האצילים ק"ק פלורנ"ץ יצ"ו שלום רב לכולכם למקטן ועד גדולן הנה אמת כי הגיע אגרת אוגרת ונחתמה בשמכם ואולם כי לא האמנתי שהמכשיל' הזאת תצא מתחת ידיכם וחלילה להם מעשות זאת להיות מן החוקקים חקקי און ומכתבי עמל כאשר עשה האיש הכותב הזה אשר הרה עמל וילד עון ואמר להטותו בעצת לשונו וכתב על שמכם ופצה בלי ריחא ובלי טעמא. כמיא דביעי בעלמא. רק בדרך הסתר. ודבר כזה פלסתרו וקפץ ומקנתר. בלא כרעים לנתר. אך שקר נחל שאין לו רגלים. ודומה לקופה שאין לה שולים. שם אור לחושך של מצרים. וחושך כאור הצהריים. וכאור החמה שבעתיים מקוצר רוחו וערלת לבבו שאין בטולו במאתיים. הקשה את רוחו ואמץ לבבו. וכל רוח אין בקרבו. או יודע את רבו ומתכוון למרוד בו והנה נא שכרו אתו ופעולתו כי יטול הרובה את תשובתה תשובה גמורה ונצחת את כל ונוכחת ראשונה על אשר כתבתי משם זקני הארץ ותושביה וכולי. הקהילה הגדולה והמפוארה מפני שהם בני תורה וגדולה במקום אחד יברכם השם כולם יחד כי טבעתי ביון מצולות והתלאות והטרדות והנה מגילת עפה חתומה על שמכם באה אלי אמרתי לפנות מכל עסקי לאהבתכם ולכבדכם ולהשיב מפני הכבוד וגם דבכל כהאי גוונא צריך לאודעי כי ההיא דשילהי פרק שני דבבא מציעא ראשונה על אשר כתבתי משם זקני הארץ וחשוביה שלא ראו פוצה פה ומצפצף רק מחדשים מקרוב באו וכו' וכתב הכותב למה לא נאמר ישן מפני חדש תוציאו והפליג להרחיב המאמר במילין שאין ענין לכאן רק כמתכוין לקנתר ולהראות שקרא ושנה כי האי דפרק בתרא דתענית (דף כו) גם מענין קבוע וכיוצא בזה אשר כל השומע יצחק לו הנה אמרת חי נפשי לחיי עד כי לא היתה הכוונה עליכם רק על אחרים אשר בינותינו מחדש קמו לצפצף בדבר הסבלונות והדבר ידוע אבל עליכם ידוע כי לא חשבו האומרים זה ואם אתם רוצים לקחת הדברים עליכם מה אעשה הלא הלשון מוכיח האמת והוא שעד שלא הגיעה אגרתכם בידי שאלתי מהם על ענין אחר קדם לו כיוצא בזה והיאך ישיבו וידברו על העתיד להכתב ולהאמר והלא אם בני הנביאים הם הם אינם נביאים להתנבאות עליהם וכי תאמרו מכל מקום למה לא חשתי על עדותיכם שהעדתם שנהגו לחוש הלא תשובתו בצידו ההיא דיבמות פ' נושאין (דף צח) ודקדושין פ"ב (דף ע) א"ר אבא א"ר הונא אמר רב ת"ח שהיה מורה דבר הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו ומצורף הוגד אלי נאמנה כי מעשה היה בבתו של כמ"ר יעקב טוסקניי"לא ז"ל אשר היתה משודכת לבחור אחד אשר גם לבסוף הי' בעלה ועדיין היא יושבת תחתיו והוא אחד מבני קהלכם לפי מה ששמעתי והנה אחר השדוכין ושלוח הסבלונות הרגילות בין הלועזים נתחדש וכו' עד כי היה מקצת בני אדם רוצים להשיאו לאחד מבניו או מבני בני של מהר"ר בנימן מהראצילנ"ו יצ"ו וכמה"ר בנימין יצ"ו היה מתירה בפומבי בלא גט והיה אומר ברבים שאין בית מיחוש לאותו הסבלנות. וגם שמעתי שהיה מביא ראיה ממה שנהגו להחזיר הסבלונות כשמת החתן או הכלה דאלמא דלאו לקדושין נתנו דאם כן לא היה חוזרין. וגם שמעתי שגם במודנ"א הים לו למהר"ר בנימן יצ"ו מהראצלינ"ו חתון לאחד מבניו לבתו של כמ"ר בונגוד"ייש ממודיל"א ונפטר הבחור והיו קצת בני אדם מרננים שבאולי תצטרך לחליצה וכמהר"ר בנימן לא היה משגיח בדבריהם כלל אלא אדרבה אומר היה שהבל וריק הוא דברי החוששין וכן היה הקול מפורסם בגליל הזה שכמהר"ר בנימן מהראלצינ"ו יצ"ו היה צווח וקורא תגר על האומרים לחוש לסבלונות הללו וכן נכתב אלי זה לי כמו ארבעה חדשים וכן העידו בפני אנשים נאמנים הלא המה הר' יוסף יצ"ו והר' שלמה יששכר יצ"ו ועוד יוסף עתה מחדש שהקרה השם יתברך שעבר מהר"ר מאיר לואנ"ש יצ"ו ושם העיד בבית הכנסת שהוא ומהר"ר ברכיאל כהן יצ"ו וכמהר"ר בנימין מהראלצינ"ו יצ"ו התירו הסבלונו' הללו וכן מוכיח גם מתוך הכתב הראשון אשר שלחתם אלי שהרי תחתיו בשוליו כתוב וחתום בשם בן מהר"ר בנימן יצ"ו קבלת על המעשה הזה ואם לפי מה שאמרו אלי הבקיאים בכתב ידו שאין זה מכ"י ותמהו הם על הדבר וגם אני תמהתי כי גם לפי הנראה לע"ד אין זה כתב ידו ומכ"מ מסברת הדברים מאתו יצאו הדברים ושם כתב וז"ל ומטעם זקנה וקרובי' ואמה בקנין ושבועה בכסף מלא שנתן לה וששלח באהבה ובחיבה כחו כח קדושין והרי י"א שנה היתה בחזקת אשתו וכו' ולא הזכיר כלל ענין הסבלנות המורות שכבר נתקדשה לדברי הגאונים ופסקי הלכות אלא תלה בכח הכסף עצמו ר"ל שמכחו נתקדשה בהנתן לה מאהבה ומחיבה והרי עינים רואות שלא רצה לאוסרה מכח הסבלונות הלך לשיטתו שתמיד היה מתירה ומדהיה מתירה צריך לומר שמנהג הוא ביניכם דמסבלי והדר מקדשי וע"כ נפלאתי על דבריכם פליאה נשגבה לא אוכל לה כי חלילה לומר על אותו צדיק רעה גדולה כזו שלפעמים יאמר בענין אחד אסור או היתר וכשיגיע הדבר אליו יחליף ויאמר בענין אחר ועל אשר האריך עוד הכותב במילין לא יועיל בם לומר כי אלו אמרו נהגו ואלו אמרו מנהג. ועל זה הביא ריש פרק בתרא דתענית (דף כו) עמל הוא בעיני להשיב על דברים כאלה דמי הגיד לו שאותה שהעידו שנהגו לא יעידו גם כן על המנהג אלא שעל זמן שעבר באו להעיד באשר לא נתפרסם וגם כי הימים הראשונים היו טובים מאלה כאשר אנו רואים בינינו כי פסו אמונים מבני אדם ואין דורש ומבקשין רק מן השפה ולחוץ ולכן רבתה התועל' לו' נהגו מלומר נוהגין וגם כי להעד על ההוה לא הייתי צריך לשאול אל הזקנים כי אם להמון העם וכן עשיתי. ועוד דמה ענין הך דהכא לההיא דתענית דבשלמא התם שבאו אמוראים לפסק הלכה כמאן חד אומר הלכה כפלוני וחד אמר נהגו כפלוני וחד אמר מנהג כפלוני אז ודאי שייך לחלק בין נהגו למנהג מדקאמר נהגו מנהג שמע מינה דמעצמ' נהגו כפי' שם רש"י בהדיא אבל הכא שבא להעד על מה שעבר ולא פוסק הלכה אלא עדות בעלמא לא שייך למימר אלא נהגו ומשום כך גרע לישנא דנהגו מלשעבר מלישנא דמנהג בהווה וזה פשוט אפילו לתינקות של בית רבן ותדע שכן הוא דאי לא תימא הכי יקשה לך מההיא דפרק מצות חליצה (דף כב) וכן במנחות פרק הקומץ רבה (מנחות דף לב) דגרסינן שם אמר רב יודא אמר רבה אמר רב אם יבא אליהו ויאמר כו' עד אין חולצין בסנדל אין חוששים לו שכבר נהגו העם בסנדל עכ"ל ואם כדברי המטעם הזה נצטרך לומר שאין מורין כן לכתחלה לחלוץ לכתחלה בסנדל. מדקאמר נהגו ולא קאמר מנהג ופשיטא דאין כן אלא לכתחלה היו מורין בימי התלמוד לחלוץ בסנדל כדאמר הב ליה סנדלך הב ליה דשמאל א"ל אימר דאמרי רבנן דיעבד לכתחלה מי אמר וכו' עד א"ל הכי קאמינא לך הב ליה ומקני ליה והרי לך בהדיא דלכתחלה אמר לו לחלוץ בסנדל ולא נחלקו לכתחלה אלא משום דהוה דשמאל לס"ד דאביי או משום שלא היה של היבם אבל משום סנדל מודו כ"ע ולא עלה על לב שלא להתירו לכתחלה וכי לא היה להם שום מנעל שיוכלו לחלוץ בו ואפילו תעייל פילא בקופא דמחטא לומר שלא היה להם מנעל באותה שעה מ"מ יקשה לו מההיא דפ"ק דסנהדרין (דף ז) דגרסינן שם רב הונא כי הוה נפיק לדינא אמר הכי אפיקי לי מאני חגותאי רצועה שפורא וסנדלא ופי' שם רבינו שלמה סנדל החליצה והרי לך בהדיא שלכתחלה היה מנהג קבוע וכולל לחלוץ בסנדל ולפי דברי זה המשתגע יקשה היאך קאמר שכבר נהגו דמשמע דאוריי לא מורינן. ועוד דמה ענין זה לכאן דפשיטא ופשיטא לכל מבחין בין ימינו לשמאלו דמה שאמרו דמנהג עדיף מנהגו היינו דוקא כששניהם באים להודיע להם קולא כי ההיא דפרק בתרא דתענית (דף כו) שהביא הוא דפליגי ר"מ ורבנן בענין נשיאות כפים דלר"מ מותר לישא כפיו במנחה ונעילה דתענית ומעמדות ויום הכפורים ולרבנן אסור משום שכרות כדמפרש התם ועלה אפליגו רב הונא ורבי יוחנן דרב הונא אמר מנהג כרבי מאיר ורבי יוחנן אמר נהגו התם הוא דאיכא למימר דמנהג דמשמע שראוי לעשות כן עדיף טפי מנהגו דמשמע שמעצמו נהגו כדפי' שם רש"י ומשום הכי דרב הונא דאמר מנהג כרבי מאיר דמשמע שמורין כן ואין לחוש משום שכרות עדיף מדרבי יוחנן דאמר נהגו דנהגו נראה דמ"מ לא מורינן דלכתחלה יש לחוש לשכרות וכן ההיא דעירובין בפרק הדר (עירובין דף סב) דאפליגו נמי רב הונא ורבי יוחנן דרב הונא אמר מנהג כרבי אליעזר בן יעקב דמקיל וקאמר לעולם אין אוסרין כו' ואוריי נמי מורינן ור' יוחנן אומר נהגו כר"א ב"י ואורויי לא מורינא להקל התם הוא דאיכא למימר דהמנהג עדיף מנהגו שהרי זה אומר שכן מנהג ואפילו לכתחלה וזה אומר לכתחלה לא אבל היכא דחד מקיל וחד מחמיר כי הכא והמחמיר אמר מנהג והמקיל אומר נהגו משום כך לא עדיף מ"ד מנהג ואדרבה עדיף האי דאמר נהגו שלא להקפיד ולהצריכה גט וחליצה מהאי דאמר מנהג להחמיר ולהצריכה גט או חליצה דאילו מ"ד מנהג להחמיר אפשר דמשום ספק הוא מחמיר ומשום כך מורה לכתחלה להחמיר כמו שפי' רבינו שלמה בשבת פרק שני וכן בכתובות פרק קמא אבל מ"ד נהגו שלא להקפיד להצריכה גט או חליצה אלא אדרבה מתירין אותה בלא גט וחליצה א"כ צ"ל דפשיטא להו דהכי הלכתא דלא בעי לא גט ולא חליצה דאי לא פשיטא להו לא היו סומכין להתיר מספק דפשיטא דיש להחמיר מספק אבל אין להתיר מספק. גם מ"ש דתרי במאה וכו' גם זה הוי הבל ודאי כשנחקרה עדותם בב"ד או כשנתקבל בב"ד מהני תרי כמאה דסוף סוף עדות איכא אבל כי לא אתא בתורת עדות אלא גלוי מלתא בעלמא סברא הוא להאמין יותר המרובים מהמועטים דכל היכא שאין עדות ממש הולך אחר רוב דעות כדאיתא ביבמות פ' האשה (דף פה) ובסוטה פרק מי שקנא (דף לא) וגם מה שכתוב הכותב כי אותם המעידים לפני אינם אחד מני אלף וכו' וכי כל הפוסקים ואנן וכולהו אחרינהו קטלי קני וכו' לא ידעתי תערובת זה לעירוב הפוסקים עם אנשי הדור הזה ותימה גדולה היא הלא שותא דפוסקים לא ידעינן ובפרט האיש הלזה ההולך לקראתם בדברי שטות ובדות והיאך ישוה עצמו אליהם ולא יודעין מה קאמרי רבנן כאשר אני עתיד לבאר ממכתבי זה בעזרת השם ודאי כי דרכי הפוסקים ישרים צדיקים ומביני' ילכו בם ומי שאינו מבין אותם יכשל בם. ואשר כתב עוד כי לא ראינו ולא שמענו אינו ראיה אלא דבר פשוט הוא דדוקא שיש שתי כתי עדים המכחישים זה את זה אחת אומרת ראינוהו שנתקדשה ואחת אומרת לא ראינו כך וכך. אבל היכא שאין הכחשה כי הכא שאין אדם מעיד שנהגו הראשונים להחמיר באלו הסבלונות פשיטא ופשיטא דמהמני האומרים ומעידים שלא ראו ולא שמעו מימים הראשונים שום פוצה פה ומצפצף וכה"ג איתא בעירובין סוף פרק בכל מערבין (עירובין דף מא) גבי הא דאין גוזרין תענית על הצבור וכו' לאחר פטירתו של ר"ג בקש רבי יהושע לבטל את דבריו עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו עד יהושע אין שומעין לך שכבר הוקבע הלכה כמותו ולא היה אדם שעירער בדבר הרי לך שלא אמר לו לא שמעתי אינו ראיה דהא ע"כ לא היה עדותו אלא שלא שמע מערער מדלא קאמר והודו לו חכמים. ומ"ש עוד וכל שכן בזקנים שהשכחה מצויה בהם וראוי להאמין לחדשים דמדכר דכירי הלא המה דברי תוהו ולעג ויפה כתב על זה הוותיק הישיש הח"ר יצחק פינ"צי יצ"ו כי שכח מקרא מלא דזקניך ויאמרו לך. ועוד דהיאך יוכלו החדשים להעיד על מה שקדם להם הלא לזקנים להעיד על מה שהיה קודם שבאו החדשים בעולם או קודם שבאו לכלל דעת ולא לחדשים אשר עדיין לא באו לעולם דאין אומרים למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד אלא שזה מכביד עצות במילין בלי דעת. גם מה שכתב דהני והני קביעי ובעלמא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הלא זה טעות גדול דאפילו האנשים קבועים משום הכי הדיבור יוצא מפיהם אינו קבוע דאם לא תימא הכי יקשה לך היאך אמרה תורה אחרי רבים להטות והלא כל קבוע וכו'. ואפילו מן התורה אמר הכי כדאיתא בהדיא בשילהי פ"ק דכתובות (דף טו) מההיא דתשעה שרצים וצפרדע אחד ביניהם דברשות הרבים ספקו טהור ומוכח לה מקרא דוארב לו וכו'. ופשיטא דסנהדרין קבועים כדאמר בכולי תלמודא רובא דאיתי קמן כגון תשעה חניות וסנהדרי' לא תבעי לך אלא פשיטא שהדיבור לא חשיב קבוע כלל וכן תרצו התוספות בפרק קמא דסנהדרין מכח קושיא זו שהקשה לעיל. ואשר כתב הכותב ואע"פ שארכו דבריך כו' מה דמסקינן מינה כדמסיק תעלא מבי כרבא כו' אומר אני דלא מסיק מינה אפילו כדמסיק מבי כרבא כי לא הבין את דברי ואף גם זאת רוצה להשיב עליהן כמו שאבאר בעה"י. ואשר כתב עוד השתא ק"ל שאם הוצרך לפרש חוששין להחמיר במקומות שחוששין להפסיד סבלונות זה הפירוש מנין לו לא כרש"י וכו' ולא כר"ח ולא הגאונים. אומר אני כי מה שהקשה דמנין לי זה הפי' מורה בהדיא שלא היה לו להבין את דברי שהרי במכתבי הראשון כתבתי בהדיא מנא אמינא לה והוא דאי אמרת דאפילו במקום שמקדימין הקדושין לסבלונות משום חשש שלא תחזור בה האשה נקרא אתרא דמקדשי והדר מסבלי א"כ לר"ח דאית ליה דהא דקאמר תלמודא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן דהיינו ע"כ דכולהו מסבלי והדר מקדשי דאם אפילו המעוט מקדשי ברישא הוה חיישינן לפי ר"ח וכיון שצריך לפרש דאתרא מסבלי והדר מקדשי דהיינו דכולהו מסבלי ברישא א"כ תמה על עצמך דלעולם לא נמצא מקום שלעולם יקדימו לסבל תחילה דלמה יעשו כן בשלא לקדש תחילה ראוי לעשות פן תחזור בה כדפי' אבל לסבל תחילה למה ינהגו כולם לעולם כן אטו בשופטני עסקינן שלעולם ינהגו מנהג הראוי להזיקם ולא יצאו ממנו שום תועלת כי הכא דודאי אין להם שום תועלת להקדים הסבלונות לקדושין ויניחו מנהג אשר להם בו תועלת והוא הקדמת הקדושין למען לא תוכל לחזור בה כל זה בארתי בכתבי הראשון וראו נא כמה לא חש ליה ולא מרגיש לכתוב ומתמיה מנין לי זה הפי'. ועוד שהרי גם בכתבי הראשון בארתי שהסברת מכרחת כן מעצמה ולא יחלוק עליה רק העקש ופתלתול או מי שלא ידע ולא יבין שהרי אין מיחוש לזו להיות מקודשת מחמת הסבלונות הללו שנותנין אחר הקנין בו ביום עצמו או ליום המחרת לכל המאוחר לא לפי' הגאונים ולא לפי' רבינו שלמה והלא גלוי ומפורסם לכל איש ואשה תנוק ותינוקת שמעשים בכל יום שנותנין אלו הסבלונות אפי' לא קדמו להם קדושי' כלל והרבה פעמים ימצא עדים שיוכלו להעיד שלא נתקדשה בין הקנין והסבלונות ההם והיאך נאמר שיורו הם על קדושין אחרים שקדמו להם הלא אין לנו לאוסרה בלא ראיה או קצת ראיה לכל הפחות וכאן אין שום אמתלא או ראיה לאוסרה דאי משום קבלת הסבלונות הלא גלוי ומפורסם שהרבה והרבה פעמים מתנין הסבלונות האלה מבלתי יקדמו להם קדושין ומה ראינו באשה זו לאוסרה. וגם לפי רבינו שלמה י"ל כן דלמה ניחוש שיהיוהם קדושין והרי אנו רואים הרבה והרבה שנותנים הסבלונות הללו בלי עדים כלל או בפני קרובים שאין ראויין להעד ולעולם לא מצינו שיחזרו אחר עדים רק כאשר יקר המקרה וא"כ גם בי לפעמים מצאו שם עדים מעצמו אשר לא הוזמנו לכך מה ראינו באשה זו שיורה כלל ועיקר שנתקדשה והלא דבר פשוט שאין לנו לאוסרה בלי ראיה קצת או אמתלא דאם לא כן כל אשה שנשתדכה תאסר מיד פן קדשה בפני עדים ואין אנו יודעין אלא ודאי פשיטא ופשיטא לכל המבחין בין אור לחושך שאין להחזיק אשה במקודשת ולא לחוש לה כלל בלתי שום ראיה דהא אפילו במקום ריעותא אזלינן בתר חזקה כדהוכיחו התוספות בפרק קמא דחולין (דף יא) כל שכן וכל שכן בדליכא ריעותא דאזלינן בתר חזקה אלא ודאי דבר ברור הוא למבינים ולא להולכים חשכים שמה שאמרו שבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן ואפילו למיעוט כדפירש ר"ח היינו דוקא היכ' שמקפידין על הסבלונות שלא לתתם לפני הקדושין פן תחזור בה ויפסידו הסבלונות דאז ודאי ראיית הסבלונות כראיית הקדושין לרבינו שלמה כדאית ליה דודאי הן עצמן לקדושין נתנו או קדמו להם קדושין אחרי' דאי לאו הכי לא היה מקדים סבלונות לקדושין כיון שאנו מוחזקים באנשי' האלה שלא היו מסבלין לפני הקדושין אבל במקום שלא הוחזק לנו שום אדם שיקפיד בנתינת הסבלונות מצד עצמו אפי' יקפיד בהקדמת הקדושין דהיינו שלא תחזור בה בשביל זה אין לנו להחזיקו שיקפיד על הסבלונות מצד עצמו דגם הוא אם היה במקום שאין שם עדים כשרים להעיד לא היה מניח מליתן לה סבלונות כמנהג אנשי העיר שאין מקפידי' על הסבלונות דאע"ג שאינם שוין לשאר האנשים שהרי שאר האנשים אין מקפידים כלל אפילו לחזרת האשה מכל מקום בהא שוו מיהא שאין מקפידין על הסבלונות מצד עצמו כדפירש וא"כ אין נתינת הסבלונות מצד לא ראיה ולא אמתלא על הקדושי' וכן לדברי הגאונים שפי' שנתינת הסבלונות ראיה על קדושין שקדמו להם דודאי זה הוא דוק' במקום דקים לן דמיעוט' מיהא לא היו נותני' הסבלונו' לאשה אם לא כבר נתקדש' אבל לפי המנהג דנוהג בכל איטליי"א לפי מה שנאמר לי שכולם נוהגים ליתן הסבלונות הללו אחרי הקנין בו ביום או למחרתו וזה חק קבוע ולא יעבור אלא שבאולי במקצות מקומות יקדימו לקדש משום חשש חזרה מ"מ מאחר שלא נתברר אצלינו דאם לא יוכלו לקדש כגון שלא ימצאו שם עדים או עיכוב אחר לא יניחו משלוח לה הסבלונות כאשר הוא המנהג כולל שלא לחוש לסבלונות מצד עצמו דהיינו פן יפסידו אותו ודאי פשיט' שאין ראיי' הסבלונות ראייה ואמתלא לחוש לה כלל למקודשת שהרי אנו רואין בכל יום ויום סבלונות בלא קדושין ושלוח הסבלונו' לא מעלה ולא מוריד כיון דלית דחש להו וכדפירשתי. ואשר כתב עוד הכותב וכמאן לא כרש"י שפיר' מי ששדך ונתרצת כו' ולא כר"ח ולא כגאונים שפירשו שחוששין שכבר קדש' עכ"ל הלא יעיד זה על השגתו דלמה הוא לא כרש"י ולא כהגאונים מה ראה בדבריה' אפילו כמלא אות קטנה שלא יפרש בפירושי דלעיל וכאשר כבר כתבתיו בכתבי הראשון. ואשר כתב עוד שלפי' גם כן אם חששו להחמיר להפסד הסבלונות שהוא מועט כל שכן שראוי להחמיר אל החוששים להפסד מרובה וכו' גם בזה גלה את חרפתו לעיני השמש שלא הבין כלל כלל את דברי כמו שכתבתי לעיל דמאי ק"ו איכא הכא אפילו צד קל וחומר פריכ' ליכא לפי מה שבארתי בכתבי הראשון ועוד חזרתי ובארתי לעיל בראותי שלא הבין את דברי דודאי אם היה לנו שום ראיה או אמתלא באלו האנשים שיורה שכבר קדשו פשיט' שהיינו חוששין שמא כבר קדשו מק"ו דהפסד מועט כמו שכותב הוא אבל מה נעשה והרי לא ראינו בהם שום אמתלא וראיה כדי שניחוש לה לומר שתורה על הקדושין כדפירש' מאחר שאין מקפיד על הסבלונות מצד עצמו וכדפי' לעיל בארוכה וכן בכתבי הראשון ולא הקשיב אלי כי לא היה כותב הדברים האלה להג הרבה כי אם יגיעות בשר על חנם חי נפשי כי עמל הוא בעיני. ועל אשר חזר וכתב האם כל בני איטליי"א שופטני נינהו שאינם חוששין לסבלונות ושדי זוזי בכדי עכ"ל. לא ידעתי מה עלה על דעתו דהא חזינן בכל יום ויום דאע"ג דלא שופטני נינהו מכל מקום הם נותנין הסבלונות תכף אחר הקנין ואין חוששין לשמא תחזור בה או מפני שסומכין על הקנין או מאיזה טעם שיהי' ומכל מקום אין כאן שום הוראה ואמתלא של קדושי כדפירש' לעיל ובכתבי הראשון. עוד כ' הכותב וז"ל דבשלמ' אותם הדורנות הנותנין מיד אחר הקנין בהיותם זה לפני זה אפשר שאין חוששין בהם לע"ד ואינם סבלונות שלא ניכר ביניהם אהבה אבל נקר' סבלונות אותם שמשלחין מזה לזה ע"י אחרים וכו' עד כי אחר העלתם זה מזה האהבה תקועה בלבם ודרך אהבה וחבה הם שולחים ועל כדומה לאלו החמיר מהר"ם כי אהובתי כמו אשתי בענין קדושין עכ"ל. המגומגם ונתהפך לגון לגון כדי שיוכל להשמט ולומר לא כך היה בדעתי ולזה לא כוונתי והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות שהרי פתח ואומר אותן הדורנות הנותנים מיד אחר הקנין משמע בהיות' לפני זה והרי לך כדברי' סותרי' זה את זה שהרי ל' הנותנין מיד אחר הקנין משום דעדין לא נתקעה האהבה בלבם וכמו שפירש בהדיא בתוך דבריו כי לא נכרה עדין בניהם אהבה וא"כ לא היה לו לתלות במה שהם זה בפני זה וגם לא היה צריך לחלק בין משתלחין ע"י אחרים כדדייק לה מדקתני ששלח הסבלונות ולא קתני נתן. ועוד מאד יש לתמוה על דבריו שהרי לפי שאמרו אלי כולם גם הסבלונות הללו שאחר הקניין מיד נותנין הן לעולם ע"י שליח ולא מיד ליד ונניח זה כי אפשר ידעתי למה נכנס לכל זה אמנם לא אבארהו לעת עתה. ונחזור על עיקר הדין דסוף סוף נראה בהדיא מתוך דבריו שגם הוא מודה שאין לחוש לסבלונות הללו הנעשות מיד אחר הקנין וא"כ מה יצעק אלי ועל מה חרד עלי כל החרדה הזאת עם רוב קנטירים ודברים קשים אשר נתמלאת איגרתו מהן על כל גדותיה הלא גם אני בפתח דברי ובאמצען ובסופן ראש וסוף ותוך בארתי דעתי שלא החלטתי להתיר רק אותו סבלונות הנעשות אחר הקנין כאשר כתבתי בתחילת דברי וז"ל חקרתי ודרשתי היטב בשבע חקירות ודרישת לדעת תוכן המנהג הזה אשר נהגו הלועזים לשגר תמיד דורון לכלה מאת החתן תכף אחר עשיית הקנין כי אמרתי אלי לבי אפשר שיורו הסבלונות האלו ענין קדושין וכו'. עד אם היה בזה חשש קדושין א"כ היתה מכשלה גדול' וכו'. והרי לך בהדיא שפרעתי לדבר על אותו הסבלונות הנעשות תכף אחר עשיית הקנין וגם סיימתי ואמרתי אפשר שיורו הסבלונות האלו ענין קדושין וכו'. הרי לך שכוונתי לדבר בסבלונות האלה דווק'. וכן באמצע כתבי ב' או ג' מקומות פרטתי הסבלונות הללו הנעשות אחרי הקנין וגדולה מזו שהרי בסוף דברי בחתום דברי כתבי כתבתי וז"ל ובהא סליקנא ובהא נחיתנ' שאין לפקפק על המנהג שנהגו שלא לחוש לאותן סבלונות שנותנין לכלה ביום עשיית הקנין עכ"ל והרי לך בהדיא שלא רציתי לפסוק רק על הסבלונות הללו הנתנות ביום עשיית הקנין ולא מטעם שאמר הוא שאין בדברי לא טעם ולא ריח ואדרבה הפך הטעם והסבר' הם דיותר אהבה וחיבה יש בהיותם קרובים מבהיות רחוקים וגם אם היו נותנין בהיות זה בפני זה משאם ינתנו ע"י שליח אבל הטעם נכון וישר שהרי גלוי וידוע ומסור ללב הוא שאין בין הקנין לנתינת סבלונות ההם שום קדושין וגם כן אית לן למימר דאם אית' שנתקדשה בין כך ובין כך קלא הוה לה למילת' והבאתי ראי' על זה בכתבי הראשון. וגם כי דשו בהן כל בני איטליי"א לפי מה שהעידו אלי לפי אנשים רבים ונכבדי' וכן הוא גלוי ומפורסם ואם אית' דיש לחוש אליהם לא הוי שתקי מינייהו הקדמונים הקדושים אשר בארץ המה כשהיה נפטר החתן ב"מ להצריך חליצה או להצריך גט כשהיו חוזרין בהם והנה העידו רבים ונכבדים שהראשונים לא היו חוששין להצריך גט כשהיו חוזר בו אחד מהם ולא חליצה כשהיה נפטר החתן ב"מ לכל הפחות צריך לומר דלאותם סבלונות לא חוששין מאחר שהורגלו כולם לעשותם אבל אין ראיה לסבלונות האחרות המשתלחות לאחר זמן כאשר יעלה על לב החתן כי בא לי מה שראו הזקנים שהראשונים לא היו חוששים להצריך גט או חליצה לא היו רק ע"י אותן הסבלונות הנעשות ביום הקנין ובודאי כי באותן יש להקל יותר ולזה כונתי כאשר בארתי לעיל ואפילו על הסבלונו' המשתלחו' מידי פורים בפורים וקורין להם מעות פורים לפי מה שהוגד אלי ואע"ג שאמת הוא שלבי נוטה להתירם מכל מקום לא רציתי לדבר בה כלל וכל שכן אם יזדמן דרך מקרה שהחתן ישלח סבלונות לכלה לאחר זמן בלא עת וזמן קבוע ורגיל לעשות רק כאשר יעלה על רוחו שבזה יש להחמיר יותר ויותר כאשר גליתי לחבירי בעת כתבי כתבי הראשון. ואם כי מתוך קצת ראיות שהבאתי בכתבי הראשון יראה היתר גם לאילו הסבלונות מכל מקום לא רציתי לסמוך עליהם ופרטתי בכתבי הראשון הסבלונות האלו הנעשות ביום הקנין או למחרתו למען לא ישמע היתר מתוך דברי בסבלונות האחרות וזה מבואר הרבה בכתבי הראשון וראו גם ראו כוונת האיש הזה ואת שיחו על מה יריבני ויצא עתק מפיו. ואשר כתב עוד הכותב דאיך אפשר שיהיה גלוי וידוע לפני שכל בני איטליי"א אינן מקפידין להפסד הסבלונות וכו'. גם בזה נתכוון לקנטר חנם כי מה שעשיתי יושבי איטליי"א ללא מקפידי' על הפסד הסבלונות מבואר בתוך כתבי הראשון שהוא מתוך שגלוי הוא ומפורסם וכך הגידו אלי כמה וכמה אנשים רבים ונכבדים שכולם רגילים באותו סבלונות הנתונות לאחר הקנין בו ביום או למחרתו לכל המאוחר והדבר ידוע כי אחד מיני אלף אינו מקדש בטרם יתן הסבלונות הללו ואפילו יארע במקרה פעם אחת בשבוע או ביובל לא מחמת יראת הפסד הסבלונות הוא דאם הוה שום מקום מהמקומות ירא להפסד סבלונות לא היו רגילין לנהוג בו מנהג הזה ר"ל ליתן הסבלונות הללו והנה הכל מעידים שכן נהגו בכל המקומות וא"כ יש לנו לדון שכולם עושין כן ואין לחוש שיעשה שום אדם במאוחרת המנהג אם לא בראייה ברורה אלא מסתמ' יש לדון ולומר שכל אדם עושה כמנהג הנוהג במקומו וכל שכן כמנהג כלל כמה וכמה מקומות כזה ואשר כתב עוד הכותב וז"ל דבשלמא אלו היתה הסכמת הקהילות בזה וקבלוה עליהם לקיימה וכו'. עד אז אמרנו בודאי כי המשפט הכולל בהם אמתי עד כאן לשונו. הנני רואה כי תמיד הוא רוצה לעשות הפוסקים על פי סברת מוחו הכוזבת לא מפי סופרים ולא מפי ספרים שהרי אפילו מנהג כל דהוא כגון מנהג האריסין מועיל אפי' להוצי' ממון כדאית' בהדי' בבבא מציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף קי) גבי בעל הבית אמר לשליש הורדתיו ואריס אומר למחצה ירדתי ואומר רב נחמן עלה דהכל כמנהג מדינה ופסקו הפוסקים כרב נחמן משום דהלכת' כוותיה בדיני ואם מנהג המקום להוריד האריסין למחצה אין בעל הבית יכול לומר לשליש הורדתיו ומתוך כך כתב רבינו האי גאון שכל הטוען תמורת המנהג עליו להבי' ראיה ואפי' ממגו איכא למאן דאמר דעדיף מנהג והרי לך דלא בעינן שתהיה הסכמת הקהילות וקבלת עליהם ועל זרעם כמו שכתב הוא יען לא ידע זה וחי נפשי כי היה לו למשוך את ידו מלצאת לריב מהר ולשלוח משפטיו חרוצים פן מה יעשה באחריתה בהכלים את רעהו על פי תלמוד ערוך והפוסקים. ואשר הוסיף לכתוב שבענין הסבלונות איכ' דקפדי ואיכ' דלא קפדי ורב פפא פסיק ותני בפרק חזקת הבתים (דף כז) איכא דקפדי ואיכ' דלא קפדי ספיק' דממונ' לקולא ספיק' דאיסור' לחומר' ע"כ גם בזה רואה אני שהוא מתכוין להבי' מאמרות מן התלמוד יהיו דומות או לא יהיו דומות כדי להראות שקרא ושנה כמו שעשה בענין נהגו העם כו'. שהרי לא דמי' ההיא דרב פפא לההיא דהכא ולא שייכ' לה אפילו כי עוכלא לדנא דהתם ודאי לענין העמדת בהמה בחצר השותפין אנו רואין לעין שיש מקפידין ויש שאינם מקפידין ולהכי גבי איסור' לחומר' ומה ענין לכאן שאנו רואין לעין דרובא ורובא דרובא אינם מקפידין ליתן הסבלונות לפני הקדושין ואין אנו רואים שום אדם שיקפיד ומסתמ' יש להחזיק כל אדם כמנהג הרגיל וכדפירש' לעיל. וראו גם ראו מה ענין ההי' דרב פפא לכאן ועוד ראו גם ראו כמה הוא מטריח במילי דכדי ואפס ותהו דלמה הבי' ההיא דרב פפא מה תועלת יש לו בה אם כדי להוכיח דבספק איסור' אזלינן לחומר' פשיטא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו ועוד דאדמייתי ראיה דבפלג' אזלינן לחומר' בספק איסור' דקאמר רב פפא איכ' דקפדי ואיכ' דלא קפדי דמשמע פלג' ופלג' לייתי ראיה מהכא דאפילו למיעוט' חיישינן כדפירש רבינו חננאל וכדפסקו רוב הפוסקים. ואם כדי להוכיח שיש מקפידין על ממון גם זה ידוע הוא ועוד דמה ענין העמדת בהמה ותנור בחצר של חבירו לשלוח סבלונות למשודכת לו אשר הוא סומך ובוטח שתהיה אשתו אף כי יקפיד אדם בהעמיד חבירו בהמתו או תנורו בחצרו מי אמר שבשביל זה יקפיד מלשלוח סבלונות למשודכת לו מי פתי יסור הנה לעשות זה הדמיון שאינו דומה כלל כלל. ואשר כתב עוד ועוד קושי' לי אחרי שגלוי היות העדות שהעידו לפניך מוכחשת וכו'. ואיך תצא זאת מלפניך להתיר מה שאסרו חבריך ותניא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ע"כ לא ידעתי מי הם חבירי שאסרו אותו ואדרבה הרכה רבנים גדולים ועצומים התירו כאשר התרתי זה לו חמש שנים לפי מה שכתב אלי בר סמכ' ובר אוריין ידיד נפשי הוותיק הח"ר יוסף טראבור"ק יצ"ו העומד בבולוניי"א על אודות בתו של כמ"ר יואב עמנוא"ל דארהג"א יצ"ו שהיה כמ"ר יואב הנז' מפציר בי מאד מפי כתביו וגם מפי עצמו לכתוב הנראה לע"ד על ענין הסבלונות תמיד ותמיד הייתי נסוג אחור מלכתוב היתר כי ידעתי שהדור פרוץ ויראתי פן ידמו מלתא למלתא כי כותאי ויבא להקל אף בענין אחר שלא ידמה לו עד שבא עצמו ע"כ לבקש מאתי על הדבר ואמר אלי שכמהר"ר בנימן מהראלצינ"ו יצ"ו היה נוהג היתר בדבר וגם אדם אחר בר סמכ' העיד כן שכמהר"ר בנימן התיר כמו שכתבתי לעיל בתחילת כתבי זה ולזה שלח המלמד שלו הנחמד הח"ר יוסף אונמילאנ"ט יצ"ו בכוונה למצא שם כמהר"ר בנימן הנזכר לעיל כי שמע שהיה שם בעת ההיא למען יחזק את דבריו הראשונים ויכתוב לי על כך כי כן בקשתי מאתו שכמה"ר בנימן יצו' יכתוב אלי על פי הדברים האלה. וגם מנכבדי הארץ הקרובים אלינו כגון נכבדי קהילה קודש בלוניי"א יצ"ו וגם קהילות אחרות אשר שאלת מהן. ויהי בהגיע המלמד של כמ"ר יואב הנזכר לעיל כבר חזר כמהר"ר בנימן יצ"ו למקומו ולא מצאו ונמנע הר' יוסף הנזכר לעיל ללכת אליו לטעם מה ומכל מקום בהיותו שם דבר אל הוותיק הח"ר יוסף טרבור"ק יצ"ו מזה הענין והח"ר יוסף יצ"ו כתב לי בכתב ידו שיש כמו חמשה שנים שכבר התירו ששה רבנים ענין הסבלונות כיוצ' בנדון הזה ולשון כתבו מועתק בשולי כתבי זה אות ואות ולמה כתב שהתרתי מה שאסרו חבירו. ואם היתה כונתו על ענין בתו של כמ"ר זכריה דלאמי"ר נדולה יצ"ו שנשתדכה לה"ר מצליח פינצ"י יצ"ו והיו ביניהם טענת סבלונות גם כן והיו לפני רבנים מפיינצ"א וקבלה גט הלא ידוע הוא שזה לא היה מכח פסק דין אלא מכח פשרה שנתרצו שני החלקים וכן כתב אלי הרב אשר שם ועל פיו נעשה מה שנעשה הלא הוא מהר"ר אברהם עשרים וארבע יצ"ו ולשון כתבו יראהו הרואה בשולי כתבי זה אות באות ומבואר בו שלא ירדו לפסוק הדין כלן. ועוד דאפילו היו יורדין לאסור ולפסוק הלא דבר פשוט למביניהם הוא דמה שאמרו ז"ל חכם (ג) שאסור אין חבירו רשאי להתיר דה"מ בהך עובדא גופא אבל בעובדא אחרינ' מי הוא שיטעה לומר שלא יוכל להתיר א"כ כשיטעה חכם אחד בשקול דעתו ישאר טעות זה לדורות כיון שלא יהא שום חכם רשאי להתיר. ועוד שהרי מלאים כל הפוסקים לאלפים ולרבבות שרבינו שלמה שהאיר עיני כל ישראל ועל פי חכמתו ותורתו העולם עומד אפילו הכי בהרבה דברים אוסר ורבינו תם בן בתו התיר משקול דעתו ואם היה לי זמן ופנאי הייתי כותב לו כמה וכמה וכן בשאר הפוסקים אשר לא יספר מרוב וחי נפשי כי נלאיתי להאריך באלו השבושים אמנם יראתי פן יטעו התלמידים הרואין את דבריו. ואם לעצמו הוא דורש כי באולי הוא אחד מאותם שהיו חתומים בכתב הראשון אשר שלחו אלא קהל קדוש פלנרינצ"א יצ"ו מאד נפלאתי על זה דמה יצעק אלי למה התרתי הלא הם בקשו מאתי לחוות דעי ולהודיע להם דבר המשפט. ועוד דמי הגיד לו שהוא חבירי עד שלא אהיה רשאי להתיר מה שאסר הוא אף כי ידעתי חסרוני ושלא הגעתי אפילו לרועה צאן מכל מקום לפי דעתי אינו חבירי שהרי הוא טועה בו כמבואר בכתבו ובכתבי זה ואם לאנשים אחרים נתכוון שאסרו ולא ידעתי מכל מקום אחר שלא הגיע להיות חבירי אין ראוי לו להיות לי חובר חבר שהרי מנין לו ואין לו עסק בנסתרות ובמופלא ממנו. ואשר כתב דלאו אגמריה סמכינן שהרי פירש רבינו שלמה בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמו) שהמנהג לקדש ואח"כ לשלח הסבלונו' ע"כ הנה הוא הסתיר לשון רשב"ם כדי שלא יראה מתוכו שאין בראייתו ממש ואני אגלהו למען יצא הדבר לאמתו ותאלמנה שפתי שקר שנינו בפרק מי שמת השולח סבלונות לבית חמיו ושלח שם מאה מנה וכו'. ועל זה פירש רבינו שמואל וזה לשונו השולח סבלונות מנהג חתנים לאחר קדושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין וכדי שמן עכ"ל. ועתה ראו נא כמה מקפיד האיש הלזה בחבילות חבילות שאין בהן ממש להבי' ראיה ממנהג זה למנהג שאנו עומדין עליו הלא כתב רבינו שמואל שהיה מנהג חתנים לשלחן ממחרת הקדושין והרי אנו סהדי וכ"ע ידעי שהסבלונות הללו אינם נעשות ממחרת הקדושין ואפילו נאמר כדברי המשמאילים והמבלבלים לשים אור למחשכים ולומר שיש לחוש פן נתקדשה בצינעה ובמטמוניות בין קנין לסבלונות הללו הנעשת ברוב פעמים בו ביום או ליום המחרת לכל הפחות מכל מקום ידוע ומפורסם הוא שאין הדרך כן לקדש בין הקנין והסבלונות הללו. והנה כתב רבינו שמואל שהיה דרך לשלחן ממחרת הקדושין אלא ודאי פשיט' ופשיט' שאותו הסבלונות אינם אותן שנוהגין עתה והיאך מלאו לבו להבי' ראיה מהן הלא זה דברי שאינו חושש לבא אל האמת רק מרבה דברים להתייהר או לקנתר דאע"ג שפירש רשב"ם שהיו שולחין סבלונות לאחר הקדושין לא פירש שלא היה שולחין גם לפני הקדושין כאשר נהגו עתה בני איטליי"א הלא דרך הארוס שיתן ויחזור ויתן לארוסתו לפני האירוסין ואחר האירוסין ועוד שהרי אותן הסבלונות השנויים שם שהם כדי יין וכדי שמן וכו'. משמע מלשון רבינו שמואל שלא היו משתלחים לארוסה ממש אלא לבית חמיו לכבודה אבל לא דורון מיוחד לה כמו שרגילין לעשות בני איטליי"א אפי' נאמר שגם בתוך הדורונו' הללו יהיו תכשיטין ינתנו לה מכל מקום עיקר הדורון הוא לחמיו או לבית חמיו ולא לה לבדה שכן היה מנהגם קבוע להרבות דורונות לפעמים היה אוכל החתן עמהם והכי אות' שם בגמר' אמר רב יודא אומר שמואל מעשה באחד ששגר לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל כלי זהב ושל כלי מלת וכו'. והרי לך שהיה הדרך לשלוח בבית חמיו סבלונות מרובות שיהנו מהן כל בני בית חמיו כדקתני מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן וכו'. ולא לאשתו דוקא כאשר הוא בסבלונות הללו שאנו עומדים עליהם ואותן הסבלונות המשתלחין לבית חמיו הוא שאמר בהן רבינו שמואל שדרכן היה לשולחן אחר הקדושין דמי הוא השוטה והפתי שישלח מאה קרונות של כדי יין וכדי שמן ושל כלי כסף וזהב לאשה אחת אם לא יהיה בטוח שתהיה אשתו אלא ודאי מתניתין איירי דווק' אחר הקדושין שאז היו רגילין להרבות דורון גדול לכל בני הבית ועושים שמחה ומשתה מה שאין כן בשולח לפני קדושין. אבל אותן סבלונות שהחתן שולח למשודכת לו לבדה כי הא דשנו בקדושין פרק האיש מקדש (קידושין דף נ) גבי המקדש בפחות משוה פרוטה דמסיים בה אע"פ ששולח סבלונות לאחר מכאן וכו'. ועלייהו איפליגו בגמרא אם חוששין להם ואם לאו פשיט' שהוא ענין אחר ואינם אותם דבבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמו) שתי למעלה אשר עליהן אמר רבינו שמואל שדרך החתן לשלחן מחמת הקדושין עוד כתב ואם תאמר למה נמנו בהרבה מקומות שלא גרשו בגט בסבת הסבלונות וכו'. ודוחק הוא קושי' זו בשני פנים האחד שאינם בני תורה או שלא אירע מעולם שהיו נשמרים וכו'. והבי' ראיי' של שטות מענין הסוטה וסוף דבריו כי מי שלא יזהר מודאי שבועתו גם הוא לא יזהר מספק אשת איש לפי דבריו שכתב בסוף כתבו הנכבד שיש בזה משום ספק אשת איש וספק ממזרות וראו גם ראו כמה לא חש לקמחיה לתלות בוקי סריקי ולעז על הראשוני' והאחרוני' שלא היו בני תורה וגם לומר דמגו דחשיד אשבועת' חשיד נמי לפסול את זרעו ולפגום את משפחתו וכל זה שקר מבואר וידוע שאין בדברים האלה צורך כי אם דברי עמל ואון דלפירוש השני שפירש משום מגו דחשיד כו'. תינח כשחוזרין בהם כשהוא מת ב"מ שאין כאן אסור שבועה ולא שום איסור אחר אמאי חששו לו להצריכה חליצה. ועוד כתב שהמובן אצלו מדברי שדחיתי דברי רבינו מאיר לא בד' טעמים גם מורה לעין כל שלא הבין את דברי כי לא דחיתי את דבריו כי אם בשני פנים האחד שהוא לא החמיר אלא היכ' דמיעוט' מיהא מקדשי והדר מסבלי וסייעתי הדעת הזה לומר שאם לא היה כן היו דבריו תמוהים יותר מדאי ואפילו בהיות שם מעוט מקדשי והדר מסבלי אפילו הכי היא חומר' גדולה ועצומה כיון דאיכ' רוב וגם חזקה כל שכן שאין להוסיף עליה ועוד דחיתי דשאני התם דלא מנהג מקומו ידוע כל כך כדמשמע מתוך לשונו הרי לך שבשתי' דברתי והוא עושה אותן שתים שהן ארבע ועוד כתב וז"ל וק"ל שהרי הדבר הזה תלוי בחזקה ולא שייך ביה ניזיל בתר רובא ולא דאיכ' חזקה דפנויה שהרי דיני חזקתה מפני הסבלונות הנמצאות בידה וידוע מי שלחו וכי קבלתן אחר שדוכין ולמה הדבר דומה לאשר אלו מצאנו הורג מפרפר וקרוב לו מצאנו איש בסכין מלוכלך בדם ולא מצאנו זולתו קרוב לו כי אף על פי שלא ראינו שהרגו נסתפק כו'. ולא נאמר שהוא בחזקת הראשונה וכי זכאי הוא וכו'. עד כך כשנמצאו הסבלונות ביד האשה המשודכת ונודע מי שולחן כו'. להחזיקה בחשישות' ספק מקודשת וגם לא נאמר ניזיל בתר הרוב וכו'. כי חיישינן לה לסבולונות שמא נתקדשה וענין חיישינן שאמרו הפוסקים בדבר הזה אינו אלא דריע חזקת' ואינה בחזקת פנויה ע"כ דבריו אשר האריך בממשל משלים בדברי חלומות והבלים ומכמה פנים דבריו בטלים על כן יפלו בנופלים. ראשונה מה שירצה לדחות דברי שאמרתי שמה שאנו חוששין למיעוט הוא מטעם חומרא דמן הדין היה לנו להלך אחר הרוב וכל שכן הכא דאיכא חזקה בהדי רובא וישא משלו ויאמר דאין כאן לא חזקה ולא רובא אוי לו לאותה בושה אוי לו לאותה כלימה שהרי התוספות בהדיא כתב ובפרק קמא דחולין וז"ל וכן י"ל במים שאין להם סוף כו'. עד ומה שהחמירו שם לכתחילה משום חומרא דאשת איש וכו'. עד וגם באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי דאיכא רובא וחזקה להתירא חיישינן למיעוטא להחמיר לפי גירסת רבינו חננאל בפרק שני דקדושין עכ"ל התוספות בפרק קמא דחולין וכן כתבו בפרק שני דקדושין אלא שאין בידי התוספות וכן כתב רבינו מאיר בתשובה וז"ל ועוד שהרי לפירוש רבינו חננאל דגרסינן התם מעוטא מקדשי והדר מקבלי וכו'. עד והא דלא אזלינן בתר רובא היינו טעמא דאדרבה החמירו באשת איש וכיוצא בזה אמרינן פרק בתרא דיבמות (דף קכ"א) טבע במים שאין להם סוף אשתו אסורה ומסיק דאם נשאת לא תצא וכיון דאם נשאת לא תצא אלמא רובם מתים ואפילו הכי לכתחילה לא תנש' ולא אזלינן בתר רובא עכ"ל והרי לך בהדיא שכתב דאיכא למיזל בתר רובא כמו בטבע במים שאין להם סוף דאיכא נמי רובא אי לאו משום דהכא והכא אזלינן לחומרא ושלא כדברו שכתב דלא שייך הכא למיזל בתר רובא וכן כתב רבינו אשר בספר אשירי שלו וז"ל מהו דתימא לא ניחוש למיעוט קמ"ל דחיישינן למיעוטא כגון גוסס ומגויד דאין מעידין עליו וכו'. ואע"ג דרוב גוססין למיתה וכן מים שאין להם סוף דאשתו אסורה עכ"ל והרי לך מתלת' קראי הלא הם התוספות ורבינו מאיר ורבינו אשר דמן הדין היו ראוי להלך אחר הרוב אי לאו משום חומרא דאשת איש כמו שכתבתי בכתבי הראשון ודלא כשיבושיו והטעותיו המעידים עליו. גם פשיטא שמה שכתב דלא שייך כאן חזקה מידי דהוה אהורג מפרפר וכו'. להד"ם ולא נברא אלא למשל היה שהרי התוספות דפרק קמא דחולין שהבאתי לעיל כתבו דאיכא רובא וחזקה ועוד דמאי זה טעם יוכל משוגע או טיפש אחד שקרא בי רב קרוין כל דהוא לטעות ולומר שאין כאן חזקה דאמאי יגרע כח משום שיש בידה דורון אחד וגם כי אנו יודעין מי שלחו מה מעלה זה ומה מוריד והלא אפילו לא הוה אלא פלגא מסבלין ברישא ופלגא מקדשי ברישא יש להעמידנה על חזקתה ולומר שהאיש הלזה ששיגר הדורון הוא מאותם דסבלי ברישא מה לנו אם הוא בפנינו וכי הנהו דמסבלי ברישא יברחו מפנינו מה ראינו שנוציאנ' מחזקתה כמו בכל התורה כולה דאזלינן בתר חזקה והלא שתי שבילין ברשות הרבים אחד טמא ואחד טהור והלכו שנים אחד הולך בטהור ואחד הולך בטמא ואין אנו יודעין מי הולך בטמא ומי הולך בטהור ועשהו טהרות שניהם וטהרינן לתרווייהו בבואין לשאל בזה אחר זה לכ"ע ואפילו בא לשאול עליו ועל חבירו מטהרינן להן אליבא דרבי יודא ואוכלינן לטהורות אפילו יהיו קודש או תרומה דאיכא איסור מדאורייתא לאוכלין בטומאה והיינו ע"כ מטעם חזקה ומוקמינן לכל חד וחד אחזקתו דהא פשיטא דאין לטהרם מכח ילפותא דסוטה כדהוכיחו התוספות בפרק קמא דנידה ובפרק קמא דחולין דלא ילפינן מסוטה לטהר טהרה אלא דבר שיוכל להיות וזה אי אפשר להיות שיהיו שניהם טהורים ואפילו הכי טהורים מטעם חזקה כדפירשו שם התוספות וכן בפרק קמא דפסחים והלא דברים קל וחומר בן קל וחומר דמה התם דאיתחזק טומאה ודאית שהרי האחד נטמא בודאי אפילו הכי מטהרינן לתרווייהו מטעם חזקה ואף דאיכא ריעותא גדולה כדפירשתי ולא אמרינן הרי חזקה תלוי בהולכ' השבילים כהטעתו שכתב גבי הסבלונות אשר ביד האשה הכא דליכא שום ריעותא לא כל שכן שנתיר אי לאו משום חומרא דאשת איש ואפילו הוו פלגא ופלגא דאין לך פלגא ופלגא יותר משני שבילין שהבאתי לעיל וכל שכן היכא דרובא מסבלי בריש' דודאי יש להתיר מטעם רוב וחזקה. וכדאשכחן נמי בכמה מקומות בתלמוד דאפילו במקום ריעותא גדולה אזלינן בתר חזקה כגון גבי איסור טרפה דאורייתא אפילו ראינו ריאה נקובה שהוא משמנה עשרה טריפות אפילו הכי אם הוא במקום דממשמש' ידא דטבחא תלינן להקל מטעם חזקה ואע"ג דלא הויא חזקתה אלימתא כל כך שהרי לא הובררה חזקתה שעה אחת אלא דהויא חזקתה מטעם רוב כמו שפירש הר"ר יוסף איש ירושלים ומכל מקום פשיטא דלא חשיב' כחזקה גמורה הבאה מכח ודאות כי הכא שהובררה פנויה מקודם לכן בודאי וגם פשיטא שאין לומר בזה שנתיר מטעם רוב ואין בידי להאריך כל כך וגם כי פשוט הוא לכל מבחין בין ימינו לשמאלו. ותו אמרי' בפרק שני דנדה (דף יח) וכן בפרק בתרא דקדושין (דף פ) דתנוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דמטהרינן לעיסה לרבי מאיר מטעם חזקה דהעמד עיסה זו בחזקת טהרה ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דרוב תינוקו' מטפחין ורובא וחזקה רובא עדיף כדאיתא התם והרי יש ריעותא גדולה ועצומה לפירוש ר"ת שמחזיק התינוק בודאי טמא והרי בצק בידו ואפילו הכי מטהרינן מטעם חזקה ותלינן שמא אדם טהור נכנס לשם ונתן לתינוק מן הבצק הזה וטובא אשכחן בתלמוד דאזלינן בתר חזקה ואפילו ריעא טובא אלא שאין בידי להאריך כל כך קל וחומר בן קל וחומר דיש לנו להלך אחר חזקה בכאן אי לאו משום חומרא דאשת איש שהרי אין בה שום ריעותא כדכתבתי לעיל ומה יוסף להלך אחרי סברת כריסו הכוזבות והמוכחשות מתוך דברי רבותינו ז"ל חי נפשי כי זאת היא לו לפוקה. גם מה שכתב דלישנא דחיישינן היינו כלומר דאין כאן חזקה והביא ראיה של שטות מפרק קמא דבבא מציעא לא ידעתי אם ר"ל שיכריח כן הלשון דחיישינן שהרי בלשון מגומגם דבר כהורגלו ואם כן הוא שרוצה לומר שהלשון דחיישינן מוכיח שאין כאן חזקה הלא טעה טעות מבואר מכמה מקומות בתלמוד אמנם לא חשתי להאריך בזה מצורף סתרתי זה הדעת מצד עצמו לעיל מכמה וכמה ראיות גדולות. ועוד כתב והאריך להביא דברי שאמרתי שיש הוכח' שלא קבלתי לשם קדושין מדלא קבלתן כ"א ע"י אמצעות וגם ערב עם זה דברים אחרים ועשה מהם עיסה בלוסה אשר לא עשיתי ולא עלה על לבי ומכל מקום כתב בסוף וז"ל שהרי מנהגנו בסבלונות כמנהג מתניתין דקתני אע"פ ששלח לה סבלונות וכו'. עד הרי לך אע"פ שאינן באין לה כדרך המתקדשת אפילו הכי הויא מקודשת מספק ע"כ. ומה הועיל באריכות זה ומה עזר ללא כח ממתניתין דשלח לה סבלונות דפשיטא ופשיטא שכשאינו בעיר שדרך לקדש ע"י שליח ובהדיא שנינו האיש מקדש בו ובשלוחו והאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פלוני ומשניות אחרות שמה דודאי אם אינו רוצה לטרוח ללכת שם דרך הוא לשלח על ידי שליח אבל כשהם במעמד אחד למה לא תקבלנו יתן לידה ולמה לא תקבלנו מידו מי היא שיטעה לדמותם אהדדי. ואשר כתב עוד וזה לשנו וגם איכא למימר שנתקדשה בצינעא דעבידי אינשי דמקדש בצינעא וכו'. גם זה העדות ברורה את כל ונוכחת שאינו מבין שכתבתי או שאינו חש לדקדק בדברי שהרי סתרתי זה בכתבי הראשון בביאור וכתבתיו דהכא לא שייך כלל למימר דמקדשי בצינעא שהרי אנו רואין שעשו הקנין בפומבי ובקולי קולות ולמה תסתיר הקדושין יתגלה הקנין כמו שכבר כתבתי בכתבי הראשון ובארתי יותר. גם מה שכתב דמשום דלא מצי לקדשה שנית שלח לה סבלונות כדי לעגנה או לפוסלה מן הכהונה וכו'. טענות של הבל הן ואת כולן ישא רוח. ועוד דלמה לא יוכל לקדשה שנית באפי עשרה ויברך ברכת אירוסין כמנהג יודא כדאיתא בפרק קמא דכתובות (דף ז) ועל אשר כתבתי בכתבי הראשון דכיון שנותנים אותם בלשון שמדריס המדריניס על השלחן כלה קומ"י טפיי"שי כו'. נראה דלאו לקדושין נתכוון חזר והקשה עלי מהא דתנן בפרק מי שמת ופירש רשב"א והרמב"ם ז"ל שהן דורונות או מגדונות והרי אע"פ שהן דורנות מסיק תלמודא דחיישינן להו ע"כ לא ידעתי מאי קשיא ליה חדא דח"מ אינו כן כמו שכתב דרבינו שמואל לא הזכיר לשון דורון כלל אלא שמנה חתנים לכבד לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין וכו'. ועוד דכבר בארתי למעלה בראיות נכוחות ועצומות שאין אותו סבלונות דב"ב כמו אותו שבפרק שני דקידושין וכדמפרש לה התנא עצמו מדקתני לבית חמיו כדכתבתי לעיל. ועוד אפי' היו אותן סבלונות וגם היה קורא מה בכך אף אני לא אמרתי שלא יקראו דורונות אלא שנותנין אותן באיזה לשון דמשמע כדורון הבת מחתן לכלה דוקא ולא באותו לשון שמשתמשין בו כל המדריניס. וגם רבינו משה לא הזכיר לשון דורון בפירוש המשנה לא בבבא בתרא ולא בקדושין אלא שבקדושין כתב שהסבלונות הן מיני מגדים ומנחות. ואפילו אם תימצי לומר דמנחות היינו דורונות מ"מ אין בכך כלום כדפי'. ועוד בר מן דין ובר מן דין הלא פשיט' ופשיטא וכן מבואר בכתבי בהדיא דלא נתתי טעם להקל בסבלונות הלא מכח הלשון דמשמע דורון בעלמא ולא קדושין אלא לפירוש רבינו שלמה דוקא דמפרש חיישינן לסבלונות משום שמא הן עצמן קדושין אבל לפירוש הגאונים שפירשו טעם החששא משום שמא כבר קדש פשיטא שאין להביא ראיה כלל מלשון המדריניס דאפי' לא יהיו אלא דורון בעלמא מכ"מ מורים שכבר נתקדש' באתרא דמקדשי והדר מסבלי. וכן הוא בכתבי בהדיא שכתבתי וז"ל ועוד דנראה לע"ד דע"כ לא פליג רש"י אשא' הגאוני' וכו'. אלא כשנותן סתם וכו' עד אבל כשהוא נותן בל' דורון בלבד בהא מודה רש"י דאין לחוש שיתן אותם לשם קדושין עד כאן לשונו בכתבי הראשון ואפילו תינוק בן יומו שידע לקרות יוכל להבחין שלא דברתי כי אם לדברי רש"י וא"כ מה ראה להביא ראיה מרבינו שמואל ורבינו משה מי הגיד לו שהם סוברים כפירוש רש"י שיהיו הסבלונות עצמן קדושין למה לא נאמר דסבירא להו כדברי הגאונים שפירשו שאין בהם משום חשש קדושין מעצמו אלא שמורים על קדושין שקדמו להם באתרא דמקדשי ברישא. וא"כ פשיטא ופשיטא שאפילו לא יהיו אלא דורון בעלמא מכ"מ מורים על הקדושין כדפירשת' הלא זה דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא ולא היה לו להטריחני בכל אלו הטענות שאין בהם ממש אבל מה אעשה שהוא רוצה לחלוק ולהשיג עלי ואינו יודע מה כתבתי ומה לא כתבתי כאשר עשה כבר זה כמה פעמים והזכרתיו לעיל. ואשר כתב כי לשון חתן וכלה מפורסם לכל שנאמרים למזווגם ומתקרבין בשמחה לא ידעתי מה עלה על דעתו כי גם אני מודה שמורה על השמחה והזיווג וכי השדוכין אינם שמחה וזיווג והלא עושים שם משתה ושמחה אחר עשיית הקנין לכבוד המשדך והמשודכת ומכ"מ אין שום הוראת קדושין בשביל זה. ואשר הביא ראיה מקרא דקול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה אינו ראיה כלל שכבר כתבתי בכתבי הראשון שקוראים אותו חתן וכלה על שם סופן. וכן נראה מתוך דברי רז"ל ומפשטי המקראות ששם תתן וכלה נופל על שעת כניסה לחופה וכדכתיב קרא שהביא עצמו מצהלות חתנים מחופתם ועוד כתיב והוא כחתן יוצא מחופתו. וכתיביצא חתן מחדרו וכלה מחופתה וגם מאמר רבותינו ז"ל בפרק קמא דתענית (דף ו) ובפרק בתרא דברכות (דף סא) מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מורה שאין נקראין חתן עד זמן החופה שמתייחדין זה עם זה בין לפירוש ראשון בין לפירוש שני אבל מקודם אפילו נתקדשה נקראו ארוס וארוסה בכל התלמוד ובכל דברי הפוסקים אלא ע"כ צריך לומר שעל שם סופן נקראין חתן וכלה כדפי' וא"כ אין ראיה כלל שתורה קריאת שם זה קדושין כלל. ואפילו לפי דברי רבי דוד קמחי שכותב בשורש חתן כי נראה שהיו קוראין לתנוק ביום המולו חתן כי עיקר מלת חתן הוא ענין התחדש וכמו שתתחדש השמחה ביום החופה כו'. כך תתחדש ביום המלה גם אנו נאמר שנקראין חתן וכלה על שם התחדשות השמחה שעושין הסעודה ביום השדוכין ומכ"מ לא יורה על קדושין כלל. ועל אשר כתב כי תמה שחזרתי לומר שהיא מקודשת ודאי אם נתנן בשתיקה או אם אמר בלשון חבה יותר תמהתי עליו כי אף אני לא אמרתי שיהיו קדושין ודאי דפשיטא דלא אם לא שהיו מדברים מתחילה על עסקי קדושיה ואחר כך נתן לה בשתיקה בעודן עסוקין באותו ענין דלפי הנראה לע"ד הרי היא מקודשת קדושין גמורין מאחר דפסקי הלכה כרבי יוסי וכן מוכיח בהדיא בפרק קמא דקדושין דהוו קדושין גמורים ונלאתי להאריך ובפרט כי זה אינו מעלה ולא מוריד לפסק זה וגם מזה לא דברתי בכתבי הראשון. ועל אשר דקדקתי בכתבי הראשון מלשון רבינו שלמה שכתב וקדם ושלח לה סבלונות בעדים דאין לחוש לסבלונות אלא היכא דאיכא קצת גלוי דעת שמתכוון לקדושין כגון ששלח ע"י שני שלוחים דאז גלי דעתיה דמתכוין לקדושין וכדאמרינן בההוא פרקא גופא אמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחין הן הן עדים וכמו שכתבתי בכתבי הראשון באורך. וכתב הוא וז"ל וק"ל אם כן למה לא אמר ושלח לה סבלונות בשני שלוחים ומאי שנא האי בעדים מכל המקומות שכתוב בהם בעדים ע"כ. ראשונה מה שהקשה אמאי לא קאמר בשני שלוחים יטול את תשובתו שהרי אין בה ממש שאם היה אומר בשני שלוחים היה במשמע אפילו קרובין לבעל או לאשה או זה לזה שהרי דבר פשוט הוא דשפיר נעשים שלוחין והוה משמע דאפילו בכי האי גוונא חוששין ואינו כן דדוקא בשולח עדים שיוכלו להעיד על הקדושין הוא דחיישינן דאז איכא גלוי דעת' ועוד דאם היה אומר בשני שלוחים הוה אמרינן דעל כל פנים בעינן שני שלוחים לכן תפס לו זה הלשון לאשמועינן דהוא הדין אם צוה לשלוחו לייחד עדים כשיתנו הסבלונות דודאי היה מועיל וחיישינן לקדושי' דמאחר דמייחד עדים גלי אדעתיה דלקדושין נתכוון. ולכך תפס לו זה הלשון דשלח בעדים דמשמע הא והא בלשון קוצר וצח כדרכו של רבינו שלמה זכרונו לברכה בפירושיו בכל התלמוד שכולל כוונה מרובה במעט דברים ומה שכתב ומאי שנא האי בעדים מכל המקומות שכתוב בהם בעדים על דא אכסוה שעורים דכבר כתבתי דלא היה לו להזכיר עדים כלל וגם הלשון משמע כן דקאמר ושלח בעדים וכדפירשתי אבל בשאר מקומות שאין בהם ושלח בעדים למה נאמר שהעדים הם שלוחים ואמנם מאד מאד יש להפלא על האיש הזה שתמיד נותן לבו לסתור בקושית של הבל ואינו נותן אל לבו לתרץ הקושיות אשר שאל שכנגדו כאשר עשה בכל מכתבו זה שרצה לדחות את דברי אשר הוכחתי מכח קושיות נכוחות למבין ולא שת אל לבו לתרץ אפילו אחת מהנה אם היה מתכוון לדבר כדין וכהלכה לא היה עושה כן שהרי מפני זה נקבע הלכה כדברי בית הלל ולא כבית שמאי שבית הלל היו שונין דבריהם ודברי בית שמאי מה שלא היו בית שמאי עושים כדאיתא בפרק קמא דעירובין ופי' שם רש"י כשהיו בית שמאי מביאין ראייה לדבריהם מן התורה ובית הלל מביאין ראייה ממקרא אחר היו בית הלל דורשין את המקרא של בית שמאי למה בא ולא היו קל בעיניהם ע"כ אבל זה אינו מתלמידי בית הלל ועל אשר פירש דברי רבי' משה מיימון כדי לתרץ תמהות רבות הבאות על דבריו בפ"ט דהלכות אישות כתב הוא וז"ל המובן לנו בזה לע"ד שהרמב"ם ז"ל וכל הנהו דחייש למיעוטא ודאי לא חיישינן למעוטא אלא א"כ איכא רוב אחר דמסייע ליה למיעוטא עכ"ל ואומר אני ששקר וכזב הוא מה שכתב בשמי שכתבתי דכל הני דחיישי למיעוטא לא חייש אלא א"כ יש רוב אחר כי זה לא כתבתי מעולם ולא עלה על לבי דדוקא לדברי רבינו משה כתבתי זאת ולא לגאונים אחרים ומה שהוסיף ואומר שעל כולן דברתי אין זה אלא כתוס' דאף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן הוסיף כדי לגרוע דבשלמ' לרבינו עשה איכא למימר הכי שהרי לשונו מוריח כן למבין מתוך קושיות רבות אשר הקשתי על לשונו ועל דבריו בכתבי הראשון אבל שאר הפוסקים שלא רמזו זה אלא אמרו סתם דאפילו מיעוטא מקדשי וכו'. דחיישינן למיעוטא פשיטא שאין להוציא דבריהם ממשמעות דאם כן היו כותבין בלשון שהיה משמע כן מתוך דבריהם כמו שעשה רבינו משה לפי הנראה לע"ד וראו כמה לא חש לקמחיה דהיאך יאמר שכן אמרתי לכל האומר דחיישינן למיעוט והלא רבינו מאיר אחד והקשה אמאי לא אזלינן בתר רובא וא"כ על כרחך פליג ארבינו משה וכן כתבתי בהדיא בכתבי הראשון דרבינו מאיר נראה לו דוחק דברי רבינו משה וכמו שפירש ועוד שהרי כתבתי בכתבי הראשון אחר גמר דברי על דברי רבינו משה וז"ל ונחזור לדברינו דלפי מה שפירש דברי רבינו משה דס"ל דאפילו דגירסת ר"ח אין חוששין למיעוטא אלא א"כ יסייע לו רובא דשאר עיירות מה שאינו כן בנדון שלפנינו א"כ יותר ראוי לסמוך על הגרסאות האחרות דפשיטא דלדידהו לא חיישינן למיעוטא וכן דעת רבינו שלמה עכ"ל בכתבי הראשון והרי לך בהדיא שלא לקחתי תועלת מפירוש שפירש כי אם להיות יותר ראוי לנטות לאותן הגרסאות דגרסי מהו דתימ' ניחוש למיעוטא וכו'. ואם הייתי מפרש כל הפוסקים כאשר פירש רבינו משה מה הייתי צורך לחזר אחר הכרעת גרסות אחרות הלא גם לגרסת ר"ח יועיל לנו לכל הפירושים אלא פשיטא ופשיטא שלעולם לא אמרתי זה אלא לדברי רבינו משה דלדידיה סברא הוא לומר כן שהרי מבואר הוא מתוך דבריו דאל"כ לא היה אומר על מקום שרובם מסבלים תחיל' שהוא מקום שנהגו לשלח סבלנות אחר האירוסין וכדפירשתי באורך בכתבי הראשון אבל בשאר פוסקים שמשמעות הלשון משמע בהפך חלילה לי שאומר כן כי יודע כל שער עמי שמעולם לא חפצתי בדברים הללו ולומר שהפוסקים יבואו לסתום ולא לפרש. אמנם לפעמים ידברו בקצרה ויסמכו על הבנת המבין שיבין מתוך דבריהם ועל זה אמר שלמה בחכמתו דברי חכמים כדרבונות וגומר ופשיטא שלרבינו משה לבדו פירש מה שפירש דאיכא רובא אחרינא כו'. וכן בכל דברי כתבי תמצא שכשהזכרתי פרושי זה פרטתי ואמרתי לדעת רבינו משה להשמיענו שאין שאר הגאונים מפרשים כן דברי רב פפא כאשר פירשתי לדברי רבינו משה ואשר כתב עוד וז"ל שהרי ראוי שיובן משמעות שזכר הרמב"ם ז"ל בענין סבלונות כמו שיובן בענין כתובה שכתב דינם אהדדי כאשר הם כתובים יחד בגמרא וכאשר אמר בכתובה אם קצת אנשי המקום כך יהיה ענין מקום גבי סבלונות דהיינו קצתו ע"כ. הלא זה דרכו כסל לו לחלוק שלא מדעת ולא בדעת ידבר אלא הכל בהפך חי נפשי לחיי עד דמי הוא שיטען טענה זו מידי מששא אית בה אדרבה משם ראיה והוכחה ברורה לדברי דמי הוא החסר דעת שיחשוב שפוסק אחד מי שיהיה וכל שכן רבינו משה אשר ידוע הוא שכלכל את דבריו במשפט ובהשגחה גדולה ויכתוב שני עניינים שוים בדינם סמוכים זה לזה בשני סגנונות שונים ומתחלפין זה מזה. והלא אפילו אדם כל דהוא שיהיה בו שום דעת ושום בינה לא היה עושה כן. וראו כמה זה בלבלן מן סרמיסין וסרמיטין דתלי בוקי סריקי ברבינו משה שהרי כתב דין סבלונות בסגנון זה וז"ל מקום שנהגו לשלח סבלונות לארוסה אחר שנתארסה וכו'. צריכה גט מספק אע"פ שרוב אנשי העיר וכו'. וכן גבי כתובה אם איתא שדינה שוה לסבלונות היה לו לכתוב גם כן בסגנון זה וה"ל למימר מקום שנהגו אנשי המקום שמתקדשין ואחר כך כותבין כתובה וכו' צריכה גט מספק אעפ"י שרוב אנשי העיר כותבין הכתובה קודם הקדושין והוא לא כתב כן ושנה את כל הלשון והרי אנו רואין לעין שאין דינם שוה ואדרבה זה הוא ראיה גדולה למה שפירשתי דברי רבינו משה בכתבי הראשון דודאי לעיל גבי הסבלונות משום כך כתב מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה וכו'. ולא שנהגו מקצת אנשי המקום דהתם רוצה לומר שכל המקום נהגו כן דהיינו הגליל ומשום כך חוששין וצריכה גט ואעפ"י שאנשי העיר ההיא אשר שם עומדת האשה מסבלי ברישא מכל מקום מאחר שאין העדים יודעים מאיזה מקום הוא המקדש הזה רק שראו סבלונות הובלו לה יש לחוש שמא הוא מרובא דעלמא דהיינו אנשי הגליל ההוא ששולחין אחר הקדושין ואינו מאנשי העיר ההיא שמסבלי ואח"כ מקדשי וכדפירשתי בכתבי הראשון. אבל בכתובה לא שייך למימר הכי שהרי מתוך שטר הכתובה עצמה נודע מי הוא המקדש ההוא או המשדך ההוא שהרי כותבין בתוך הכתובה שמו ושם עירו ולכל הפחות שמו ונוכל לדעת מאיזה מקום הוא ולפי מנהג מקומו יש לנו לעשות ולפיכך הוצרך רבינו משה לומר דודאי בכתובה שפיר חיישינן למיעוטא. ואע"ג דלא מסייע ליה רובא דעלמא דאי אפשר לומר דדוקא בדאיכא רובא דעלמא דמקדשי והדר כתבי דהא לא שייך מאחר שאנו רואים שמו ושם עירו בתוך הכתובה וכי תימא מאי שנא חששא דסבלונות מחששא דכתובה נראה לע"ד דודאי שנא ושנא לשיטת רבינו משה שפירש דודאי צריך לומר לפי שיטה זו שאין האסור דסבלונות אלא מחמת קול בעלמא דאי לא תימא הכי היכי קאמר דחוששין לה וצריכה גט כשראו עדים שהובלו לה סבלונות ופיר' שאינן יודעין אם המקדש הוא מאנשי המקום שנהגו לסבל אחר האירוסין או מפני העיר שרובו נהגו לסבל לפני הקדושין וכדפירש' והלא כשיתן הגט יתברר מאיזה מקום הוא וא"כ למה החליט ואמר שצריכה גט והלא לפעמים לא תצטרך לגט אם יצטדק שהוא מבני העיר שהאשה עומדת שם שנהגו רובם לסבל תחילה ואחר כך לקדש כמו שפירש' בכתבי דס"ל לרבינו משה דלא חיישינן למיעוטא גבי סבלונות אלא היכא דמסייע ליה רובא דעלמא דהיינו רוב אנשי המקום דהיינו הגליל כולו כדפירשתי אלא ודאי סבירא ליה לרבינו משה דאע"ג דלבסוף הוברר הדבר שהו' מאנשי העיר שנהגו מהם לסבל תחיל' אלא מאחר שכבר יצא לה שם בעיר מקודשת מתחיל' עד שלא נתברר שהיו מסופקין במקדש אם הוא מבני הגליל שנהגו לקדש תחילה או אם הוא מבני העיר שנהגו לסבל תחילה ואפי' את"ל שהוא מבני העיר שמא הוא מן המיעוט והרי יצא לה קול חזק שנתקדשה אף ע"פ שהוברר הדבר שהוא מאנשי העיר שרובם מסבלין תחלה מכל מקום מאחר שגם באותו העיר מעוטן מקדשין תחלה צריכה גט דבכהאי גוונא לא מבטלינן קלא ואפי' למאן דאמר מבטלינן קלא בפ' בתרא דגיטין (דף פט) היינו דוקא היכא שנתברר בודאי שלא היה שום ממש באותו קול שיצא אבל הכא שאפשר שהיה הקול אמת כגון אם הוא ממעוט אנשי העיר בכה"ג לא מבטלינן קלא לכ"ע שהרי יסברו העולם שיציאת הקול הראשון היה משום שהוברר שהיה מן המיעוט ותדע שכן הוא דרבינו משה אסר לה מטעם קול בעלמא וכדפירש' דאי לא תימא הכי מאד יש לתמוה על רבינו משה שהרי שנה דיני הקדושין כהלכותיו ראשונה כתב כל דיני קדושין על הסדר קדושי ודאי וקדושי ספק אשר עיקרו בפרק ראשון ובפרק שני דקדושין עד פרק ששי ואח"כ כתב דיני המקדש על תנאי בפרק ששי ובפרק שמיני אשר עיקרם גם כן בפרק שני דקדושין ואח"כ בפרק תשיעי התחיל לדבר בענין מקדש אשה ובתה ושתי אחיות וכן דינים אחרים דומים לזה דהיינו שיש לנו ספק במקודשת מי הוא או במקדש מי הוא כגון האב שאומר קדשתי את בתי ואינה יודע למי וכן היא שאמרה וכו' אשר עיקרו בפרק האומר ואשר שסיים כל דיני המסכתא עצמה שהוא מדבר בה דהיינו מסכת קדושין התחיל בחוץ למסכתא והדומים למה שאומר למעלה דהיינו קדש אחת מן ה' נשים ואין יודע מי קדש שהיא משנה ביבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קיח) ואח"כ בא לו לדיני יצא לה קול מקודשת אשר הם במסכת גיטין פרק בתרא (דף פח) ואח"כ חוזר ובא לפרש דיני סבלונות שהם שנוים במשנה בפרק שני דקדושין (דף נ) ועלה מביא בגמרא כל דין דסבלונות ותימא גדולה היא זו לפני כל יודעי דת ודין דלמה קבע רבינו משה דין זה לכאן שהרי למעלה כששנה לנו הדינין שעיקרן במסכת קדושין היה לו לקובע גם דין זה. ועוד תימא גדולה שהרי לעיל בפ' רביעי כתב דינים רבים בספק קדושין וגם הביא אותה משנה דקדושין פרק ב' (דף נ) שמדברת בסבלונות דהיינו המקדש בפחות משוה וכו' וכן קטן שקדש וכו'. אע"ג ששלח סבלונות לאחר מכן וכו'. כל זה הביא שם רבינו משה ולמה לא סיים שם כל דיני הסבלונות שמביא בגמרא על ההיא משנה גופה וגם כי בספק קדושין עסיק וקאי כל הפרק הזה הרביעי והיה לו להביא גם שם דיני הסבלונות שהם באים ג"כ מכח ספק קדושין אלא ודאי צריך לומר דמשום הכי לא הביא דיני הסבלונות באותו פרק עם שאר ספיקי קדושין שמביא שם משום דשאני ספקי דהתם ספק גם לב"ד אם היא מקודשת ואם לאו אבל הכא כשנתברר לנו שהוא מאנשי העיר דרובא מסבלי והדר מקדשי אין הספק לבית דין שהרי בכל מקום הולכין אחר הרוב ואין חוששין לספק הבא מחמת מעוט רק הכא דוקא חוששין משום קול וכדפירשתי לעיל ומשוה הכי מייתי לה עם דיני הקול היוצאים מפרק בתרא דגיטין משום דאידי ואידי חד טעמא הוא והיינו דקאמר רבינו משה לישנא דחוששין לה גבי הסבלונות וגבי הוחזק שטר כתובה מה שלא אומר בכל הפרקים של מעלה משום שתפס לו לשון הגמרא דהתם בפרק בתרא דגיטין (דף פט) בשמעתין דחיישינן לקלא דקאמר התם חוששין לה חוששין לה במילי טובא ונחזור לדברינו דמאחר שהוכחנו דלפי שיטת רבינו משה שפירש עיקר האיסור הוא משום שע"י ראיית הסבלונו' יוצא לה קול מקודש' כדפירש' לעיל משום כך דין הוא שנחמיר יותר בהוחזק שטר כתובה בשוק מדגבי סבלונות דבשלמא גבי סבלונות דלא אוושא מילתא ואין הקול יוצא שנתקדשה אלא מתוך העדים שראו שהובלו לה סבלונות וכדפירשתי לעיל דין הוא שלא להחמיר במיעוטא דעיר לחודיה אם לא יצטרף עמו רובא דעלמא דהיינו רוב אנשי הגליל ההוא וכמו שחלק רבינו משה בלשונו בין מקום לעיר אבל בהוחזק שטר כתובה בשוק אפילו לא יסייע רובא דעלמא דהיינו רוב אנשי המקום מכל מקום ראוי לחוש למיעוטא דכיון שקצת אנשי המקום מקדשי ברישא וכל העולם רואה שטר הכתובה בשוק נפיק עלה קלא דמקודשת שהרי כ"ע חזו לה לכתובה שכתוב בה פלונית נתקדשה לפלוני ונמצא שכל הרואים יאמר שהיא מקודשת ולא דמי לסבלונות שמצד עצמן אינם נראות להיות סבלונות דאפילו מי שיראה הסבלונות הללו ביד האשה במה ידע שהן סבלונות ראוי שיחשוב שעשתה זה מפלכה או מעיסתה או מבית אביה באה לה. ואין הקול יוצא כי עם ע"י העדים שראו שהובלו לה סבלונות ולא אוושא מילתא ולפיכך לא חיישינן אם לא בחששא ראוייה דהיינו בכהאי גוונא שפירש שרוב אנשי המקום דהיינו אנשי הגליל נוהגין לקדש תחלה ומצטרף זה הרוב עם מעוט אנשי העיר וכדפירשתי אבל בהוחזק שטר כתובה בשוק דכולי עלמא חזי בשטר כתובה שפלונית נתקדשה לפלוני הקול הולך וחזק מאד ואוושא מילתא טובא ויש להחמיר יותר והילכך אסרינן אף ע"ג דליכא רובא אחרינא דמסייע למיעוט וכי האי גוונא חלק רבינו יחיאל בענין ספק מוכן במת בכדי שיעשו דהוי דבר של פרסום ואוושא מילתא טובא שאינו כמו בשאר דברים דלאו לענין מת כדמוכח בשבת פרק מי שהחשיך לדברי רבינו שלמה ורבותינו הצרפתים ונחזור לדברינו דלפי מה שאמרנו שיש להחמיר בהוחזק שטר כתובה יותר מבענין הסבלונות משום דאוושא מילתא כדפירשתי לעיל ומתוך כך תתישב שם כל ההלכה בגמרא בפרק האיש מקדש בקדושין ואם לא נאמר כן מאד מאד היא נבוכה שם דגרסינן התם (דף ו) בעא מינה רב אחא בר רב הונא מרבה הוחזק שטר כתובה בשוק נחזיקנה באשת איש מאי הוי עלה אמר רב אשי באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן כתבי והדר מקדשי לא חיישינן מקדשי והדר כתבי פשיטא לא צריכא דלא שכיח ספרא וכו'. ע"כ שיטת הגמרא דהתה וקשיא לן בגווה טובא חדא דמה לו לומר הוחזק שטר כתובה בשוק הוי ליה למבעי חוששין לכתובה או לא כדקאמר לעיל חוששין לסבלונות או לא או לבעי הכי כתב לה כתובה מהו הך חזקה דנקט למה לי ועוד קשיא לי דמה היתה התימה וכי משום שהוחזק שטר כתובה בשוק וכו'. דלמה לא לפירוש הגאונים דאמרי דחששא דסבלונות דהיינו משום שמגידות לנו קדושין שקדמו להם למה לא נאמר גם כן בכתובה כדאמרינן לעיל מינה רב הונא ורבה דחוששין לסבלונות ועוד דלכאורה רבה גרסי' בתרווייהו ר"ל בהך דבעי רב אחא בר רב הונא גרס רבה לכאורה שהרי שניהם היו בזמן אחד כדאשכחן בכמה מקומות בתלמוד ושלח ליה רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא ולעיל נמי לכאורה היינו רבה מדמייתי ליה גבי מילתיה דרב הונא ולא מייתי אביי לא לאיסור ולא להיתר ומסתמא אביי קאמר דעתו קודם רבא דהוא קשיש מיניה וגם מלך לפניו כדמוכח בסוף הוריות (דף יד) וכן בברכות גבי מעשה דבר הדיא דבשלמא אי גרסינן רבה אתי שפיר דמייתי דברי רבה רביה דאביי בכולי תלמודא שדבריו קדמו לדברי אביי ואח"כ מייתי מאי דאיהדר ליה אביי תלמידו להך לישנא כדאית ליה ולהך לישנא כדאית ליה. ומאחר שכן נראה לכאורה דגרסינן רבה בתרוויהו אם כן קשיא רבה אדרבה דאיהו אמר לעיל דחוששין לסבלונות. והכא הוא מתמה אדרב אחא דבעי למיחש אכתובה דמאי שנא האי מהאי לדברי הגאונים ועוד קשיא לי דמאי קאמר וכי מפני שהוחזק שטר כתובה בשוק נחזיקנה כאשת איש דמשמע דרוצה לומר אשת איש גמורה מדקאמר נחזיקנו וכו'. דבכל מקום החזקה עומדת במקום ודאית ובמה ידע דרב אחא הוי בעי לאחזוקה באשת איש והלא כולה סוגיא לא איירי אלא לענין חששא כדקאמר חוששין לסבלנות דמשמע חששא בעלמא וכן חיישינן דאמר רב פפא. ועוד קשיא לי דמאי פריך בתר הכי מקדשי והדר כתבי כתובה פשיטא אמאי לא מצי לשנויי לא צריכא דרובא כתבי והדר מקדשי וכו'. כדמשני גבי סבלונות ולפי מה שפירש לעיל א"ש טובא הא דנקט הוחזק כתובה בשוק שהספק שלו היה תלוי בזה מפני שהוחזק בשוק וראוה כל בני השוק ומתוך כך יצא הקול כדפירשתי וגם אתי שפיר מאי דמהדר ליה רבה וכי מפני שהוחזק שטר כתובה בשוק נחזיקנה כאשת איש שהבין מתוך דברי רב אחא דודאי היה רוצה להחזיקה כאשת איש מדמבעיא ליה בהוחזק שטר כתובה בשוק ואע"ג דכבר שמע ממנו שחוששין לסבלונות דקילי מחזקת שטר כתובה בשוק כדפירש ומש"ה השיב לו מאי מספקת לך פשיטא דלאו לענין חששא מבעיא לך דהשתא לענין סבלונות חיישינן לחזקת שטר כתובה בשוק לא כל שכן אלא ודאי מבעיא לך אם נחזיקנה באשת איש מש"ה אהדר ליה וכי משום דהוחזק שטר כתובה בשוק נחזיקנה באשת איש ודאי כולי האי לית לן לאחמורי להחזיקה באשת איש. ופשיטא דאין להקשות דלעולם תימא לך דלענין חששא מבעיא ליה וכגון דכולהו כתבי והדר מקדשי דמדבע' מיניה בסתם על מה שאמר לו רבה דחוששין לסבלונות ודאי דומיא דסבלונות קא מבעיא ליה וכדקאמר רבה ורבה לא מיירי בכה"ג דבהא לא הוה אמר חוששין דלכאורה דבר רבה במקום שהוא ספק דאיכא דמקדשי ברישא ואיכא דמסבלי ברישא מדמותיב ממתני' או מדסייע מינה והשתא נמי א"ש דלא תקשה מהא דרבה אהא דאמר לעיל דחוששין לסבלונות דודאי פשיטא דחוששין ובהא מודה רבה אבל להחזיקנה באשת איש לא. וגם השתא אתי שפיר הא דפריך מקדשי והדר כתבי פשיטא ולא משני לא צריכא דרובא כתבי והדר מקדשי ומעוטא מקדשי והדר כתבי וכו'. דלענין הוחזק שטר כתובה ליכא למימר הכי לפי מה שפי' לעיל שנויי' דלעיל דקאמר לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי לשיטת רבינו משה דהא בהוחזק שטר כתובה ליכא לספוקי דהא כ"ע חזו בתוך שטר הכתובה שמו ושם עירו או לכל הפחות רואין שמו ומתוך כך יודע הדבר. ואשר (ה) כותב הכותב זה וז"ל ומהראייה שהבאת מפסוק ולא תשא למקום וזולתו אדרבה יש להביא דמקום ועיר חד שיעורא הוא הלא בכתוב אחד אמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר כו'. עד ולא תשא למקום וגם השיבו אם אמצא בסדום חמשים צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם אלמא אידי ואידי הכל אחד היא וכו'. עד פסוק זה שכתב ולא תשא לכל המקום בעבורם אינו פסוק בשום מקום אלא הכי כתיב ולא תשא למקום למען חמשים צדיקים אשר בקרבה ויראה שאינו משגיח בדברי רבותינו ז"ל שאמרו לקרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום דא"כ לא היה טועה בפסוק זה שהוא שגור אפילו בפי התינוקות או כל כך הוא מתחולל ומשתגע הוא שאינו מבחין מה שהוא כותב כאשר יעידו עליו דבריו אלה מוסף על שאר טעיותיו אשר מלאו את כתבו פה לפה שהרי כבר הקדמתי לו בכתבי הראשון מדברי התייר רבינו שלמה והרב הגדול רבינו משה בר נחמן שאברהם אבינו היה מבקש שיוצלו כל החמשה כרכים ולכך אמר חמשים צדיקים כדי שיגיעו עשרה לכל כרך וכרך כאשר כתבו בהדיא. והיאך יוכל לומר דהאי דקאמר ולא תשא למקום דאעיר קאי א"כ לא היה מבקש להציל כי אם עיר אחת. דרישא דקרא כתיב חמשים צדיקים בתוך העיר דמשמע עיר יחידה וכן סיפא דקרא כתיב בעבור חמשים צדיקים אשר בקרבה ולא כתיב בקרבנה לשון רבים דאלמא דאעיר יחידה מהדר וראו נא האיש כזה ראוי לשלח דברי עתק וכו'. ובוז על פני חוצות שלא ראוי לו לעשות. ואמנם אמרתי להסיר מסוה העורון מנגד עיניו ואף כי קרוב לודאי כי יבוז לשכל מילי מ"מ אפשר יראהו אחד זולתו אשר יבין דברי יותר ממנו והוא דפשיטא דאברהם אבינו ע"ה בקש מאת ה' יתברך שאפילו ימצאו הצדיקים בעיר אחת דוקא ולא ימצא שים צדיק בשאר עיירות שאפ"ה יצילו כל עשרה מהן על כרך אחד והכי פירוש אולי ימצאו חמשים צדיקים בתוך העיר אפילו לא יהיו אלא בעיר אחת כולן האף תספה שלא תשא למקום שהוא החמשה כרכים בעבור חמשים הצדיקים אשר בקרבה דהיינו בקרב עיר אחת וכ"ש אם ימצאו עשרה בכל עיר ועיר או בקצתם והשיב לו הקב"ה שאם ימצאנו חמשים צדיקים בסדום שהיא עיר אחת דלא מבעיא שישא לחמשה כרכים ששאל לו אברהם אבינו אלא אפילו לכל המקום דהיינו סדום ובנותיה עמורה ובנותיה וכו'. דהיינו הכפרים הקטנים אשר היו תחת הכרכים גדולים אפילו הם ינצלו בזכות החמשים הצדיקים ואמנם כי אברהם אבינו לא מלאו לבו לשאל על הכפרים דהיינו שיצילו צדיקים שבסדום על הכפרים שבעמורה או בהפך בחשבו שעל כ"פ תתקיים הגזירה בקצת ולא תשיב ריקם מכל וכל ולזה בקש על הכרכים הגדולים בהיות בהם קטנים הרבה שלא היו בני עונשים על דרך שנאמר בענין ננוה אתה חסת על הקקיון וכו'. ואני לא אחוס על ננוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו וגו'. ופירש שם רבינו דוד הקמחי וז"ל אשר לא ידע שהם קטנים ולא ידעו בין ימינם לשמאלם ואין בהם חטא ולא עונש אלא בעבור אבות וכו' עד ועל כל אלה ראוי לחוס ולחמול וכ"ש על רבים עכ"ל. והרי לך שעל רבים ראוי לחמול יותר וכן משמע פשטיה דקרא ומשום כך לא הרשה אברהם אבינו את עצמו לבקש כי אם על המרובים והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו נתרצה ליותר ממה ששאל דהיינו לכל המקום כולה. ואשר כתב עוד וז"ל ולמה לא נאמר גבי סבלונות דניחוש בם אפילו למיעוטא כעלה וכמפורסם כמעט מכל הפוסקים וכו'. גם אני לא אמרתי שלא לחוש למעוטא לשאר הפוסקים זולתי לרבינו משה מיימון לפי שטתו שפירשה בארוכה מתוך קושיות גדולות אשר אם היה יושב כל ימיו לא היה יודע לתרץ אותם. ומה שהתרתי אותו סבלונות הנעשות אחרי הקנין אפילו לשאר הפוסקים זהו מטעמים אחרים אשר בארתי בראשון גם בזה השני אבל מטעם רובא לא אמרתי להתיר לשאר הפוסקים וכבר רמזתי לעיל שתפס אומנותו של נחש הוסיף על דברי כדי לגרוע. ואשר כתב עוד וז"ל דבשלמא אם היו מביאין לידי ערוה ודאית ה"א ניזיל בתר רובא כדקאמר אבל לחששא בעלמא אתי ולומר שיהא ספק מקודשת ולא מצינו לשום פוסק שיאמר שיהא מקודשת בהם ע"כ מדקאמר שיש להלך אחר הרוב שלא לעשותה ודאי מקודשת ומ"מ אינה יוצאה מספק מקודשת משום רוב וכן כפל וחזר וכפל לאחר כן שהיא ספק אשת איש מקודשת אם היות דעתי החסרה שאין הרוב מוציא מידי ספק אלא ודאי וא"כ הוא למאי הילכתא אמור רבנן זיל בתר רובא והלא גם כי לא הוי אלא פלגא ופלגא לא נעשהו ודאי אלא ספק ועוד דמי הוא זה ואי זה הוא שהריח ריח תורה שימלאנו לבו לאמר כן והלא כל התלמוד מלא מזה שאנו הולכין אחר הרוב להתיר לכתחלה אפילו במקום ערוה גבי יבום דקטן דקי"ל כרבנן דפליגי אדר"מ ואמר דקטן מיבם. ואע"ג דאיכא למיחש לקטן שמא ימצא סריס ולקטנה שמא תמצא איילונית ונמצאו פוגעים בערוה שלא במקום מצוה אפ"ה סמכינן ארובא ולא אמרינן להמתין עד אשר יגדלון. וכן כתב רבינו משה מיימון ריש פרק ששי דהלכות ייבום וחליצה וז"ל ואלו מיבמין ואין חולצין החרש והשוטה וקטן וכו'. עד ובן תשעה שנים ויום א' שייבם אין יכול לגרש עד שיגדיל עכ"ל ומשמע בהדיא שיכול לייבם כרבנן דר"מ ולא חיישינן לשמא ימצא סריס דסמכינן ארובא וגרסינן נמי בריש פרק בתרא דיבמות (דף קיט) גבי הא דתנן האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים. בשלמא לא תתייבם וכו' אלא לא תנשא אמאי הלך אחר רוב נשים וכו'. ומסיק דאין הכי לרבנן דר"מ דאזלי בתר רובא גבי קטן וקטנה וכמו שכתבתיו לעיל ומתניתין דהתם מוקי לה כר"מ וכתב עלה רבינו אשר וז"ל בגמרא מוקי לה כר"מ דחייש למיעוטא. ואע"ג דסתם מתני כר"מ לא קי"ל כוותיה דלא חיישינן למיעוטא מדאמר בפ"ק דחולין (דף יא) ור"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא משמע דלדידן ניחא דלא חיישינן למיעוטא וגם אין אנו בודקין שמנה עשרה טריפות דסמכינן ארובא עכ"ל והרי לך שפסק רבינו אשר דמותרות להנשא לשוק מטעם רוב וכן היא מסקנת התוס' ואפי' לר"ת שפי' דלא קיי"ל כרבנן אלא היכא דאין החזקה מסייעת למעו' אבל היכא דאיכא חזקה נגד הרוב לא סמכינן ארובה מ"מ הכא שאין חזקה נגד הרוב דאדרבה היא מסייעת לרוב פשיטא ופשיטא שיש להלך אחר הרוב לכ"ע כמו שהוכיחו התוס' ודקאמר תלמודא בפ"ק דחולין (דף יא) ור"מ היכי אכיל בשר' וכו' ולא קאמר היכי אכילנה וכמ"ש גם רבינו אשר כדכתיב לעיל וכן כתבו שם התוס' בהדיא וז"ל ומתוך הך דרשב"ג אמר ר"ת ואף על גב דבעלמא לא חיישינן למיעוטא כדמוכח הך דשמעתין היכא דאיכא חזקה בהדיה חיישינן וכו' והרי לך בהדיא שגם ר"ת מודה דלא חיישינן למיעוטא בעלמא אלא דוקא היכא שהחזקה היא עם המעוט אבל אם לא היתה חזקה עם המיעוט פשיטא ופשיטא דלא חיישינן למיעוט וכ"ש הכא דאדרבה החזקה מסייעת לרוב דאיכא רובא דמסבלי ברישא וחזקת פנויה וכמו שכתבו שם התוס' והבאתי לעיל לשונם. וכן כתבו שם בהדיא התוס' ורבינו מאיר ורבינו אשר דהוה לן למיזל בתר רובא בהך דסבלונות אי לאו משום חומרא דאשת איש וכבר כתבתי לעיל את דבריהם וכולם נתעלמו בעיני האיש הזה כמבואר מתוך דבריו וכדכת' לעיל. ואשר כתב כי דברי נ"ל דוחק גדול ואין להכחיש את הנראה לעינים יפה אמר אם היה לו עין רואה ראיית שבלב ואוזן שומעת דברי חכמים אבל מה יעשה והנה תחשכנה עיניו מראות ולא ראה מאורות מימיו כאשר יעידו עליו הטעיות הגדולות שכתב מלא כתבו וכמו שבארתי ועודו אבאר בעה"י. ואשר חרפני וגדפני בכתבו וז"ל ואמר הנביא דברו אמת איש את רעהו ואמת תשפט שלום שפטו בשעריכם גם רעת איש את אחיו אל תחשבו בלבבכם ע"כ הקריאה אשר קרא עלי זה הנכבד לא תשתי לחרופיו וגדופיו כי לא נחשב בעיני להשים לב על דבריו אלה ומצורף יודע כל שער עמי שמעולם לא נטיתי מקו המשפט כפי ראות עיני והאמת והשלום אהבתי גם לא חרשתי על רעי רעה ותהילה לאל יתברך ויתרומם הנה הוא מפורסם במקומות הקרובים והרחוקים עד כי יש לאל ידי בעה"י להשיב גמולו בראשו ולמחוייב בסלוא דלא מבע דמא ע"פ רבותינו אשר באשכנז ובצרפת אשר היו מקפידים על כבודי ואמנם אדום לה' ואתחולל לו לעת כזאת ואם כי עון עצמו אינו נמחק ואפשר שיבא יום פקודה וגם על מה שהתפלל תפלת שוא בכתבו יהי רצון מלפני וכו' ומלפניך שתנחנו בדרך אמת כאלו היה רצוני בדברי שקר גם על זה לא חשתי להשיב לו כמבואר לעיל רק אמרתי כי קרוב הוא זה למה שאמרו רז"ל בסנהדרין פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סג) כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם. ואשר כתב עוד וז"ל וק"ל עד מאד מה שגזרת וחתמת דאפי' לפי' ר"ת והגאונים צריך לומר ע"כ דהיינו דוקא לכתחלה כו' אבל אם נשאת לא תצא מידי דהוה אמים שאין להם סוף והיכי דמי אהדדי דאלו התם הבעל בחזקת מת ואלו הכא הוא חי לפנינו וגם השדוכין והסבלונות גלויין לפנינו עכ"ל מה מאד יש להפלא עליו היאך ימלאנו לבו לחקוק דברים כאלו על ספר דלא די לו דלא נתן לנו ליישב מה שהקשתי אמאי משנה לשונו כאן מבכל התלמוד דקאמר לא נחוש למעוטא ולא קאמר נזיל בתר רובא כמו שרגיל התלמיד לומר בכל מקום וכמו שהבאתי קצת מקומות בכתבי הראשון אלא שרוצה לדחותי בדברים בטלים והפך הטעם מסברא ומגמרא מסברא שהרי רוצה לחלק ולומר דהכא הוא בחזקת חי והתם הוא בחזקת מת וכמה הפוכים יש בכאן חדא דמה לנו אם הוא חי אם לא קדשה כאשר מורה עליו הרוב דאין לחוש לקדושין כיון דרובא מסבלי והדר מקדשי וגם התם במים שאין להם סוף למה הוא בחזקת מת אלא מטעם רוב דרובא מתים כמו שכתבו התוס' ורבינו מאיר מה לי אם נתרצה מטעם דרובו מתים ואע"ג שהיתה אשת איש בודאי קודם נפילתו למים ומה לי אם נתרצה מטעם דרוב אינם מקדשין תחלה. ועוד דאדרבה הוא בהפך לפני כל מי שמבחין בין ימינו לשמאלו דאלו התם היא בחזקת אשת איש ואיכא למימר סמוך מיעוטא דנמלטין אחזקת אשת איש ואיתרע ליה רובא ואלו הכא אדרבה היא בחזקת פנייה וה"ל רובא וחזקה נגד המיעוט וה"ל מיעוטא דמקדשי ברישא מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש אפילו ר"מ כ"ש רבנן דהלכתא כוותייהו וכמו שפסקו התוס' והאשר"י כדכתבתי לעיל דבריהם. וגם מה שכתב דגם הסבלונות והשדוכין גלויין לפנינו מה לנו לגילוי דסבלונות והשדוכין אם אין עמהם קדושין כמו שמגיד עליהם הרוב דמסבלי ברישא וכדפירש' ראו נא גם ראו כמה הולך אחרי דברי תהו ואפס המוחלט. וגם מגמרא מוכיח דע"כ אין להחמיר במים שאין להם סוף יותר מבסבלונות ודלא כהפיכיו ושטיותיו שהרי כתבו התוס' בפ"ק דחולין וז"ל אומר ר"ת אע"ג דבעלמא לא חיישינן למיעוטא וכו'. היכא דאיכא חזקה בהדיה חיישינן וכו'. עד והא דסמכינן בפירקין ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולא אמרינן סמוך מעוטא לחזקה כו' עד ההוא רובא מצוי הוא ושכיח כענין שמצינו בריש גיטין וכו'. עד וכן י"ל בההיא דמים שאין להם סוף דדיעבד אשתו מותרת ולא אמרינן סמוך מיעוטא דנמלטים לחזקת אשת איש ומה שהחמירו שם לכתחילה משום חומרא דאשת איש וגוסס נמי כו'. עד וגם באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי דאיכא רובא וחזקה להתירה חיישינן למיעוטא להחמיר לפי גירסת ר"ח בפרק ב' דקדושין עכ"ל התוס' והרי לך בהדיא שכתבו דההיא דנפל למים שאין להם סוף דאשתו הויא בחזקת אשת איש ואם כן ע"כ אינו בחזקת מת כמו שעלה על דעתו דאם היה בחזקת מת פשיטא דאשתו לא היתה בחזקת אשת איש או לכל הפחות לא הוה שייך למימר בה סמוך מיעוטא לחזקה כיון דאיכא נמי חזקה אחריתי דמסייע לרובא דהיינו חזקת מת ועוד דלפי שטתם שפירש' דמאי דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה גבי מים שאין להם סוף דהיינו משום דהרוב מצוי כו'. הוקשה להם א"כ דהרוב מצוי טוב' למה אסורה לכתחלה לינשא ותרצו דהיינו משום חומר' דאשת איש והביאו ראיה מההיא דסבלונות לפירש ר"ח דלא אזלינן בתר רוב' וחזקה וכו'. ואם אית' דיש להחמיר בההי' דסבלונות מבההיא דטבע במים שאין להם סוף משום שהוא חי אבל הסבלונות והשדוכין גלויין כמו שאומר המשתבש הזה א"כ מה מביאו התוס' ראיה משם להחמיר במים שאין להם סוף נימא דשאני גבי סבלונות דיש להחמי' יותר משום דהוא חי אבל התם הוא בחזקת מת או משום דאיכא שידוכין וגם הסבלונות גלויין לפנינו אלא ודאי פשיט' ופשיט' שאין בדבריו ממש ואדרבה הוא הפך הסבר' והטעם כדפירש' לעיל ועמל הוא בעיני חי נפשי וגם לא הייתי צריך לטרוח להביא ראיה מן התוס' דלעיל אלא משום דה"ל למינקט מרגנית' בערך האי חספא דקאמר דאם היה בו דעה או תבונה היה לו לדחות ולומר דשאני גבי מים שאין להם סוף דהרוב חשוב יותר ומעוט' דנמלטין לא שכיח כלל זה היה יכול לומר כיון שלא ראה ולא ידע התוס' מס"ק דחולין שהבאתי לעיל. אמנם א"א לומר כן מתוך התוס' דלעיל דא"כ לא היו יכולת להביא ראיה דכשם שהחמירו רבנן בסבלונות שיחמירו ג"כ במים שאין להם סוף וכדפירש' ואין לתמוה על התוס' עצמם כיון שהם כתבו לעיל מינה שהמעוט הנמלטים במים דאין להם סוף הוא מיעוט דלא שכיח דאל"כ היה קשה לר"ח אמאי לא אומר סמוך מיעוט' לחזקה ותהא אסורא אפילו בדיעבד. א"כ מה הביאו ראיה ממיעוט' דמקדשי והדר מסבלי לפי' ר"ח נימא דההוא מיעוט' עדיף ממעוט' דנמלטים ומש"ה חיישינן אבל גבי מעוט' דנמלטים במים שאין להם סוף לעולם אימא לך דלא היה לנו לחוש לאוסרה לכתחילה אם איתא דהרוב דמים שאין להם סוף הוי רוב מצוי והמעוט דנמלטים אינו מצוי דעל זה באו התוס' דודאי נראה דדעת התוס' הוא דאפילו נאמר דמיעט דנמלטים במים שאין להם סוף אין מצוי מ"מ אין ראוי להקל במים שאין להם סוף מסבלונות דגבי סבלונות נמי אפילו תאמר נמי דלא חיישינן אלא במקום שמעוט דמקדשי ברישא הוי מעוט המצוי מ"מ מאחר שהיא בחזקת פנויה ואיכ' חזקה בהדי רוב' חשוב כמעוט שאין מצוי וכמעוט' דמיעוט' כדאית' בהדי' בריש פ' בתר' דיבמות (דף קיט) דקאמר התם גבי הא דתנן היתה לה חמות אינה חוששת דכיון דרוב' וחזקה לשוק ה"ל מיעוט' דמיעוט' ולמיעוט' דמיעוט' לא חייש ר"מ. והרי לך בהדי' דהיכ' דהחזקה מסייעת לרוב דחשיב המעוט כמעוט' דמעוט' ולפ"ז א"ש למה הוצרכו התוס' שם להזכיר גבי סבלונות דאיכ' רוב' וחזק' להיתיר' אלא ודאי הפשט הוא שם כדפירש'. ומה שאמרתי לישב התוס' איני צריך לכך רק לרוח' דמלתא כי כך משמע הפשט נכון ומ"מ תאמר כמו שפירש' או לא תאמר על כל פנים יש ראיה נכונה מדברי התוס' דאין להקל במים שאין להם סוף מבסבלונות לפי' ר"ח וכדפי' ודלא כמו שכותב הכותב הזה ולא מבעי' שיש להביא ראייה משם דלא כשטויותיו וסברותיו ההפוכות אלא גם על עיקר הדין שכתבתי בכתבי הראשון דגם לפי ר"ח והגאונים שפי' דאפי' רובא מסבלי והדר מקדשי אפ"ה חיישינן למעוט' היינו דוקא לענין שלא תנשא אבל אם נשאת לא תצא מידי דהוה אמים שאין להם סוף דודאי כן הוא האמת מדמדמו להו התוס' אהדדי ואמרי דכשם שאנו רואין שהחמירו חכמים בסבלונות לחוש למעוט' דהכי נמי נימא במים שאין להם סוף לאסור לכתחילה דאם אית' דסוף סוף סבלונות חמירי ממים שאין להם סוף דגבי סבלונות אפילו נשאת תצא משא"כ במים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא כדאית' בהדי' בפ' בתרא דיבמות וכמו שכתבו שם התוס' בעצמ' א"כ מה היו התוס' מביאות ראיה משם לומר דכשם שחששו לסבלונות ניחוש למים שאין להם סוף לאוסרה לכתחילה נימא דכשם שהחמירו בסבלונות מבמים שאין להם סוף לענין איסור דדיעבד שהחמירו גם כן בסבלונות מבמים שאין להם סוף לענין איסור לכתחיל' אלא ודאי זה ברור ומבורר מתוך התוס' שהבאתי דגם בסבלונות אם נשאת לא תצא אפי' לר"ח היכ' דרוב' מסבלי והדר מקדשי ואע"ג דמעוט' מקדשי והדר מסבלי וראו על מה יתפלא על מה שכתבתי האמת והברור מתוך דברי רבותינו בעלי התוס' אשר כל חכמי ישראל שתו מימיהם ופסקו ע"פ סברותיהם וראיותיהם כאשר גלוי ומפורסם לכל מי שהגיע להוראה ועוד אמרתי להביא ראיה ברורה על הפלא' הנשגב' הזאת אשר לא יכול לה דע"כ אם נשאת לא תצא לפירוש הגאונים ור"ח דגרסינן בפ"ב דכתובות (דף כב כג) ת"ר שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זה לא תנשא ואם נשאת לא תצא כו' ופריך עלה התם ומפרש אביי תרגומ' בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה ועד א' אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי והא דקאמר נתקדש' ה"ל חד כו' והקשו עלה התו' וז"ל תימא אמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן למוקמא אחזקתה וי"ל כגון שאנו יודעין שזרק לה הקדושין ומספק' לן אי קרוב לו אי קרוב לה והני תרי סהדי חד אומר קרוב לו וחד אומר קרוב לה דכיון שודאי זרק לה הקדושין לית לן לאוקומ' אחזקת' להתיר' לכתחילה אי נמי כגון שראו נרות דולקות ומטות מוצעות שהתקינו שיהיו מזומנות לקדש כדאמר בסוף המגרש ועד אחד אומר נתקדשה ועד א' אומר לא נתקדשה באותה שעה עכ"ל התוס' והרי לך שתרצו לההיא דקתני לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא ומפרש לה אביי בעד א' כגון שאנו יודעין שזרק לה הקדושין אלא דמספק' לן אי קרוב לו או קרוב לה וגם נחלקו בה שני עדים אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה ואי לאו משום חזקה שהיא בחזקת פנויה היה הדבר ספק דאוריית' שהרי הדבר תלוי ושקול והוי פלגא ופלגא דכך יש לי לומר נתקדשה כמו לא נתקדשה ואפ"ה סמכינן אחזקה לענין שאם נשאת לא תצא ואע"ג דחזקה גרוע היא שהרי קדושין לפנינו הכא גבי סבלונות דלא הוי פלג' ופלג' ואין הדבר שקול שהרי הרוב דמסבלי והדר מקדשי מסייע להתירה המעוט דמקדשי והדר מסבלי אנו באין לאוסרה ולהוציאה מחזקתה ועוד דאין קדושין לפנינו על אחת כמה וכמה דאם נשאת לא תצא. וגם לפי' שני מתוס' דמתרצו' כגון שראו נרות דולק' ומטות מוצעות וכו' ועד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה באותה שעה יש לדקדק דכ"ש בענין הסבלונות לפי' ר"ח והגאוני' דהתם נמי הדבר שקול אי לאו משום חזקה ואפ"ה אזלינן בתר חזקה ואע"ג דריעות' טובא כיון שראו נרות דולקות ומטות מוצעות כ"ש הכא שאין הדבר ספק דהא הוי רוב' להתיר' ומיעוט' לאיסור' וגם לא ריעת' חזקה כי התם ואע"ג שהתוס' לא סתרו דברי ר"ח אלא אדרבה נראה דהכי סביר' להו בקדושין ובחולין כדהבאתי לעיל לשונם דחולין. ועוד שהרי בטור אבן העזר פסק בהדי' להחמיר כפי' ר"ח בסימן מ"ד ואלו בסימן מ"ו כתב וז"ל אחד אומר נתקדשה וא' אומר לא נתקדשה כו' עד ואם זרק לה קדושין א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה לא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ"ל והרי לך בהדי' דאפי' לפי' ר"ח לא תצא בעד אומר קרוב לו כו' וכ"ש בענין הסבלונו' דאיכ' רוב' להתיר' וגם לא ריעת' חזק' וכדפי' דודאי לא תצא. ואשר ערבב טעם עם טעם כמנהגו וסיים דבריו וז"ל כי מן הדין היה ראוי להקל דהא מלתא עבידי לגלויי והחמירו עליה בסופה עכ"ל גם זה סתור מכח התוס' דלעיל דא"כ יקשה היאך הביאו התוס' ראיה בפ"ק דחולין להחמיר במים שאין להם סוף מההי' דסבלונות כיון שיש להקל במים שאין להם סוף משום דעביד' לגלויי כמו שכתב אלא ודאי פשיט' ופשיטא דלא שייך לומר טעמ' דעבידי לאגלוי אלא לענין האמנת עד אחד דמשום כך נאמן לצד אחד דבעי' בגמ' פרק האשה שלום (יבמות דף קטו) וכן לענין נאמנת האשה עצמה שאמרה מת בעלי אבל גבי מים שאין להם סוף דאפילו יעידו שני עדים או מאה עדים לא תועיל עדות להשיאם משום שמא עלה א"כ צ"ל דרובן אינם עולים שטעם האסור הוא מפני שיש לחוש לשמ' עלה ולא לשמ' משקר וכשנשאת ע"פ עדות דמים שאין להם סוף אנו רואין דלא דייק' ולא חייש' לעביד' לאגלוי ואין לסתירה כלל מטעם דייק' אלא משום דרובן מתים ואין עולים. ואשר כתב וז"ל ועוד דהתם ליכא למאן דאמר שהיא ספק ערוה אבל הכא לכ"ע היא ספק מקודשת עכ"ל יראה מתוך לשונו המדומה והמגומגם כי מתוך דברי הפוסקים הוי' ספק ערוה ע"י סבלונות דרוב' מסבלי והדר מקדשי ושקר וכזב הוא כי לא נמצא בשום פוסק שיורה לשונו שתהא ספק ערוה אלא אדרבה נמצא בגדולי הפוסקים שאמרו בהפך בהדי' כמו שאני עתיד לבאר בעה"י כ"ש וכ"ש בנדון הזה שאנו עומדים עליו שבזה לא דבר שום פוסק שבעולם שיהיה בו שום ספק קדושין וכדהוכחתי בכתבי הראשון מכמה ראיות לא מצינו שום פוסק שיאמ' שהיא ספק מקודשת היכ' דרוב' מסבלי והדר מקדשי אלא כתבו דחוששין לה וצריכ' גט מספק וכן כתב רבינו משה מיימון ולמה לא כתב שהיא מקודשת מספק כמו שכתב בכמה וכמה מקומות בפרק ד' דהלכות אישות וזולתו אלא ודאי פשיט' לכל מבין דמשום כך שנה לשונו לכתוב חוששין לה וצריכ' גט מספק ולא כתב שהיא מקודשת מספק דלשון דהרי היא מקודש' מספק משמע שהספק נופל בעצמה ר"ל שיצאתה מחזקת פנויה ונעשית ספק ואינו כן שאינו אלא חשש' בעלמ' מדרבנן שהצריכ' גט מספק משום חומר' דאשת איש ואפילו לפי' רבינו משה שכתבתי לעיל וכ"ש לשאר המפרשים דחיישי לגמרי למעוט' דלא הוה אלא חשש' בעלמ' וכן הוא לשון הגמ' רב הונ' אומר אין חוששין לסבלונות וכו'. באתריה דמקדשי והדר מסבלי חיישינן וכו'. ועוד כתב וז"ל ואפי' ר"י מטראני פסק שהי' ספק מקודשת וכו'. וגם זה שקר מבואר שלא כתב ר"י מטראני שתהא ספק מקודשת אלא כתב וז"ל אבל אם אינו יודע אם קדש ואם לאו ועדים מעידים ששלח סבלונות וכו'. עד הואיל ומעוט דרכן לקדש ואח"כ לשלוח סבלונות חוששין שמא קדש אחר ששלח סבלונות האלה וצריכה גט מספק עכ"ל וכמו כן כתבו רבינו משה ור"י מטראני לשון כיוצא בזה בענין מים שאין להם סוף שהרי כתב רבי' משה וז"ל ראוהו שנפל לים אפי' טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא במקום אחר עכ"ל. הרי שכתב שאין מעידין עליו שמא עלה במקום אחר והרי הוא כאלו כתב שהו' ספק דבכל מקום שמא עומד במקום ספק וזה פשוט אלא שאינו יכול לומר ספק יצא במקום אחר ומה לי אם כתב שמא יצא ומה לי אם כתב שהו' ספק אם יצא ואדרבה כשהוא מטיל ספק במיתה ממיל' הוי' בחזקת אשת איש כאשר בתחילה משא"כ כשיטול ספק בקדושין וזה ברור. וכן רבינו ישעי' מטר"אני כתב כמו כן גבי נפל למים שאין להם סוף שאשתו אסורה שמ' עלה מצד אחר וראו גם ראו כמה מרבה האיש הזה לדבר דברי עמל ואון בכותבו שאין שוס פוסק שיאמר במים שאין להם סוף שהיא ספק ערוה אבל הכא לכ"ע היא ספק מקודשת. ונחזור למה שכתב וז"ל ואפי' ר"י מטר"אני פסק שהיא ספק מקודשת וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי דהלכות גרושין שלא תנשא ואם נשאת תצא והולד ספק ממזר עכ"ל. הלא שנים הנה קורתיו רעיון לב וחסרון דעת רעיון לב שזייף דברי רבינו ישעיה לכתוב שפסק שהיא ספק מקודשת משא"כ כדכתבתי לעיל לשונו וכל זה עשה להפיק זממו להוציא לעז ולהביא פסולים לעול' באמרו שיש לדמות ספק מקודשת לספק מגורשת שעליה כתב רבינו משה בפרק עשירי דהלכות גרושין שאפילו נשאת תצא והולד ספק ממזר ואוי לו שהוא מזייף דברי הפוסקים כדי לגלות פנים בתורה שלא כהלכה וגדול עונו מנשוא ועוד גלה דעתו החסרה דמאי אהני ליה רמאה ברמאותיה וזייפונ' בזייפנותיה דמי הוא שיטעה לדמות ספק מקודשת לספק מגורשת אפי' אם היה כדבריו שהיו הפוסקים כותבין שהיא ספק מקודשת מה שאינו כן הלא אפי' תלמיד קטן שמתחיל לעיין בהלכה יש לו לדעת דלא דמי להדדי שהרי בספק מקודשת שהיתה עומדת בחזקת היתר דהיינו בחזקת פנויה אע"פ שהחמירו בה רז"ל מ"מ י"ל אל תאסרנה מספק אלא העמידנה על חזקתה הראשונה אבל כשהיא אשת איש ודאית ונתן לה גט שהוא ספק כשר ספק פסול מי יוציאנה מחזקת איסור שהיא עומדת בה דהיינו חזקת אשת איש ודאי מפני ספק גרושין מי הוא הסכל והחסר דעת שיטעה בזה. ועוד דזיל קרי בי רב הוא בתוס' פ"ב דכתובות גבי ההיא בריית' שהבאתי לעיל דקתני שני' אומרי' נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ופריך עלה תלמוד' מ"ש ריש' ומ"ש סיפ' אמר אביי תרגמ' בעד אחד וכו' וכתבו שם התוס' וז"ל מ"ש ריש' ומ"ש סיפ'. וא"ת שנא ושנא דאית לן לאוקמי בחזקת פנויה וסיפ' בחזקת אשת איש. וי"ל דבריש' אע"ג דאית לן לאוקמי בחזקת פניה מ"מ תרי ותרי ספיק' דרבנן היא כדמוכח בפר' ד' אחין והוה לן למימר תצא מדרבנן עכ"ל והרי לך בהדי' דבספק מקודשת יש להתירה לכל הפחות שאם נשאת לא תצא ומדרבנן הוא דתצא משום דתרי ותרי ספיק' דרבנן ואע"ג דבשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה פשיט דהוי ספיק' דאוריית' ואסור מדאוריית' מספק כדפירש' לעיל מינה גבי שני' אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרי' נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי וכו'. ואפי' כודאי אשת איש היתה אי לאו משום דחזקה דאשה דייק' ומנסב' מרעא לחזקת אשת איש כמו שכתבו שם התוס' ומ"מ באשם תלוי קיימ' אי לא דנישאת לאחד מעידיה ואומר ברי ליה כדאית' התם בהדי'. אבל הכא שרי' מדאוריית' אפילו לתירוץ התוס'. והיאך ידמה זה המשתגע ספק מקודשת לספק מגורשת פשיטא דאפילו נאמר דבספק מגורשת תצא בספ' מקודשת לא תצא וכמו שהוכחתי לעיל מתוך התוס' בהדי' שמעמידות ההיא דעד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה דאם נשאת לא תצא דמיירי בזורק לה קדושין וכו' כדכתבתי לעיל והא פשיט' דלא דמי לשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דבמקום עדים אין חזקה מדרבנן מיהא. ואפילו מדאוריית' איכ' למ"ד ביבמות פר' ד' אחין (יבמות דף לא) דתרי ותרי ספיקא דאוריית' הוא אבל ספק הבא שלא ע"י העדאת שני כיתי עדים פשיט' ופשיט' דאוקימנה לה אחזקתה דהיינו אחזקת פנויה לכל הפחות היכ' שאין הספ' תלוי אלא במעשה היאך היה כי ההיא דזרק לה קדושין ספ' קרוב לו ספ' קרוב לה ואפי' עד אחד אומר קרוב לו ועד אחד אומר קרוב לה וכן בענין הסבלונות אפי' היה מחצה מסבלי בריש' ומחצה מקדשי בריש' וכן כל כיוצא בזה אמנם היכ' שהספ' תלוי בדין עצמו כגון דמבעי' בגמ' וסליק בתיקו אז יש להחמיר יותר כיון שהספ' בא מחמת חסרון ידיעה וכמו שאמרו דבספ' ששים לא אמרינן ספיק' דרבנן לקול' משום דהוי ספ' לשוטים ואע"ג דבספיק' אחרינ' אמרינן ומ"מ החכם אשר עיניו בראשו אדרבה ידע ויבין מדברי רבינו משה שיש לחל' בין ספ' קידושין לספק גירושין מדלא כלל גבי ספ' קידושין דכל מקום שאמר מקודשת מספ' או צריכ' גט מספק או הרי אלו קדושי' ספ' שאם נשאת לאחר תצא והולד ספ' ממזר כמו שכלל גבי ספ' גירושין או שהיא ספ' מגורשת אלא ודאי פשיט' ופשיט' דבספ' קדושין לא שייך למימר שתצא והולד ספק ממזר ושתהיה ספ' ערוה כמו שכתב בספ' גירושין דהך קיימ' בחזקת היתר דהיינו חזקת פנויה והך בחזקת א"א וכמו שהוכחתי לעיל בראיות ברורות ועוד תדע שכן הוא מתוך דברי רבי' משה עצמו שהרי בפרק רביעי דהלכות אישות כתוב וז"ל המקדש בפסולין עדות של תורה וכו' עד בפסולי עדות של דברי סופרים וכו' ואם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים וכו' עד וכן דין כל קדושי ספ' אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי עכ"ל. והרי לך דלא רצה לסמוך על ספ' קדושין להתיר לו לכנוס על סמך הקדושין הללו ואלו בספ' גרושין כתב בפ' עשירי דהלכות גרושין וז"ל (ו) וכן מי שגרש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה ואין צריך לחדש הנשואין ולברך שבע ברכות ולכתוב כתובה עכ"ל. והרי לך שמחלק בין ספ' קדושין לספ' גרושין דבספ' קדושין צריך לחזור ולקדש מפני שעדיין הוא בחזקת פנויה שאינה מקודשת כדכתבתי לעיל מכמה ראיות ולכך אין רשאי לכונסה בלא קדושין אבל בספ' גרושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספ' אין להוציאה מחזקתה ומשום כך מותרת לבעלה ואין צריך לחזור ולקדש הנשואין ותדע שמזה הטעם הוא דאוקמ' בחזקת אשת איש הוא דקאמר רבינו משה דאין צריך לחדש הנשואין מדכתב וז"ל תצא והולד ספק ממזר וכו' עד וכן מי שגרש את אשתו וכו' או שהיתה ספ' מגורשת ורצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה ואין צריך לחדש וכו' ועתה יש לתמוה דמאי וכן דמה ענין לתלות קול' בחומר' ר"ל דתלה קול' דמותרת לבעלה כו' בחומר' דתצא והולד ממזר ומי יתן טהור מטמא אלא ודאי פשיט' ופשיט' דה"ק דכי היכי דאמר תצא והולד ספק ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה דהיינו חזקת א"א הכי נמי לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכת לחדש הנשואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א"א כך הוא הפירוש של דברי רבינו משה לפני כל מבין דבר לאושרו ולא לכיוצא בזה אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. ואשר העיז את פניו לכתוב וז"ל אבל הכ' לכ"ע היא ספק מקודשת ע"כ מאד גלה את חרפתו כי התוס' אשר כל חכמי ישראל שותים מימיהם וגם רבינו מאיר וגם רבי' אשר כתבו כולם דלענין א"א החמירו דאי לאו הכי הוה לן למיזל בתר רוב' דמסבלי והדר מקדשי ולשונם כתבתי למעלה אות באות ואם היתה ספק מקודשת כאשר אמר מאי ארי' משום חומר' דא"א תיפוק ליה דבכל דבר שהו' ספ' בדאוריית' אזלינן לחומר' ואפי' באיסורין הקלים רק שיהיו דאוריית' וגם לכל הפוסקים שבעולם פשיט' ופשיט' דאינה ספק מקודשת דבכל התורה אזלינן בתר רוב' וכ"ש בדאיכא רוב' וחזקה וכמו שכתבתי כבר בכתבי הראשון. ואע"ג שכתב רבינו ישעיה מטר"אני שצריכה גט מספק הלא ידוע הוא לכל מבין דאע"ג דסתם ספק ודאי רוצה לומר פלג' ופלג' מ"מ לא נמנעו חכמים מלקרא ספק אפילו דבר שאינו שקול ר"ל פלג' ופלג' אלא אפשר רחוק כי ההיא דפ"ק דפסחים (דף ט) וכן בפ' שלישי דע"ז (דף מב) בשמעתין דאין ספק מוציא מידי ודאי משני תלמודא איבעית אימ' ה"נ ספק וספ' הוא כדרבי אושעי' דאמר ר' אושעי' מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת וכו' והלא דבר פשוט הוא שאחד מעשרה או מק' אינם מערימי' להכניס תבואתם במוץ שלה. ותדע שכן היא שהרי מתחילה בעי למימר דהוי ודאי טבל וכן הוא גם לשנוי קמא דמשני הכי נמי ודאי וודאי הוא כדר' חנינ' חוזאה כו' ודוחק שלתירוץ הראשון יהיה ודאי טבל ולתירץ האחרון יהיה פלג' ופלג' ר"ל קרוב למעושר כמו לטבל אלא ודאי פשיט' דגם לתירוץ השני קרוב הוא להיו' טבל יותר מלהיו' מעושר אלא דלאו ודאי טבל גמור הוא כדר' אושעי' וגם קרוב הוא להיות מתוקן מדר' חנינ' חוזאה דאמר חזקה על חבר וכו'. אלא דאינו ודאי גמור שהוא טבל לפי תירוץ השני והרי לך בהדי' שהוא קורא ספק מה שהוא קרוב לודאי שאינו כן כיון שאינו מבורר גמור. ועוד ראיה ברורה מדגרסי' בפ"ב דנדה (דף יז) רמי בר שמואל ורבי יצחק בריה דרב יודא תנן נדה כו' רב הונ' כו'. עד מן הלול ולפנים ספקו טמא מן הלול ולחוץ ספקו טהור ופשיט' דמדהוי ספיקו טהור דודאי אין הדבר שקול וראוי לתלותו בדם העלייה כדמפרש התם דאל"כ אמאי תלינן לקול' באיסור כרת אלא ודאי קרוב לודאי הוא שבא מן העלייה דהוי דם טהור דאם איתא שבא מן החדר דהיינו מקור מן הלול ולפנים ה"ל לאשתכוחי ואפ"ה קרי ליה ספק כיון דלא הוי ודאי גמור דאיכ' למימר שחתה כדאמר אביי התם אלא דסביר' להו להני אמוראי דחשש' רחוקה היא וליכ' למיחש לה והכי נמי ל"ש וכ"ש הוא דקרי ספק ואע"ג דלאו ספק גמור הוא אלא חששא רחוקה דמן הדין הוה לן למיזל בתר רוב' וחזקה מ"מ שפיר מקרי ספק ועוד דכיון שהחמירו בו חכמים ועשאוהו ספק משום חומר' דא"א שפיר מקרי ספק ואע"ג דמן הדין היה לנו להתירה מטעם רוב וחזקה וראייה מדתנן במסכת טהרות פ' ד' על ו' ספיקות שורפין את התרומה ומני התם ספק טומאה דארץ העמים דאינו אלא גזירה דרבנן כדמוכח בהדי' בפ"ק דשבת (דף טו) ובכמה מקומות בתלמוד אבל מן התורה ארץ העמי' טהורה היא לכל הפחות גושי' דאיכא למימר כל דפריש מרוב' פריש אלא ודאי דכל דבר דאינו מבורר לגמרי אע"ג דאין ראוי לחוש לו מ"מ שפיר מקרי ספק בכמה מקומות היכ' שהוא מפורש מתוך הענין עצמו שאין לטעות ככל הני שהבאתי למעלה וכן הכ' שפי' בהדי' דחיישינן למיעוט דמקדשי וכו' לא חש לקרותו ספק מאחר שאין לטעות בדבריו ונראה לע"ד דמשום כן סיים רבי' ישעיה דצריכה גט מספק כדי שלא נאמ' דהיינו מטעם קול דקמי' נשואין ולפ"ז אפילו היה מתברר לבסוף דהוא מאותן דמסבלי והדר מקדשי מ"מ היתה צריכה גט. ואשר האריך עוד לדבר תועה ופגם ובוז משפחה והביא דברי רבינו משה בענין הבא על אשה שהיא מקודשת בספק וגם שם זייף את לשונו. ועוד הביא דברי רבינו משה דג' ממזרים יש וקרא ספק ממזר הנולד מספק ערוה רצה לעשות כל הנשים הנשואות בלא גט אחרי הסבלונות הללו בספק אשת איש ובניהן ספק ממזרים ע"י שבושיו והטעותיו אשר רבו כמו רבו כמו שבארתי בכתבי זה לעיני השמש ושרי ליה מריה לפלניא עתיד הוא ליתן את הדין וחי נפשי כי ראוי לכל ירא ה' לקנאת בדבר קנאה גדולה. הלא גלוי וידוע הוא שמעולם לא הורגלו בני אטליי"א להצריך לא גט ולא חליצה מחמת הסבלונות הללו כאשר העידו וכתבו מנכבדי הארץ וזקניה וגם מאז כתבתי כתבי הראשון עוד הוסיף הישיש החר' יצחק דאיי"ש קולא פינ"ץ לכתוב אלי וז"ל וכן בימי נעשו כמה קורבות ושלחו סבלונות ואח"כ נתחרטו בהם הצדדים ולא חששו לסבלונות עכ"ל. וגם הוא מודה שנהגו בהרבה מקומות שלא לחוש לסבלונות שהרי כתב וז"ל וא"ת למה נמנעו בהרבה מקומות דלא גרשו בגט בסבת הסבלונות י"ל מפני שאינם בני תורה וכו' הרי שעל כרחו הודה שכן נהגו בהרבה מקומות ועכשיו הוא אומר שהוא ספק ערוה והבנים ספק ממזרים הנה אשמתו רבה וגדולה עד לשמים ובפרט כאשר כתבתי שלישית במועצות בטעמים נכוני' ונכוחים למבין וראיות ברורות לזכות את הרבים והוא כפתן חרש אוטם אזנו ואף כי לא ידע לסתור את דברי ולא השיב אלא על מקצתו ואפילו אותם שהשיב עליהם לא הבין אותו כמבואר למעלה באור רחב רק בדברי רוח בלתי ממש וגם זייף את הספרי' כדכתבתי לעיל כדי להביא פסולי' לעולם ולהטיל מום בקדשים ועליכם הראשי' ק"ק פייארינצ"א יצ"ו שרי עשרות ושרי חמשים איני קורא תגר ואיני מאשים כי לא מלבכם לעשות את כל המעשים ברם שולחכם הוא אשר בדא מלבו קנטורים ודברים קשים ויבקש לעשות ענבים ויעש באושים כאשר הודיע לכל באי עולם. זא"ת הראי"ה ל"א נכת"ב בכתב לטעם מ"ה ולו חכם ישכיל זאת הראיה אשר אני רוצה להביא שלא יהיה נפלא כל כך זה המתפלא אלא שממנו יפלא דבר המשפט והוא דהלכה רווחת בישראל דהלכה כר"ג גבי היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת ופסיק בהדיא בפ"ק דכתובות (דף יד) דהלכה כר"ג כדמוכח גבי ההוא ארוס וארוסתו דהיא אמרה מיניה ומוכח שם בהדיא דאפילו במעוברת הלכה כר"ג ברוב כשרים לכתחילה וברוב פסולים בדיעבד כדאמר התם הא לכתחילה הא בדיעבד וכמו שפסק רבינו משה מיימון בהלכות איסורין פר' י"ח וז"ל פנויה שראינוה שנבעלה לאחד והלך לו אמרו לה מי הוא זה שבא עליך וכו'. עד ולא עוד אלא אפילו ראוה מעוברת ואמרו לה ממי נתעברת ואמרה מאדם כשר הרי זו נאמנת ותהיה מותרת לכהן בד"א כשהיה המקום שנבלעה בו פרשת דרכים וכו' עד שחכמים עשו מעלה ביוחסין והוצרכו שני רובות אבל אם היו רוב העוברים פסולים פוסלין אותה כגון גוים וכו' אע"ג שרוב אנשי המקום שבאו ממנו כשרים וכו'. עד חוששין למי שפוסל אותה נבעלה ולא תנשא לכהן לכתחילה ואם נשאת לא תצא. עוד כתב שם וז"ל ראוה שנבעלה בעיר או נתעברה בעיר וכו' הרי זו לא תנשא לכהן לכתחילה שכל קבוע כמחצה על מחצה הוא ואם נשאת לא תצא הואיל והיא אומרת לכשר נבעלתי עכ"ל והרי לך בהדיא דאפי' לענין יוחסין החמירו בהן חכמים מאד עד שהצריכו שני רובות משא"כ בכל התורה כולה דדי לנו ברוב אחד כדמוכח בסוף פ"ק דכתובות (דף טו) דפריך ומי בעינן תרי רובי והא תניא. ומשני מעלה עשו ביוחסין אפ"ה אם נשאת לא תצא מפני שטוענת ברי ואין מכחישה דהא לא ידעינן אי קושט' קא אמרה או לא וכדאיתא בהדיא בפ"ק דכתובות (דף יד) דטעמא דר"ג דאמר נאמנת דהיינו משום דאלם ליה ברי ואע"ג דריעה חזקתה דכשרות טובא כיון שראינוה נבעלת או גם מעוברת כ"ש הכא דאין אדם מכחישה והיא טוענת ברי לי שלא קבלתי שום קדושין מלפני הסבלונות דיש להאמינה לדברי הגאונים שפי' חששא דסבלונות משום שמא כבר קדשה ובשיטתם הלכו רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים דאין נראה כלל להחמיר בא"א יותר מביוחסין שהרי ביוחסין החמירו מאד כדפי':