שאלה ראובן ושמעון ולוי אחים ונשאו שמעון ולוי שתי אחיות וראובן הגדול נשוי נכרית ומת לוי ונפלה אשתו לפני ראובן והוא גדול בשנים ולו אשה ובנים והם מפחידים את היבמה בכל מיני פחד וראובן אינו רוצה ליקח אותה אלא כדי להנקם ממנה והמת לא הניח כי אם בית ממושכנת על חוב שכתב על עצמו לאמו בלתי ידיעת היבמה והניח קצת כלי בית ושפחה ואמרה לו היבמה מכור כל מה שהניח אחיך וגאל הבית וקנה לך כלי בית אחרים לביתך ושפחה לשרת אותי כמו שהייתי עם אחיך וכמו שקנית אתה שפחה לאשתך הראשונה וראובן זה יכול לקנות מה ששאלה ממנו לקנות לה. גם הניח לוי עם הבית הנז' חנויות ואמר ראובן היבם הזה אמכור בית זו עם החנויות ואקח דמיה ת"ק דינרים ואשים אותם במשכונ' יבא לי ריוח בהם נ' דינר לשנה ואמר לו המורשה של היבמה אין לך רשות לעשות הדבר הזה ואיני מסכים למכור הקרקעות ולשים דמיהם במשכונה כי יארע מקרה למקום המשכונה ואין לך למכור הבית הנזכר אא"כ תקנה בית לדירתך בדמים. יודיענו אם יתחייב בזה.
גם יודיענו רבינו כמה יכתוב היבם כתובה ליבמתו אם אלף דינרים כמו שהיה בכתובתה הראשונה או ת"ק כמו שכותבין לאלמנה. לפי שהיבם אומר לא נכתוב אלא ת"ק לפי שההלכה אמרה ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ולוי אחי לא הניח כי אם ת"ק דינרים או נ' דינרים יותר. והמורשה של היבמה אומר לא תכתוב אלא אלף דינרים הואיל וההלכה אומרת ואי לית לה כתוב' מראשון תקינו לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה גם רבינו יצחק ז"ל כתב בהלכות בנוסח כתובת יבמין וכתב לה פ' לפ' יבמתיה כ"ה זוזי דחזו לה דהוו כתיבין בכתובתה דכתב לה בעלה קמאה ואוסיף לה מדיליה כדין וקביל עלוהי כו' וא"כ לא תכתוב יבמה זו אלא אלף דינרים כמו שאותה יבמה כותבת כ"ה זוזי וחקרנו על כתובות יבמין שבמדינה זו ומצאנו קצתם כתוב בהן אלף דינרים וקצתם ת"ק דינרים והיבם טוען שכן הוא המנהג ואין עדים שיעידו שהוא מנהג בהסכמה והמורשה של היבמה אומר אין המנהג אלא אלף ואותם שכתבו ת"ק היה על צד הויתור. יורנו מה היא שורת הדין בזה.
ואם נפטרה היבמה קודם היבום מה יורשים יורשיה ומה יורשי המת ועל מי מוטל לפרוע דמי תכריכיה ואם יבם אותה יחוייב מן הדין לכתוב לה אלף דינרים לא הי' בנכסי לוי אלא כדי חצי כתובתה או נ' דינרים יותר ואירע ליבם מקרה בני אדם אם יש ליבמה לגבות כתובתה מכל מה שתמצא מנכסיו אחר שתקח אשתו הראשונה כתובתה אם לאו ואם יש ליבמה להשביע את אשתו הראשונה ולהשביע את שותפו אם יש לו שותף אם לאו. ואם הערים היבם והבריח כל נכסיו מלפני היבמה ועשה מחילה עם אשתו הראשונה ועם שותפו משבועה אם יעלה בידו זה הואיל וכוונתו שלא יעלה כלום ליבמה.
ואם כתב לוי הנפטר ליבמה בית מיוחדת ויש אצלה קצת חפצים תחת ידה ואמרה היבמה אני די לי בחפצי וכלי ביתי והמיוחד שכתב לי בעלי אם שומעין לה אם לאו. יבאר לנו רבינו כל זה ביאור רחב והאל ית' יכפיל שכרו.
גם נכתבו אצלנו ספרים וכשרצינו לתופרם אמר האומר ששמע מהדרתך שמותר לתפרן במעי השזור ואמר רבינו הגדול בה' ס"ת הל"מ נתפרות בגידין אבל בגררין לא יודיענו אדוננו דעתו בזה.
תשובה אם היה ראובן היבם גדול בשנים ולו אשה ובנים והיבמה קטנה ואינה ראויה לו ראוי לב"ד וזקני המקום לסדר לפניו מה שנתחדש לו מההיזק לסיבה זו ושמי שהוא זקן לא יאות לו לישא קטנה בפרט בהיות לו אשה ובנים כמו שאמרו וקראו לו זקני עירו ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו מה היא אם היה ילד והיא זקנה הוא זקן והיא נערה אומרים לו מה לך אצל זקנה מה לך אצל נערה תלך אצל כמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך אם קבל מהם הנה מה טוב ואם בחר ביבום יש לו לייבם ואין בידינו יכולת למנעו ממנו ולכפותו על החליצה אם הוא יכול לזון שתי נשים ולא הגיע כלל ימי הזקנה לגדר שתשש כחו עד שאינו יכול לשמש ולקיים המוטל עליו ממצות עונה. ואם נמנעה היבמה מהיבום ותבעה לחלוץ הנה בזה יש מחלוקת בין הראשונים ז"ל שמגדולי הגאונים כמו רב שרירא ורבינו האי ז"ל פסקו כשמואל שאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם וכמשנה אחרונה האומרת עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום ומהם מי שפסק כר"נ שאמר שחזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה ואנחנו מכלל הסוברים לפסוק כשמואל ולסברא זו אנחנו נוטים להיות שמואל ורבי יוחנן מסכימים בה ממה שאמרו א"ר פדת א"ר יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו ליבם אין נזקקין לו ואם היה ר"נ האומר חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה בתרא אז היינו אומרים הלכתא כבתראי אבל כיון דלאו בתרא הוא הנה היו שמואל ורבי יוחנן חלוקים עליו ואין לנו לדחות דבריהם ולפסוק כר"נ. ורבינו הרב ז"ל הכריע הסברא השנית ולסיבה במעשה זה לפנינו אנו דנין בו כפי הנאות והתקון כנדון ההוא ולא נעמיד בו הדין על מתכונתו.
ואם יבם אותה ראובן אין לו לשלוח ידו למכור שום דבר מנכסי אחיו בין במקרקעי בין במטלטלי ולא להחליף שום דבר מהם לעשות משכנתא מדמיהם אלא ברצונה וחפצה אחר שתתן לו רשות על זה כמ"ש הרוצה למכור בנכסי אחיו כיצד יעשה אם כהן הוא יעשה סעוד' ויפייס ואם ישראל הוא מגרש בגט ומחזיר ואע"פ שכוונתו במכירה היא לעשות מהדמים משכונות שיש בהם יותר ריוח מ"מ הקרקעות עכ"פ יותר טובים ובטוחים וכמו שאין לו למכור שום דבר מנכסי אחיו שלא מדעתה כן גם היא אין לה להכריחו למכור כלי הבית כדי לגאול בדמיהם הבית בפרט אם עדיין לא הגיע זמן המשכונה שעל הבית ורצה בעל הממון ליקח מעותיו לפי שהיבם הוא צריך להשתמש באותם כלי הבית הואיל ואין אנו מחייבין אותו לקנות כלי בית אחרים משלו כיון שאחיו הניח מה שיספיק לו מבלי שיקנה אותם משלו ואם הגיע זמן המשכונה ורצה בעל הממון ליפרע אם הסכים על ידה היבם למכור כלי הבית כדי לגאול הבית מדמיהם יעשו כן ואם לא יסכים על ידה אין בנו כח להכריחו על מכירתם ולקנות כלי בית אחרים משלו ויקנו בנשאר בית אחר יותר קטן ממנו. והכתובה שתכתב לה היא כמו הכתובה עצמה שהיה לה על אחיו ואותו הסך עצמו ויפורש בכתובה שזה הסך שכתב לה הוא הסך שהיה לה על אחיו ואינו דבר אחר נוסף עליו הואיל והיבם הוא קם במקום אחיו ועל מה שהיה עליו אחיו הוא נכנס ואינו חייב לכתוב לה כתובה יותר ממה שהיה לה על הבעל אבל יחדש לה אותה כתובה עצמה שיהי' הוא בא במקומו ותגב' אותה מנכסי הבעל לא מנכסיו כמו בשטר כתובת יבמין כיצד כותב לה אני פלוני פ"ב קבילית יבמית פלונית לזונה לפרנסה ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואמרו עוד על המשנה האומרת החזירה הרי היא כאשתו לכל דבר ואין לה אלא כתובה מאי קמ"ל תנינא המגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה החזירה מהו דתימא ה"מ כו'. שנראה מזה שהיבם אינו מחוייב לכתוב לה כלל שום תוספת על הכתוב' הראשונה שהיה לה על בעלה כדי שתשאלו כמה יכתוב לה אבל נכנס הוא על הכתובה עצמה שהיה לה על בעלה להיות בא במקומו ולעמוד תמורתו ותגבה אותה מנכסי הבעל לא מנכסיו מבלי שיוסיף לה כלום ואע"פ שהבעל לא הניח אלא מה ששוה ת"ק דינרים כמו שנזכר בשאלה זו אין לה לגבות שארית האלף דינרים שיש לה עליו מנכסי היבם לפי שמה שאמרו ואי לית לה מראשון תקינו לה משני כמשמעו [אינו] אלא על עיקר כתובה שהוא מחוייב לכתוב לה מעיקר הדין אבל התוספת שאינו מחוייב בו מעיקר הדין לכתוב לה אבל כותב הוא לה תוספת מרצונו כמו שפשט המנהג אין בנו כח להגבותה מה שיחסר לה ממנו מנכסי היבם אא"כ נתרצה היבם בזה בעת שכנס אותה ונתחייב לה בזה מדעתו. הלא תראה שנתנו הסיבה במה שתקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכבר הבננו מדבריהם בזולת מקום זה שהם ראו שכשאדם כותב לאשתו שיעור זה שהוא מנה מאתים לא תהיה קלה בעיניו להוציאה אם עשה כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה כמו שאמרו ת"ר בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה כו' עד ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתך וצאי כו' ואמרו עוד על דרך נתינת טעם למשנה שאמרה האשה שהלך בעלה למ"ה אין לה כתובה מ"ט תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא קלה תהא בעיניו להוציאה ואין ספק שאין דבריהם אלא על עיקר כתובה שהוא הוא שתקנו לה רבנן לא על התוספת לפי שתוספת לא תקנו לה רבנן שאין אדם כותב התוספת אלא מרצונו כמו שאמרו אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף ואמנם חיוב שתפסיד האשה שהלך בעלה למ"ה התוספת ממה שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי ומה שאמרה ממשנה ואין לה כתובה שאין דבריהם בזה אלא בעיקר שהעיקר הוא שתקנו לה רבנן בלבד הוא ראיה למה שאמרנו שמה שאמרו לענין יבמה ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אינו אלא על העיקר לא על התוספת כמו שביארנו.
ובזה לא הוצרכנו להשיב אתכם על מה ששאלתם אם יש לה להשביע את אשת ראובן אחרי מותו או את שותפו ושאר הדברים שנתגלגלו לכם מהשאלה בענין זה.
ולענין מה ששאלתם אם לא רצת היבמה להתייבם ונתרצית בנדוניא ובבית שכתב לה הבעל מיוחדת אם יעלה בידה זה אם לאו הנדוני' יש לה ליקח אות' אפי' למ"ד כותבין אגרת מרד שומרת יבם אם מה נמצא ממנה או מה שבלה להיותה אצלכם בגדר נכסי צ"ב אבל הבי' שכתב לה מיוחדת שתגבה אותה דינה כדין מה שאינה מיוחדת אלא שלא אמרו ז"ל שדה המיוחדת אלא לענין שגוב' אותה בלא שבועה כמו שאמרו ייחד לה ארע' בד' מצרנאה בלא שבועה ולענין שלא יוכלו לסלק אות' ממנה ולהוריד אות' בקרקע אחר במקומ'. אבל לענין שתגבה אות' מהיבם להיותה מיוחדת אין ענין היותה מיוחדת מעלה ולא מוריד בזה ומאן דאית ליה כותבים אגרת מרד על שומרת יבם אין לה לגבות מהמיוחד כמו שאינה גובה מהבלתי מיוחד שאין המיוחד מכלל הנכסים שבאו לרשותה מנכסי בעלה כדי שנצטרך להוציאו מתחת ידה אם היתה מורדת ומאן דס"ל דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם לא הפסידה כלום ממה שבכתובה מיוחד יהיה או לא יהיה מיוחד וכבר הודענו אתכם סברתנו בזה ובמה שאנו דנין בו אם בא מעשה לפנינו. ואם נפטרה היבמה קודם שתתיבם (על) תכריכי' על יורשי הבעל ממה שאמרו איבעי' להו יבמה שמתה מי קובר' יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה או דילמא יורשי האב קברי ליה (דקברי לה) דקריתו נכסים הנכנסים והיוצאים עמה אמר רב נחמן ת"ש דתניא שומרת יבם שמתה יורשיה ויורשי כתובתה כו'. ולענין ירושת' נכסי מלוג הנקראי' הנכסים הנכנסין והיוצאין עמה הם ליורשי' ומה שהיה כתוב לה על הבעל בכתובה מממונו עם שאר נכסי הבעל הוא ליורשי הבעל ונדונייתא שהוא אצלם בדרך נכסי צ"ב יחלקו יורשי הבעל עם יורשי' כמו שאמרה המשנה שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שהיא מוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה בש"א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ובה"א נכסים בחזקתם כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב. מה שאמרו נכסים בחזקתם רמזו בזה אל נכסי צ"ב ומה שאמרו בחזקתן ביאר אותו התלמוד בזולת זו ההלכה שהכוונ' בו בחזקת אלו ואלו והוא מה שאמרו הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. ואע"פ שזה הפירוש לא בא אלא במשנת נפל הבית עליו ועל אשתו מ"מ ממשנה זו אנו למדים למשנתנו להיות שבאו המלות שוות בהן. ולענין תפירת ס"ת לא תהיה אלא בגידין אבל המעי שהוא הגררין אין תופרין בו.