ראובן ושמעון נכנסו למקום אחד למכור בו חפצים ולא היו שותפים ועתה נתפשרו שניהם במקום ההוא שכל מה שימכרו בו חפצים לנדונית אותה הכלה שהם שותפין בו כחדם שמא יזיק האחד את חבירו לקחו שניהם קנין מזה מבלתי עדים ומכר כל אחד מהם מחפציו מה שהיה אפשר לו אלא שראובן מכר במעות מדודים וקבל אותם ושמעון קבל תמורת חפציו בעל חי וחשב ראובן להחזיק במעות המדודים לעצמו לבלתי תת לשמעון מהם דבר וחשב שזה הקנין אינו כלום וכשתבע אותו שמעון בב"ד שיתן לו חצי המעות המדודים טען ראובן שהב"ח שלקח שמעון תמורת חפציו לא היה הענין כן אבל הוא רצה לקנותו וקנה אותו לעצמו לפרוע דמיו ונזדמן לבעל הב"ח ליקח ממנו בדמיו חפצים ושמעון מכחיש זה ואומר לא לקחתיו כי אם בחליפין וטענ' ראובן על שמעון טענת שמא שהוא לא ראהו שקנה אותו קודם. וחייב אותו רבינו נ"ע שישבע שבועת התורה שלא הי' הקרן של החפצים שמכר אלא כך וכך ויגלגל עליו ראובן ואם רצה שמעון ישביע את ראובן על דמי חפציו ומה נתן בהם קרן ויש לו להשביעו זה לפי שהם שותפים ואם לא היה מתחייב שמעון שבועת התורה כגון שהיה מאמין אותו בעל ריבו בקניית' אז לא היה מתחייב על הב"ח שלא קנה אותו אלא בחליפי חפציו לקחו.