ב"ה ג' בשלח תרמ"ה ברעזן.
להרב המאה"ג וכו' מו"ה ישעי' לאנדמאן נ"י אבד"ק אזיפאלי'
מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בעיר שנפטר בה הרב דשם ושלחו אחר רב א' להספידו ודבר הרב המספיד עם אנשי העיר שיקבלו את חתנו היושב אצלו ומחזיקו בביתו להיות לרב שם ואח"כ בא חתן הרב הנפטר ותבע חזקת חתנו ואנשי העיר טענו נגדו ורצו לדין בזבל"א וזבל"א ורצו בני העיר לברור מצדם את הרב המספיד וחתן הרב הנפטר פוסלו מלהיות בורר יען כי הוא נוגע לאשר רוצה שיקבלו את חתנו לרב שם עכת"ד השאלה. והנה כבר הביא רו"מ ד' הסמ"ע סי' ז' סק"כ בשם מהרי"ק דקא"פ מה"ת פסול גם בזבל"א ועפ"ז האריך לבאר דבנ"ד הוי נוגע ופסול מה"ת דאף שאינו נוגע לעצמו מ"מ הדבר נוגע לטובת חתנו והדבר עומד לפנינו והביא ד' מהריב"ל וברכ"י סי' ל"ז דלא בעי' דוקא נגיעה של ממון וברשד"ם ח"מ סי' ב' דגם הכבוד ותפארת להיות ממונה הוי בכלל נגוע ובנ"ד הוי קרוב להנוגע ודעתו קרובה לגבי חתנו והאריך בזה.
והנה בגוף דין נוגע אם אמנם בשו"ת מ"ב סי' צ"ח מבואר כן דדוקא בנוטל שכר להעיד הוי רק מדרבנן כיון דבין אם יעיד לטובתו או לא יקח השכר אבל בנוגע פסול מה"ת ואולם בחמ"ח א"ע סי' ל"ה סק"ג כתב דאפשר דגם אם יש תועלת הנאה להעד ונוגע הוי רק פסול מדרבנן וראיתי בשו"ת מצל מאש סי' מ"ז שהביא ראי' מש"ס ערוך סנהדרין ל"ד בהא דפליגו ריב"י ורבנן אם עד עינה לזכות דמפרש טעמי' דרבנן דמחזי כנוגע בעדות ורבנן האי למות מאי דרשי בי' וכו' ואי פסול דנוגע רק מדרבנן מה פריך הרי גם לדידהו שפיר איכא למידרש למות היא דאינו עונה אבל לזכות עונה כיון דכל הפסול רק משום נוגע וזהו רק פסול דרבנן וע"כ דנוגע פסול מה"ת ותי' דלגבי ד"נ לכ"ע נוגע פסול מה"ת רק לגבי ד"מ י"ל דהוי רק מדרבנן ע"ש ולדידי לא הונח בזה דא"כ אמאי לא חשיב להך מלתא בדברים שבין ד"נ לד"מ דבד"נ נוגע פסול ובד"מ נוגע כשר מה"ת ובעי הכרזה וע' בחי' הר"ן שם בשם הרמב"ן דגם בד"מ הדין כן ואולם לפענ"ד דדוקא גבי עדות ס"ל דנוגע פסול רק מדרבנן דמה"ת אינו חשוד לשקר אבל גבי דין שהדבר תלוי בנטיית הדעת לכ"ע פסול מה"ת ולכן אינו עונה לזכות מדאורייתא כיון דהוי נוגע וע' בשו"ת פ"י להמג"ש ח"ב ע"א סי' ס"ד מ"ש בפלוגתת הע"ש והסמ"ע דהעיקר כהסמ"ע וע' רשב"ם ב"ב מ"ג ע"ב ד"ה ומשני וכו' ומש"ה פסליני' לי' להאי עדות וכו' ואין לנו להכשיר אלא עד דפשיטא לן דאינו נוגע וכו' ע"ש וגם כל הסוגי' בדף מ"ד מוכח כן דיש לחוש מספק שמא נוגע הוא וע' אס"ז שם מ"ה בשם רשב"א ועליות הר"י להדיא כן ומוכח דספק נוגע פסול וע' בש"ך סי' קכ"ג סקכ"ד ונו"ב מ"ת ח"מ סי' יו"ד בענין הראשון נוח לי אי הוי רק ספיקא ועכ"פ יש להביא ראי' דנוגע פסול מה"ת דאל"כ אין לחוש מספק (א"ה משה נכד המחבר שליט"א ע"ע בתשו' דברי חכמים שבשד"ח סי' ע"ג מ"ש בזה).
ואולם מה דפשי' לי' לרו"מ דבנ"ד גם טובת חתנו הו"ל נגיעה גמורה הנה בדין קרובי הנוגע אף דמלשון התומים ונה"מ סק"ח נראה דדוקא בנגיעה שאינו של ממון כשרים אבל בנגיעת ממון גם הקרובים פסולים להעיד אבל אני מצאתי בהגהת מח"א על הרמב"ם פט"ו מהל' עדות דקרובי הנוגע כשרים להעיד כיון דאין העדות על קרוב רק דממילא מטיא הנאה לקרובם ובמח"א גופי' הל' עדות סי' א' ביאר הדבר באריכות דהא קרוב אינו חשוד לשקר רק פסול מגזיה"כ ובכה"ג שמעיד לאדם אחר רק דממילא מטיא הנאה לקרובו שפיר מהני עדותו ע"ש היטב והרי מצינו בש"ס דיבמות כו' ובאה"ע סי' י"ב דלגבי בנו אמרי' חזקה דא"א חוטא ולא לו הרי דלא מיחשב לגבי' כהנאת עצמו וגם יש להביא ראי' מנדרים ל"ט מחיותי' לא אדרי' וגבי בנו לא הוי כן וע' בט"ז יו"ד סי' תכ"א ס"ק כ"ה שכ' להדיא דלא הוי הנאה לאביו כלל ובקידושין ל"ב ע"א שני אחין האב ובנו פודין זל"ז מע"ש ומאכילין זל"ז מעשר עני וכ' רש"י דאם יש לאביו מע"ש פודה הבן משלו לצורך אביו בלא חומש ולא אמרי' דהוי כגופו שהרי הוא אוהבו ומזונותו עליו ולא אחר ניהו לגבי' והוי כפודהו בעצמו ומאכילין זל"ז מ"ע אם יש לבן מ"מ לחלק לעניים מאכילו לאביו אע"פ שחביב עליו כגופו ואם לא הי' בידו המעשר הי' נותן לו מזונות משלו אפ"ה שרי כיון דאינו מחייב בכך ליתן לו ע"ש וע' בכורות ל"ה ע"ב דבנו ובתו מעידין על בכור של כהן דדוקא לעצמו חשוד להטיל מיד ע"ש גם יש להביא ראי' מיומא כ"ב ע"ב התם במעשה דב"ש איפרעו מיני' בילד ואמנון וכו' התם נמי איפרעו מיני' התם לא איפרעו מגופי' ופריך דהתם נמי לא איפרעו מגיפי' וכו' הרי דגם מיתת בניו לא הוי בכלל איפרעו מגופו. וה"נ י"ל בנ"ד דלא הוי נוגע מפני טובת חתנו ואא"ח ולא לו וגדולה מזו מצינו בתוס' ב"ק ע"ט ע"ב דגבי אשה המגדלת דקה אף שיגיע הנאה לבעלה אמרי' דאא"ח ולא לא אבל ד"ז צ"ע דהוא נגד ש"ס דבכורות ל"ה הנ"ל ועכ"פ בנ"ד ודאי די"ל כן (א"ה משה נכד המחבר שליט"א ע' בש"ס ב"ב קל"ו ע"ב כל לגבי נפשי' אפי' במקום ברי' נפשי' עדיפא לי' אבל מ"מ אין ראי' לנ"ד כמובן).
אבל נראה דכ"ז לגבי עדות אבל להיות דיין ודאי דפסול גם בכה"ג כמ"ש בשו"ת דברי ריבות סי' קצ"ג בדין ר' שהי' מורשה מן לאה בתו נגד ש' ובררו להם ב' דייני' בזבל"א ונברר לוי מצד ר' לדיין ויהודא מצד ש' יעשו ע"ז קומפרומיסין ובקנין ושבועה ועתה טען ש' שפוסל את לוי מלהיות דיין יען כי הוא מחותנו של ר' ומה שקבלתי בקנין ושבועה יען כי לא ידעתי אם קורבה כזו פוסל מדינא והאריך שם לדחות ד' מהרי"ק ומסיק דמחותנים פסולים לדין וא"כ גם הקנין ושבועה בטל וסיים וז"ל וא"ת ניחא אם הי' ר' זה הבע"ד עצמו אבל אינו אלא מורשה מצד בתו וכיון שכן אין לוי מחותנו דיין לראובן מחותנו כ"א לבתו דודאי כשר לדין לה וי"ל דהרשב"א בתשו' הובא בב"י סי' קכ"ג כתב דאם כתב לו זול דין ואפוק לנפשך הו"ל כבע"ד עצמו ובשם הרמב"ן דאם המורשה יש לו חלק במה שמוצא מנתבע קרוביו פסולין בין לדין בין להעיד ובנ"ד דבר פשוט הוא שיש לו לראובן תועלת בזול במה שמוציא מיד שמעון אע"ג שבא להוציא לבתו לפי דכל מאי דמחסר לה עלי' דודי' הדר ועליו למלאות צרכי' ולכן לוי פסול לדון זה והקנין בטל עכ"ל ומבואר מזה בכה"ג דנ"ד שמחזיק את חתנו בביתו וכל צרכיו עליו הוי נוגע ממש לטובת חתנו כמו לטובת עצמו ואפי' לענין עדות ואם כי לענ"ד יש לפקפק קצת מ"מ לענין דין ודאי כן הוא
אבל גוף הדבר שהבין רו"מ בכונת הסמ"ע דתליא אי הוי פסול מה"ת או רק מדרבנן לענ"ד המעיין בתשו' מהרי"ק שרש ט"ז ענף ב' שממנו מקור ד"ז ימצא דעיקר החילוק רק בין היכי דפסול מדינא ובין היכי דפסול רק מצד חששות ד"פ שני דייני גזירות דהוי טעם חלוש ודעתו נוטה שם שהוא רק חשש לכתחלה וע"ז כ' דגם זה רק אם הוא עיקר הדיין משא"כ בזבל"א ע"ש וימצא שהדבר ברור כן בכונת מהרי"ק וא"כ אין נ"מ בנ"ד כלל אם הוא פסול מה"ת או רק מדרבנן.
אולם מ"ש רו"מ דבנ"ד התביעה רק ספק דשמא לא יקבלו את חתנו לרב שם כלל והביא מהא דסי' ל"ד סי' דאע"פ שאם יתעשר יהנה בעדותו כשר להעיד ודחה דהתם עדיין לא נתעשר ואין לא עכשיו לפנינו שום הנאה משא"כ בנ"ד והביא מד' ב"י חו"מ סוסי' ל"ז בדין מי שאמר לבמ"ד אין רצונו לקצוץ לי שכר ואם תזכה יתרצה ליתן לי דהוי נוגע בעדות וכ"פ הנו"ב מ"ק חא"ע סי' כ"ז משום דמסתמא יתן לו אף שאין חיוב ליתן ועפ"ז העלה בכונת רשב"ם ב"ב מ"ו ע"ב ד"ה דליכא פירי דדוקא בצירוף ב' ספיקות ל"ה נוגע ובפרט לפמ"ש הרשב"ם וש"ע סכ"א דאפי' בדרך רחוקה ונפלאה הוי נוגע מוכח דלא כרשב"ם וכבר כ' וכבר כ' הב"י או"ח סי' ו' ורדב"ז ח"א ק"ט הובא בברכ"י שם וכ"ה ברדב"ז ח"ג תק"י דרש"י פרשן וקיי"ל כפוסק עכתו"ד.
והנה בתה"ד סי' דש"ן שרמז הב"י שהביא רו"מ הביא שם באמת ראי' לנידון שלו מהא דלשמא יתעשר לא חיישי' וביאר ד' רמב"ם שכתב אפי' בדרך רחוקה ונפלאה דהיינו נמי שאותו צד מזומן לבא בלי ספק רק דהוי דרך רחוקה כגון הנהו מילי דפח"ה שמעיד שקרקע זו של ר' כדי שיבא ש' ויגבה אותה ויבא לוי מלוה דשמעון ויחזור ויגבה משמעון והעד הזה ערב של לוי אבל בשביל הנאה ע"צ הספק לא מיפסל ע"ש וא"כ לשי' תה"ד יש ראי' מהא דלא חיישי' שיתעשר גם לנד"ד וגם לשי' הב"י ליכא סתירה דהב"י קאמר רק דהוי דבר ודאי שיתן לו אבל בדרך ספק גם הב"י מודה ובגוף מחלוקת תה"ד וב"י נ"ל ראי' להתה"ד מדברי תשו' הרשב"א שבב"י א"ח סי' רמ"ז ובש"ע שם סעי' ב' בדין קצוץ וז"ל מסתברא שקצוץ או שהתנה עמו שיתן לו שכרו דהשתא בדידי' קא עסוק אבל בסתם לא אע"פ שיש בדעת הגוי שיתן לו המשלח שכר ויתפשר לפי שכל שלא קצוץ ולא התנה לו שכר אין דעת הגוי סמוכה בכך ובדישראל קא עסוק עכ"ל ומזה נראה כדעת תה"ד ויש לחלק קצת דהתם אזלי' לחומרא והכא לחומרא ועדיין צ"ע – ומ"מ נראה דכ"ז בעדות אבל בדין ודאי דגם בכה"ג מיחשב נוגע וגם יפה כ' רו"מ דכונת רשב"ם דוקא בצירוף ב' הספיקות וכן כתבתי זה כמה שנים בגליון הש"ע שלי וע"ש ברשב"ם ד"ה והוא דאית לי' ללוה וכו' שכ' להדיא דשני חששות לא חיישי' ע"כ יפה דן רו"מ שיוכל לפסול את סרב הנ"ל מלהיות בורר בדין זה וע' במרה"פ על הירו' ע"ג דסנהדרין ה"ז שכ' בטעמו של רמב"ם שהשמיט החילוק בדין שושבינו בין אי דוקא ביום א' או כל ז' דוקא משום דדוקא לענין עדות יש לחלק בזה משא"כ לענין דין ע"ש וה"נ בנ"ד וגם כבר הבאתי לעיל מד' הרשב"ם ב"ב מ"ג ומהסוגי' שם מ"ד ואס"ד שם מ"ה דגם ספק נוגע פסול בעד וכ"ש בדין.