עוד הורה ז"ל במי שאבד ממנו הפקדון שהפקד אתו שיכלול כמה היה שוה בכלל שבועה שאינה ברשותו ואין הפרש בזה בין ש"ש ובין המלוה על המשכון שכשאנו מחייבין את כל אחד מהן שבועה שאינה ברשותו ושנאבד ממנו נשבע ג"כ שהיה שוה כך וכך ויפרענו לו והשבועה היא שבועה דאורייתא ואם אינו יכול לכוין שיוויו יתן מה שיאמר חברו שהיה שוה אחר שיחרים חרם סתם על מי שלקח ממנו יותר משיוויו. וכבר ביאר כיוצא בזה בשבועות וכל המפרשים האחרים זולתו הטילו השבועה על בעל החפץ בדין המסור והדומה לו שנשבע על שיעור מה שנאבד לו ונוטל. והביאו ראיה לזה ממה שאמרו מעשה בחד בר נש דאפקידו גביה חד שק צרור כו'. והרב ז"ל חלק ואמר שהטעם שאמרו שם במי שהפקיד צרור שישבעו בעליו על מה שהיה בו ויטלו לפי שבעל דינו אינו יודע מה היה בו והוא מכחיש אותו בטענתו באמרו אולי היו בו אבנים ולא כסף וע"כ חייבו שבועה את התובע שישבע כמה היה בו ויטול אבל ענין זה הוא בדרך אחר והוא שמי שנאבד אצלו מודה הוא ששוה קצת אלא שיש בו בינו ובין התובע הפרש בין רב למעט וע"כ ישבע כמה היה שוה ואם אינו יודע יפרע מה שיאמר בעל רבו ויחרים חרם סתם בפניו על זה ע"כ.
(אמר המעתיק מלשון ערבי. מלשון תשובה זו נראה שהוא לשון אחד מתלמידי הרא"ם ז"ל שאמר כה וכבר כתב כיוצא בזה בשבועו' רומז אל חדושי הרא"ם ז"ל הנמצאים היום אצלנו לשבועות).