שאלה בארץ שנהגו יושביה שכותבת האשה על בעלה כל מה שהיא מוציאה לו בנדוניא ומשלים על זה הבעל תוספת לתשלום אלף דינר ויהיה משפט הכל שוה ואם נפטר הבעל והניח פחות מאלף דינר תחלוק האשה עם היורשים כל העזבון ואפי' שלא הניח הבעל כלום חוץ מן הנדוני' תחלקנה עם היורשים ותשבע שבועת האלמנה ואח"כ תחלוק עמהם בשוה והם נוהגים עוד שכותב הבעל לאשתו מתנה בעת כניסתה לחופה דבר ידוע ואינם סומכין על זולת מה שבכתובה בלבד ויצאה נסחת המנהג בלשון הזה שתחלוק האשה עם היתומים כל מה שיניח בעלה אם הוא פחות מכדי כתובתה הכל תחלוק עם היתומים בין כתובה בין נדוניא בין תוספת בין מתנה ונפטר ראובן והוציאה לאה אלמנתו כתובתה וכתוב בה הנדוניא ואח"כ בסוף כתוב והוסיף לה משלו עשרה אלפים זוזים מדודים ולא זכר לא כסף ולא זולתו אלא שמנהגם לכתוב בכתובות עשרה אלפים זוזים מדודים והם קצובים באלף דנרין הכתובים למעלה כסף והמנהג שאין אדם כותב לאשתו פחות מעשרה אלפים זוזים מדודים כסף ולא תהיינה כתובותיהן פחות מזה וכזה העידו הזקנים שהוא ידוע אצלם ושכן הוא מנהג ארצם וכשקיימה האשה כתובתה ונשבעה עליה שבועת האלמנה בקשה לגבות חצי עזבון בעלה והיתה לעולם אומרת שבעלה נתן לה ולבניה בית פלוני והוא כלו עזבון וכשלא יכלה לברר זה אז תבעה כתובתה ובקשה מב"ד שיורידו אותה בחציו שהוא חלקה כפי המנהג הנז' והעידו אז שני עדים שבעלה נתן לה ולבניה כל הבית הנז' מתנה גלויה מעכשיו מחיים בקנין שלם והעידו שהמתנה היתה אחר שנים שנכנסה לחופה ושאחר זה הזמן נפטר ולראובן זה בנים מזולת לאה ואין לו מלאה כי אם בן אחד ובנות וחשבו הבנים האחרים שמתנה זו נכנסת היא בכלל המנהג הנאמר בו שתחלוק האלמנה עם היורשים מתנתה ואמר להם האומר שאין הדבר כן לפי שמנהגם שהאיש כותב מתנה בעת כתיבת הכתובה ועליה נאמר במנהג שתחלוק עם היורשים לא על זולתה. בבקשה מאדוננו יבאר לנו פרט זה ואם יש לאשה זו כל מתנה זו אם לאו.
עוד יבאר לנו מה שאמרו החצי לבניה אם ר"ל בנה בלבד אם לאו על העיקר הידוע דקרו אינשי לברא בני. עוד יבאר לנו אם היו הזוזים סתם ומנהג המדינה כספים אם יש לסמוך על זה אם לאו. עוד יבאר לנו אם תצטרך האלמנה הכרזה כשמורידין אותה ב"ד קרקעות בעלה אם לאו ואם היא צריכה להכרזה בכל כיוצא בארץ הזאת שמנהגה מחצה לה ומחצה לבנים אם תצטרך הכרזה לפי שהן שמין אותו עליה שמא ימצא לו אח"כ יותר מכתוב' ואולי תגבה יותר מן החצי ומנהגם הוא שחולקת עם היורשים שיעור כתוב' ולא תקח יותר והאלמנה הנז' אם יש לה חצי הבית מחמת המתנה שנתן לה אז בעלה או אינה זוכה בה אלא מחמת כתובתה בהורדה וזה לפי שהיא מכרה אותו לשמעון קודם ההודאה וקנו ממנה לשמעון על המכר ואח"כ נתחרטה אם זוכה בה מחמת המתנה אם מכרה קיים אם לאו ואם הורידו ב"ד את האלמנה בקרקעות בעלה ועדיין לא כתבו לה בכך שטר ומכרה אותם או נתנה אותם אם מה שעשתה עשוי אם לאו וכן לענין בעל חוב מהו.
וזה המנהג שנהגו מחצה לה ומחצה לבנים אם נחשוב אותו המחצה הראוי לה כאלו הוא ברשותה ומה שעשתה בו עשוי אם לאו ומה פירוש אמרם צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה אם המכר הוא לענין מזונותיה או לענין כתובה יבאר לנו אדוננו כל זה.
תשובה אמנם המנהג שזכרת אינו אלא לענין מה שנתן לה בעונת הנשואין והואיל והיה לשון המנהג שתחלוק הכתובה והנדוניא והמתנה. הנה הורה שהמתנה הנזכר היא מה שניתן לה בעונת הנישואין לפי שהיא שעת כתיבת הכתובה והנדוניא אבל מה שניתן לה אחר הנשואין אינו בכלל זה ודינה בו כדין שאר העולם שנתנו איזה דבר שזכה מקבל המתנה בכל מה שניתן לו.
ומה שאמר במתנה החצי לה והחצי לבניה והיא אין לה אלא בן אחד אין בזה מיחוש לפי שאמרו נכסי לבנאי הוה ליה ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בני או לא אמר אביי ת"ש ובני דן חושים רבא אמר ובני פלוא אליאב.
ומה ששאלת אם קנתה הבית הנזכר מחמת המתנה הנז' או מחמת הכתובה. אין ספק שמעת שנתנו לה בעלה קנתה אותו מחמת המתנה וקנוי הוא לה משעת המתנה ומכרה לשמעון קיים.
ולענין הכתובה שכתוב בה זוזים סתם ומנהג המדינה בכספים אם יש לסמוך על זה אם לאו. התשובה אם מנהג המדינה בכספים אין דנים שהיתה הכוונה באמרו זוזים אלא כספים ואין לנו להוציא כתובה זו מכלל המנהג אלא בראיה.
ולענין האלמנה כשהורידוה ב"ד לקרקעות בעלה אם צריך בהם להכרזה. התשובה בזה אם ההורדה היא מב"ד אי אפשר בהם מבלתי הכרזה להיותה כמכר ואמרו ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזר ומה שאמרו צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה זהו באלמנה שמוכרת שלא בב"ד אבל אלמנה שישומו לה ב"ד צריכה הכרזה עכ"פ לפי שהמכר ב"ד הם העושים אותו ולא היא. והטעם שאלמנה שמכרה שלא בב"ד אינה צריכה הכרזה ואלמנה שמכרו לה בב"ד או ששמו לה צריכה הכרזה לפי שהאלמנה כל זמן שלא גבתה כתובתה יש לה מזונות מנכסי בעלה והקלו עליה שתמכור שלא בב"ד שלא בהכרזה כדי שתתרצה למכור ויפטרו היתומים מן המזונות אבל כשמכרו לה ב"ד או שמו לה אין ספק שלא ימכרו לה או ישומו לה אלא עד שתתבע כתובתה בב"ד ואמרו התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות והואיל ואין לה מזונות א"כ אין ראוי להתיר לה למכור אח"כ אלא בב"ד והכרזה הלא תראה שלגבי מוכרת שלא בב"ד אמרו מכרה כתובתה או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בב"ד שנראה שאין מתירין לה מכירה שלא בב"ד והה"נ שלא בהכרזה אלא כל זמן שיש לה מזונות אבל אם אין לה מזונות אין לה למכור אלא בב"ד וה"ה שלא ימכרו לה ב"ד אלא בהכרזה. וכבר אמרו שום היתומים שלשים יום ומכריזין בבקר ובערב ואומרים שדה פ' כך היה בה ובכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו הרי בפי' מכאן שכשמוכרין ב"ד לכתובת אלמנה שעכ"פ צריך הכרזה וה"ה אם שמו אותם עליה והורידו אותה בהם שאין הפרש בין אם מכרו לה או אם מכרו לזולתה כבר אמרו לענין מי שירד בשומא בחובו מאימת אכיל פירי כו' עד רבא אמר מכי שלמן אכרזאתא שנראה מזה שהורדת ב"ח בקרקע מחמת החוב כמכיר' הקרקע להגבות לו חובו לענין להצריך אותו הכרזה וכמו שאנו צריכים במכר להכרזה כך אנו צריכים בגבייה להכרזה אלא מי שגובה כתובתה משלם אבל מי שיש לה החצי מצד המנהג שזכרת אינה צריכה להכרזה אבל צריכא היא לשומא בלבד.
ומה ששאלת שאם הורידו אותה ב"ד בקרקעות בעלה מאימתי הוא זוכה בהם. התשובה מעת ששמו אותם ב"ד עליה ואחר שיכריזו עליהם וישלמו ימי ההכרזה זכת בהן ואע"פ שלא נכתב לה אח"כ שטר הורדה כמו שאמרו מאימת אכיל לפירי מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמר עדיו בחתימיו זכין לו רבא אמר מכי שלמן ימי אכרזאתא. ומה ששאלת על אמרם צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה אם הוא לענין מוכרת למזונות או לענין מוכרת לכתובה. השאלה בכל כיוצא בזה בלתי צריכה לפי שאפי' ב"ד הצריכים במכירותיהם להכרזה הם בלתי צריכים אליה כשמוכרים למזונות ביחוד כ"ש אלמנה שמכרה למזונות שלא בפני ב"ד שאין ספק שמה שאמרו אינה צריכה הכרזה הוא במה שתמכור לכתובתה וכ"ש במוכרת למזונות.