להרב וכו' מו"ה צבי יהודה הלוי מאמעליק נ"י מקאליש בפולין גדול מחוז ווארשא
מכתבו הגיעני ועל מ"ש בשם גדול אחד דבאוכל התמכא שלם א"י י"ח דהוי שלכ"א ואני הערותי לרו"מ דכל אכילת מרור הוא שלכ"א וכך מצותו כיון דגם בעירב דבר מר במאכל הוי שלכ"א כמ"ש הר"מ פ"ה מיסוה"ת ופי"ד ממ"א והכוונה פשוט דבכל השנה אם אוכלין תמכא מעורב בחומץ ודבש או בארשט וטובלין בו בשר וכדומה וודאי זהו דרך אכילתו אבל לאכול תמכא לבדו שחוק הוי שלכ"א ומה שמטבלין קצת בחרוסת אינו ממתק כלל טעמו ואין זה דרך אכילתו שהוא רק בדרך טיבול שמטבילין המאכל בו והוא טפל אל המאכל וגם יפה כתב רו"מ שהרי גם בלי טיבול בחרוסת יצא כמ"ש סי' תע"ה ס"ח.
ומ"ש מדברי המק"ח שהוכיח דחמץ שלכ"א פטור ורו"מ תמה שלא הביא מהתוס' פסחים כ"ה ע"א יעיין בפנ"י קידושין נ"ו ב' בתוס' ד"ה המקדש וכו' ושם בא"ד והא דלא חשיב חמב"פ וכו' שכתב בפשיטות דכוונת תוס' לאחה"פ דליכא ב"י אבל תוה"פ דעובר בב"י ואין לו ביעור אלא שריפה גם שלכ"א אסור אך לפי"ז יש ליישב קו' המקו"ם דלא קא חשיב הכל מודים בחמב"פ דהא זה תליא בפלוגתת ר"י ורבנן אם אין ביעור חמץ אלא שריפה דלר"י אסור גם שלכ"א אבל לרבנן יוצא בביעורו גם באכילה ועיין בבעה"מ פ"ק דפסחים וא"כ בשלכ"א מקיים מצות ביעור ושרי ול"ש לומר הכל מודים.
ובזה י"ל מה שהקשו האחרונים לשי' הרשב"א בנדרים דגם בדאיכא הנ"ג מלל"נ מנ"ל לר"ע בפסחי' ה' דראשון עיו"ט דלמא ביו"ט ומבעיר החמץ לבשל אצלו אוכל נפש ואף דחמב"פ אסור בהנאה הרי י"ל דמלל"נ וגם הנ"ג שרי ועיין באב"מ סי' כ"ח ס"ק ס' והכא הרי א"א בע"א ולפמ"ש א"ש לפמ"ש בספר החיים הלכות ר"ה דמלל"נ בדאיכא הנ"ג טעמא משום דהוי שלכה"נ א"כ בחמץ דאף שלכה"נ אסור ל"ש מלל"נ בדאיכא הנ"ג כיון דר"ע סובר אב"ח א"ש. ובזה יש לפלפל עוד בסוגיא שם ואכמ"ל וברמב"ם פ"ה מיסוה"ת ה"ח מפורש דחמב"פ מותר שלכה"נ וי"ל דרמב"ם לשי' דסובר אף מפרר וזורה לרוח ולפמ"ש הכ"מ דמיירי בחמץ עכו"ם פשיטא דלק"מ ועיין במג"א סי' תס"ו ס"ק ב' מ"ש בזה ועיי"ש בחק יעקב ס"ק א' ופמ"ג שם. בא"א בזה ויש לצדד דגם הפנ"י מודה דליכא מלקות בשלכה"נ ורק איסורא איכא ואינו חולק ע"ד המק"ח ועיין תשו' הרדב"ז ח"ג סי' תתק"ט או תע"א דחמב"פ אם נפסל אחר ז"א אסור גם בהנאה שלכה"נ ועיין מג"א תמ"ב ס"ק י"ד ותשו' נו"ב מ"ת יו"ד סי' נ"ז ותשו' מהרא"י אסאד חאו"ח סי' ק"נ באורך מזה – ומ"ש מהא דחולין ק"כ דנפש לרבות השותה אף דהוה שלכ"א כמ"ש הת"ח שם בדעת תוס' כבר הרגיש בעצמו מהא דגם בחלב דרשינן הכי ולפענ"ד פשוט דוודאי לפי הס"ד דלא ידע אם שתייה כזו בכלל אכילה בהמחה המאכל למשקה י"ל דהוה שלכד"א אבל קרא דנפש קמ"ל דגם בכה"ג שתיה בכלל אכילה ולא מיקרי שלכ"א כלל יע' כה"ג בתוס' ב"ב נ"ב ב' ד"ה דטרחא ועתו"ס שבת ע"ד ב' ד"ה מהו דתימא ותוס' שבועות ל"ג א' ד"ה קמ"ל ובאס"ז כתובות ט' ע"א בהא דמיקם לא קים לי' ובא"ח ח"א בשו"ת שבסופו סי' תרמ"ה. ומ"ש עמ"ש בתשובתי דלהלל דכורך פסח מצה ומרור בע"כ דיוצא גם בפסח ומצה שלכ"א כיון דבעירב דבר מר הוה שלכ"א כמש"ל בשם הר"מ וע"ז העיר דגם לרבנן הרי טעמם רק משום דמצות מבטלות זא"ז אבל לכ"ע יוצא שלכד"א ובפרט דגם לרבנן דהלל הרי יצא בדיעבד גם בכריכה דמצות דאורייתא אין מבטלות זא"ז ואדרבה להלל י"ל דגזיה"כ כך הוא ומצותו בכך משא"כ לרבנן ונפשט ספיקו של המל"מ.
אך כשאני לעצמי יש לי לדון דגם אי נימא דבמצה יצא שלכד"א מ"מ בפסח לא יצא לפמ"ש רש"י פסחים פ"ו א' ורשב"ם קי"ט דבפסח כתיב למשחה כדרך שמלכים אוכלים וביומא י"ד מוכח דמעכב דיעבד א"כ פשיטא דלא יצא שלכד"א דעכ"פ אינו כדרך שהמלכים אוכלים זולת אי נימא דהכא קמ"ל קרא דמצותו בכך ואכתי תיקשי לרבנן אמאי יצא ומזה נראה דדווקא בעירב דבר מר במאכל עד ששלט המרורות בכולו מיקרי שלכד"א אבל היכי דכל א' בפ"ע אלא שאוכלן יחד מיקרי כד"א.
ובמקום אחר דנתי לפמ"ש הלח"מ ע"ה משבועות דבנשבע שיאכל ואכל עפר דיצא משום דלגבי מצוה אמרינן דאחשי' משא"כ בנשבע שלא יאכל מוקמי' בחז"כ שלא אחשבי' כדי שלא יעשה עבירה עיי"ש א"כ בשלמא באיסור שאכלו שלכ"ד פטור אבל במצוה קיים שפיר אף שלכד"א דאחשבי' עליו – ובזה י"ל קו' התוס' חולין ק"כ ע"א ד"ה לחם עוני שהקשה דהול"ל אכילה כתיב בי' ולפמ"ש י"ל דלגבי מצוה אמרינן דאחשבי' עליו לאכילה אבל כיון דכתיב לחם עוני לא מהני מה דאיהו אחשבי' על עצמו דמ"מ לא מיקרי לחם, ובזה י"ל דברי רמב"ם פ"א מחו"מ שכ' א' האוכל ואחד השותה ובפ"ג מאה"ט כתב שהשותה בכלל אוכל ובלה"מ ביאר דמקרא דנפש היא ויל"ד על שינוי לשונו בה' חומ' ולפמ"ש י"ל דהא מה דבאיסורא דל"א אחשביה משום דמוקמינן לי' בחז"כ דלא אחשבי' שלא יעשה איסור ולפמ"ש התוס' בחולין דגבי חמץ בלא"ה עובר משום דנהנה ותי' דליכא כרת בהנאה אבל הרי עכ"פ נפיק מחז"כ ע"י איסור הנאה ושוב ליתחייב משום דאחשבי' וצ"ל דנ"מ דמשום הנאה חייב בפרוטה דווקא ומשום אכילה בכזית אע"ג דליכא משום הנאה כמ"ש בשו"ת רע"א סי' ק"ץ ובתוד"ר למהרוט"א אות ח' סי' קל"ז – אבל אכתי הרי גם בח"ש איכא איסור תורה ויצא עי"ז מחז"כ וצ"ל דהתם בחולין הרי אזיל לר"ל דסובר ח"ש מותר מה"ת ולש"ס דילן גם באיסה"נ ס"ל כן דלא כירושלמי פ"ו דתרומות ומדרבנן לדאורייתא לא נפיק מחז"כ כמ"ש בשו"ת ב"א חיו"ד סי' ב' דלא כתומים בסי' ל"ד בשם הפ"מ, אבל לדידן דח"ש אסור מה"ת שוב חייב משום דאחשבי' וגם בשתייה חייב: אבל בחלב דמותר בהנאה הוצרך רמב"ם לדרשא דנפש ודו"ק היטב – ז"ז מ"ש ליישב קושייתי בהא דפסחים פ"ט ליתי פסח וניתני וכו' דהול"ל דסובר כהלל דכורך פסח מצה ומרור ולפמ"ש הר"ן רפ"ב דשבת במב"מ אין מצות מבטלות זא"ז והיכי דמצותן בכך מיקרי מב"מ משא"כ בשלמים ומרור עכ"פ לא שרי לכתחלה ובש"ס שם הרי ס"ל דמשום מצוה דלכתחלה אין להתנות ורו"מ תמה דהא ביבש ביבש מב"מ בטיל כמ"ש הר"ן בעצמו בחידושיו לגיטין בסוגיא דהשא"נ ובע"כ דאשיגרא דלישנא הוא בר"ן יפה כתב אבל מ"מ תיקשי קושייתי לשי' התוס' זבחים ע"ה ב' ד"ה בכור דדווקא במת"כ שייך למשחה א"כ בפסח ל"ש למשחה דלא כרשב"ם הנ"ל א"כ בכורך ביחד פסח ומרור אם פסח הוא יצא אבל אם הוא שלמים לא יצא משום דבעינן למשחה. ומ"ש עמ"ש לו בתשובתי בענין נט"י לפחות מכביצה בטיבול במשקה עיי' בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות ע"ו וימצא כי צדקו דברי.
ב"ה ד' בחקותי ל"ט למב"י תר"ס.