תשובות שאלות
בענייני דיני ממונות הודאות והלואות. וענין ירושות ונחלות. וענין שטרות ואונות ושוברין. ומתנות בריא ומתנות שכיב מרע. ודין אפותיקי. ועניני השמטת כספים ופרוזבול. וגביית כתובה ובעל חוב. ודיני פועלים ואומנים עם בעל הבית. ודין ארבעה שומרים. ודין הפקר ונכסי הגר. וכל מה שהוא כיוצא בזה שיהיה בו תביעת ממון. אלקט ואקבץ הכל לצד אחד כדי שיקל על המעיינים. ואכלול עמהם דין עדים ודיינים ופסולי עדות:
א
שאלה עשרה תלמידים שכרו רב אחד והתנו ביניהם ללמוד לפניו כל תלמוד בעשר ליטרות לשנה. והתנו ביניהם שכל מי שימרוד ולא יבא ללמוד שיפרע שכירות כל השנה המגעת עליו כאילו בא ולמד כל השנה כולה. ועל פי תנאי זה נתן כל אחד משכון ביד שליש אחד שאם ילמוד או לא ילמוד יפרע לו שכרו משלם ומי שימרוד ולא יפרע יתן השליש משכון המורד להרב בשביל כל השכירות המגעת. והתחילו ללמוד ונוספו לרב תלמידים ועלתה שכירותו י״א ליטרות ולשלשה חדשים נסתלק אחד מהתלמידים ולא רצה ללכת למדרש כי אמר שהרב לא היה רוצה ללמדו פירוש רש״י על הספר ותבע התלמיד ההוא משכונו מהשליש ואמר תן לי משכוני ואתן לך או להרב שכירתו שמגעת לו ממה שלמדתי עד היום הזה. ואמר השליש תן לי או להרב שכירות כל השנה ואתן לך משכונך כמו שהתנית. אמר התלמיד לא אתן אלא כפי הימים שלמדתי לפי שלא הפסדתיו כלום בעשר ליטרות שכרנוהו ומלבד שכירותו יש לו עשר ליטרות. הודיעני אמתית הדין. כי נ״ל שהדין עם התלמיד כיון שלא יפסיד הרב כלום מעשר ליטרות שעשה עמהם תנאי. וראיה לדבר ממשנה שלמה ששנינו השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תערומות. שהטעו ר״ל שחזרו מדבורם זה לזה. והדבר מיירי כשבעה״ב מוצא פועלים אחרים והפועלים מוצאים בעה״ב אחר לישכר ואין להם עליו אלא תרעומות שנצרכים להוליך כליהם על כתפיהם בחצי היום ולהכנס בשדה אחרת. וזהו דין התלמיד עם הרב. או הוי האי דינא כההוא דפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא דף עז:) דתניא הנותן ערבון לחבירו וא״ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך. וכתב הרמב״ם ז״ל בהלכות מכירה לפיכך הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי מחול לך אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו. ואם הכי נמי נימא בהאי דינא דהאי תלמוד קנה השליש המשכון שהרי הוא תחת ידו:
תשובה הדין עם הרב מכמה טעמים. שלפי מה שיראה מתוך הדברים רשאי היה הרב להביא לפניו תלמידים אחרים מלבד הראשונים ולהוסיף עליהם כדי להרבות בשכרו על עשר ליטרות. שאם לא כן איך הוסיפו להרב אותו תלמיד שאמרת. אלא שתנאי היה להם או בתחילה או בסוף שיוכל להוסיף כדי להרבות שכרו. וכיון שכן כשאומר לו התלמוד לא הפסדתיך כלום שהרי יש לך מלבד שכירותי עשר ליטרות לא אמר כלום. שלא בעשר ליטרות בלבד נשכר זה לשנה אלא לאותו עשרה תלמידים בלבד שקבל ללמדם בעשר ליטרות לשנה ואם ימצא תלמידים יותר יוסיף עליהם ונמצאו אלו המוסיפים שאין משלימים שכר הראשונים אלא תוספת שכירות הוא. ועוד שלמוד החכמה אינה כשאר מלאכות שיאמר לו צא והשכר עצמך לאחרים כי יש תלמיד מבין וקל ללמדו ויש תלמיד קשה וטורח ללמדו. ודומה למה שארז״ל (שם עז.) אמר רבא האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושילם עבידתא בפלגא דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מינה אי נמי דכוותה מפקיד להו דקשה מינה לא מפקיד להו ונותן להם שכרם משלם. וה״נ שכרו בעי למיתב ליה משום דמלמד הוי כאכלישי בעבידתא דעלמא דאמרינן התם עלה דההיא דנותן להם שכרם משלם. והא אמרת אינו דומה בא טעון לבא ריקם עושה ליושב ובטל לפריך כי קאמר רבא באכלושי דאי לא עבדי חלשי. ולומדי התורה אינם נהנים בבטולם אלא מצירים. ועוד דהא צריך הוא ללמוד ואינו בטל מחמת חלקו של זה. ועוד דכיון שהיתה מתחלה שאם יחזור בו יפרע משלם נ״ל שהוא חייב לשלם משום תנאו דמאי אמרת לא התנה זה אלא שאם יחזור ולא ימצא הרב מי ישכרנו שיהא הוא נותן לו כדינו א״כ לא היה צריך תנאי זה שאפילו לא התנה כך היה דינו אלא כיון שאמר דברים מיותרים לרבות (אני אומר בענין) על הדין אמרו דבין ימצא אחרים בין לא ימצא יתן לו שכרו משלם וכדתניא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלח:) תנו מאתים לפלוני ב״ח כראוי לו נוטלו ונוטל את חובו דילמא בראוי לו בחובו קאמר אמר רב נחמן אמר לי הונא הא מני ר׳ עקיבא הוא דדייק לישנא יתירא דתנן לא את הבור ולא את הדות אע״פ שכתב לו עומקא ורומא שצריך ליקח לו דרך דברי ר׳ עקיבא וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה ר׳ עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך. אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי הוא דאתא. ואף אנו נאמר בנדון שלפנינו כן. אבל מצד הערבון שניתן ליד שליש כדעת הרמב״ם ז״ל איני רואה לחייבו. חדא דערבון הנתון ביד שליש אינו כנותן ביד המלמד ואפילו הרמב״ם ז״ל מודה בזה שהרי שנינו (ב״ב דף קס״ח) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר אם לא נתתי לו מכאן ועד יום פלוני החזיר לי שטרי הגיע זמן ולא נתן ר׳ יוסי אומר יתן ר׳ יהודה אומר לא יתן והעמידו מחלוקתם בגמרא באסמכתא קניא דרבי יוסי סבר קניא ור׳ יהודה סבר לא קניא והלכתא כרבי יהודה ולא יתן. ואע״פ שהרב ז״ל כתב דכל שהוא נדון עתה תחת ידו אין בו משום אסמכתא. אלא שאתה רואה שאפילו לדעת הרב יש הפרש בין מה שהוא נותן ממש ליד בעל דבר ובין מה שהוא נותן ליד שליש. ועוד שבעיקר אותו דין שבערבון לא הודו להרב ז״ל שאר גדולים כי יש עליו תשובות ואין זה מקומן.