות. ההיסטוריונים ויל ואריאל דוראנט, זוג בחיים ובמפעל החיים, הקדישו את ארבעים השנים שמ־1935 עד 1975 לכתיבת סדרת הספרים המונומנטלית ועטורת הפרסים שלהם על תולדות הציביליזציה המערבית, תולדות התרבות. הם האמינו כי ״ציביליזציה גדולה אינה נכבשת מבחוץ כל עוד לא נהרסה מבפנים״. בכרך הראשון של יצירתם הם מתארים דינמיקה הפוקדת לדבריהם את כל הציביליזציות:
מכאן מידה של מתיחות בין הדת ובין החברה בשלביה הגבוהים של כל תרבות. תחילתה של הדת היא הצעת עזרה מאגית לבני־אדם דואגים ומבוהלים; בהגיעה לשיאה היא נותנת לעם [את] אחדות המוסר והאמונה, הנראית מועילה כל כך למדינאות ולאמנות; וסופה של הדת שהיא נאבקת על עבר אבוד ומאבדת עצמה לדעת. כי הדעת גדלה או משתנית בלי הרף, ותוך כך היא מתנגשת עם המיתולוגיה ועם התיאולוגיה, ההופכות עורן בעצלתיים, בקצב גיאולוגי. בעתות כאלה נראית השגחת הכמרים על האמנות ועל הספרות ככבלים מעיקים או כמחסום רע, ודברי ימי הרוח לובשים צורה של ״ריב בין המדע ובין הדת״. מוסדות שהיו תחילה בידי הכמורה, כמו חוקים ועונשים, השכלה ומוסר, נישואים וגִטים, נוטים להשתמט מהשגחת כלי־קודש ולהיות מוסדות חילוניים, ואפילו פּוֹקְרים. המשכילים עוזבים את התיאולוגיה הישנה, ואחרי קצת היסוסים — את המוסר הכרוך בה; הספרות והפילוסופיה נעשות אויבות לדתיוּת. תנועת השחרור מפליגה בפולחן השכל — ונוחלת פחי נפש: כל עיקר שהיא קובעת, וכל רעיון מרעיונותיה, סופם כישלון הומֵם. מידות בני־אדם שאבדו להן סמוכותיהן הדתיות, משתבשות ונהפכות לתוהו ובוהו אפיקורסי; והחיים, בלי אמונה מנחמת, נעשים מעמסה — הן לעניים בעלי דעות והן לעשירים לאים. באחרונה נוטות שתיהן, החברה ודתה, למות יחדיו. בינתיים צומחת בקרב המדוכאים אגדה אחרת, המלבישה תוחלת האדם צורה חדשה, המחזקת את ידיו והמקימה — אחרי מאות שנות תוהו־ובוהו — תרבות אחרת.10ויל דוראנט, תולדות התרבות (הציביליזציה), סדרה א: מורשת המזרח, כרך א, מאנגלית: א׳ ראובני, ירושלים ותל אביב: מ׳ ניומן, תשכ״ד, מהדורת ״דבר״, עמ׳ 47–48 (הפִסקה האחרונה בפרק ד, ״יסודותיה המוסריים של תרבות״).
הדברים מרתקים אף יותר לנוכח העובדה שדוראנט עצמו, שבשלב מסוים בחייו חשב להיעשות כומר, איבד את אמונתו הדתית.
אני חושש לעתיד המערב אם יאבד את אמונתו. אי־אפשר להגן על החופש, היקר כל כך למערב, על בסיס יחסיות מוסרית — אך היחסיות המוסרית היא המוסריות היחידה שנשארת כאשר מורם העוגן של אונטולוגיה מקודשת או ברית בין אלוהים לאדם. שום מוסריות חילונית לא עמדה בפני גרמניה הנאצית וברית־המועצות הסטליניסטית. לשום מוסריות דתית אין כיום די כוח לעמוד במתקפה המתמשכת של הקיצוניות הדתית חסרת הרחמים. כלכלת השוק והדמוקרטיה הליברלית, כשהן לעצמן, אין בהן העוצמה הרוחנית שתגרום לאנשים להקריב למען הטוב המשותף. למען האמת, במדינות הלאום הרב־תרבותיות של אירופה דהיום קשה לדעת אם בכלל נותרה תחושה ברורה בדבר קיומו של טוב משותף.
האתיקה היודיאו־נוצרית איננה הדרך היחידה לבנות חברה ולארגן חיים. אבל היא הדרך היחידה שהצליחה לאורך זמן במערב, הדרך היחידה שהצמיחה את המהפכה המדעית והמהפכה התעשייתית, את הדמוקרטיה הליברלית ואת חופש המצפון, המערכת היחידה ששילבה בין אינדיבידואליזם חזק ובין מצפון חברתי וחברה אזרחית פעילה ותוססת. אם האתיקה הזאת תֹאבַד, נאבֵּד הרבה. נאבד את תחושת כבוד האדם שלנו, נאבד את הפוליטיקה הייחודית שלנו החותרת לטוב המשותף, את מוסר החובה והאחריות שלנו, את הכבוד שאנו רוחשים לנישואים ולהורות כזיקות של ברית, ואת תקוותינו הנעלות לחיים שיש בהם משמעות. בחמשת הפרקים הבאים אסביר מדוע.