להרב וכו' מוהר"א וואלף נ"י מו"צ דק' באכניע
מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו לאשר א"א לחמם המקוה שהוא מעין אם מותר להעמיד בתוכה סאמוואר לחממה והעיר די"ל דבכה"ג שמחממין המקוה עצמה איכא גזירת מרחצאות והנה כבר ישב על מדוכה זו הגאון רש"ק ז"ל במ"נ. מהד"ק סי' ע"ה ובקו"א שם הוסיף לבאר שגם להמקילין להטיל מים חמין למקוה מודים בזה לאסור דהוי כמרחץ עצמו והביא סמוכין מהרדב"ז ח"א סי' צ"ה ואף דבתשו' דבר שמואל נראה לכאורה להתיר אבל ז"א דגם הוא מודה לאסור והאריך מאוד בזה ע"ש אבל הנה המנהג בכמ"ק להתיר והנה בגוף המחלוקת אם מותר ליתן מים חמין להחם המקוה כבר האריכו הראשונים וע' בא"ז הגדול הל' נדה סי' של"ח ובשו"ת סי' תשנ"ה וע"ש הל' נדה סי' שס"ו ולכאורה יש להביא ראי' מש"ס דיבמות מ"ז ע"ב מטבילין אותו לאחר שיתרפא משום דמיא מרזי מכה אבל מלין אותו מיד משום דשהויי מצוה לא משהינין וקשה הרי מים חמין לא מרדו מכה שהרי מרחיצין לאחר המילה כדאי' במשנה וטוש"ע או"ח סי' של"א וא"כ יוכלו להטבילו בחמין ובע"כ דל"מ טבילה בחמין אבל י"ל לפמ"ש בתשו' רדב"ז ח"ד סי' צ"ה דמלתא דלא שכיחא למצוא מים חמין להחם מקוה גדולה שיש בה מ"ס ע"ש א"כ י"ל דבזמן הש"ס לא הי' מצוי ולכן עכבו הטבילה והנה לדינא כיון דלכ"ע ליכא בזה אלא משום גזירה דרבנן יש לסמוך ע"ד המקילין וכבר נהגו להקל וע' בברכ"י שהביא בשם תשו' ר' ישעי' הראשון סי' קנ"ב להקל בזה ובאמת שכבר הובא תשו' זו בא"ז הל' נדה ושו"ת הנ"ל והא"ז סיים להחמיר ואני מצאתי בפסקי תוס' נדה סי' ק"ל וז"ל שרי לרחוץ בחמין אחר טבילתן מפני הקור עכ"ל אבל י"ל דלא הותר רק לרחוץ אחר טבילה אבל לא לטבול בחמין אבל גם בגוף דברי המחמירין שכתבו דדוקא במקדש שרי משום דאין שבות במקדש יש לדון ממ"ש מהרש"א שבת מ"ב בדעת התוס' דדוקא שבות דשבת לא גזרו במקדש משא"כ בשאר איסורים וכ"ה בצ"ק מנחות ה' וכ"נ מלשון הר"מ בפיהמ"ש סוף עירובין א"כ יהי' ראי' להתיר בזה ועמ"ש בפתיחת חיבורי דע"ת אות י"ב מכמ"ק בזה וע' בב"י סוסי' קפ"ז בשם רשב"ץ באשה שיש לה פצעים וא"א לה לטבול במים קרים יטילו לה עששיות של ברזל כמו שעשו לכ"ג ביוה"כ ע"ש הרי דלא משום אשבמ"ק התירו שם אבל י"ל דדוקא בהתלת חמין אסרו ולא בעששיות של ברזל כדמוכח בראשונים וע' בפ"י ברכות כ"ב סוע"א מ"ש ליישב דעת המקילין והא דפריך טבילה בחמין מי איכא היינו משום דטריחא מלתא לעשות חמין באופן שלא יהי' שאובין ע"ש עוד בזה וע' תשו' ח"ס יו"ד סי' רי"ד באורך בזה שדחה ראיות המחמירין מכח הירושלמי דיומא דהתם משום מעלה בקודש שלא יוציאו לעז על הכ"ג ביו"כ החמירו בהטלת חמין וע"ש עוד באורך גדול להחזיק מנהג המקילין וגם בפ"ו ברכות שם כתב דאדרבא בכ"ג החמירו טפי ודחה מ"ש המחמירים דהקילו בכ"ג ע"ש בזה אבל הנה ברדב"ז שם החמיר לכתחלה שלא להמשיך סילון של חמין לתוך המקוה דזה קרוב לגזירת מרחץ ע"ש וכ"ה בתשו' שב"י ח"ג סי' פ"ב ולפ"ז בכה"ג דנ"ד שמעמידין סאמוואר לתוך המקוה והיא מלאה גחלים י"ל דודאי דמי לגזירת מרחצאות כמ"ש המ"נ ויש לדין קצת עפ"ד הר"ן פ"ג דשבת במשנה דמוליאר הגרוף דאם האש בצדו אינו מבשל כמו אם האש תחתיו א"כ י"ל דלא דמי למרחצאות שבזמן הש"ס שהי' האש בחפיפה תחתיו כמ"ש רש"י ברכות נ"ט ואף שבשיו"ק על הירושלמי שם תמה ע"ד הר"ן מ"מ בקובץ על הרמב"ם פ"ה מחו"מ הכ"ג פסק כהר"ן ורמז למ"ש בש"ו על הירושלמי בזה ומכל מקום קשה להקל מט"ז.
אבל נראה דהנה הרדב"ז שם הביא בשם ח"א שתמה על הר"ש שהחמיר לאסור למלא מקוה חמין ולחברו כשפ"ה שהרי בפ"ו דמקואות הביא הר"ש תוספתא ופירשה דמרחץ היינו אמבטי דמתני' שמימיו כשרים לטבילה וקמין ה"א קומקמין שיש בו מים חמין ולוקחין ממנו לחמם האמבטי דאין נפסלין במים כיון שי"ב מים מים כשרים ע"ש ומבואר דמותר להטיל חמין למקוה והרדב"ז נדחק ליישב דהתם קודם גזירת מרחצאות וכבר דחה הח"ס שם תי' זה אבל נראה דכל חשש חמין להאוסרים הוא מפני שנראה כשאובין א"כ זה דוקא היכי דהטילו קודם חמין למקוה או דרך סילון ולא ראו העולם איך הוחמה המקוה ואם יבואו אח"כ בנ"א לטבול שם יסברו שמלאו כל המקוה בשאובין מפני שלא הי' שכיח בזמנם מקואות חמין ואיכא גזירת מרחצאות וגם בתשו' ארי' דב"ע יו"ד סי' י"א ביאר דמשום שנראה השאובין וטעו לומר שטובלין בשאובין אבל התם הי' עומד הקמון במקוה גם בשעת טבילה והוא קטן הרבה מגומת המקוה וא"א למלא כל המקוה ממנה וראו הכל ששופכין מים חמין מהקמין להחם המקוה הגדולה והרי הכל יודעים ורואין שהמקוה היא בפ"ע וגדולה מן הקמין והקמין עומד לכך להחם ע"י מי המקוה וליכא חשדא ושרו בכה"ג לשי' המחמירין כה"ג מצינו בש"ס דמ"ק י"ד ע"א איזורו מוכיח עליו ולכ"ע שרי ואת"ל דגם בכה"ג איכא חשדא היינו משום שלוקחין משם מים שאובין חמין ושופכין לתוך המקוה אבל בכה"ג דנ"ד שהסאמוואר עומד בפ"ע בתוך המקוה ומלא גחלים בוערות ועי"ז מתחממין מי המקוה הרי כל הטובלין רואים מאיזו סיבה הוחמה המקוה ואיזו טעות וחשדא איכא הכא שיסברו שהמים שאובין ולהתיר עי"ז לטבול בשאובין ולכ"ע שרי ומה שחשש הרדב"ז היכי דממשיכין מים חמין ע"י סילון דהתם יש לטעות שכל מי המקוה הם שאובין ונמשכו לשם ע"י הסילון משא"כ בנ"ד שהסמוואר הוא רק מלא גחלים ואש ועושין מסביב עיגולי עץ שלא יגעו בו הטובלין ולא יכוו בו מאי חשדא וטעות איכא בזה ואין בו משום גזירת מרחצאות גם להמחמירים ומצאתי בעקרי הד"ט ליו"ד סי' כ"ב אות ט' וז"ל ע' להרב זרע אברהם סי' י"ט בדין ראובן שעשה מצד א' של מקוה שבביתו תנור קטן ופיו מן הצד ובגג התנור שקוע טס של נחשת שאין בו בית קיבול להסיק תחתיו אש לחמם המקוה אין לחוש כלל וגם בברכות המים נשאל ע"ז ופסק להתיר וחיזק ראיותו של הז"א ע"ש (אבל מ"ש שגם דעת רדב"ז סי' צ"ה להקל בכדומה לזה לא אדע מהו' ומזה מבואר כדברינו.
ועוד נראה דכל החששות הי' רק בימיהם שלא הי' שכיחים מקואות חמים ואם לפעמים רצו לחממה הי' חשש שאובין אבל בזה"ז שנתפרסם בעולם ונתפשט המנהג לחמם המקואות והי' הכרח בזה כי ירדה חולשה לעולם ואם לא הי' מקילין הי' רבים נמנעים מטבילה א"כ בטלה חששת חשדא כדאי' כה"ג בא"ח סי' רמ"ג ס"ב דאף שאסרו להשכיר מרחץ או תנור לעכו"ם אם השכירו שנה בשנה ונתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים או שמנהג המקום באריסות מותר להשכיר לעכו"ם ע"ש וה"נ בזה. ובפרט אם המקוה הוא מעין כבר ביאר בתשו' ארי' דב"ע שם דגבי מעין ליכא חשש איסור להטיל חמין ואף שלא החליט כן למעשה מ"מ בצירוף דברינו הנ"ל בודאי יש להקל וע' בתשו' ח"ס שם שהעתיק לשון תשו' ב"ז סי' קנ"ח דבזה"ז שהמרחצאות הם רק לזיעה בטלה גזירת מרחצאות והוא כתב שדבר גדול דיבר בזה ולכאורה יש לפקפק דכל דבר שנגזר במנין גם אם בטל הטעם צריך מנין אחר להתירו אבל יש לקיים דבריו לפמ"ש המג"א סי' ט' דדוקא בתקנת חז"ל אמרי' כן ולא במה שהוא רק משום גזירה ע"ש וה"נ בזה, סוף דבר שאין שום חשש להעמיד סמוואר למקוה להחם המים וכן נהגו כל עמא דבר בפני גדולי ישראל.