איתא בירשלמי (פסחים פ"י ה"א) אמר ר' לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות וכו' ביאור הענין כי אכילה הוא ענין מלחמה כדאיתא בזוה"ק (בלק קפ"ח:) נהמא דקרבא היינו כי המאכל יכול ח"ו להתגבר על האדם ולנצחו ואם האדם מתגבר על המאכל ומתקנו אזי הוא האדם מנצח את המאכל. והנה העמידה הוא בחינת דכורא וישובה הוא בחינת נוקבא כדאיתא בזוה"ק ובשעת האכילה אז הוא האדם בבחינת נוקבא כי אז מקבל האדם מאחר היינו מהמאכל ומאן דמקבל מאחרא איהו ביתא דילי' כמבואר בזוה"ק (שמות ד'.) היינו שמקיף את כח המאכל לנטות אותו למקום אשר יבחר. אמנם אכילת המן הי' בבחינת דכורא כי הי' לחם מן השמים לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלים (גמ' יומא) וכמו מלאכי השרת הם משוללי בחירה כך הי' ישראל מוקפין בענני הכבוד ומשוללי בחירה כמבואר בזוה"ק (בהעלותך קנ"ו.) על הפסוק ואם ככה את עושה לי וגו' לנחתא לדרגא דנוקבא ולמפגם לאתרי ודרגי וכו' אכן ע"י זאת הבהירות מהמן נתן להם השי"ת אח"כ לחם מן הארץ שרומז על הארת השי"ת בקביעות גמור בבחינת ביתא דילי' שיהי' בכח בחירתם להטות זה האור כפי תפיסת רצונם כי הלחם מן הארץ רומז על הברירים של ישראל בכל הפעולות. וכן הי' הענין מהארת הפסח ראשון שלא הי' בזה שום בחירה מצד עבודת פעולת אדם רק שהי' הארה מהשורש עליון ית' שישראל עלו שם במחשבה למעלה מעבודתם ולזה הי' מצות אכילתו בחפזון כדכתיב מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון וגו' (בא י"ב) ואח"כ קבע השי"ת זה האור בלב ישראל שיהי' אצלם בבחינת ביתא דילי' כי כל ענין אכילת פסח דורות הוא שישראל מבררים שהגיע להם הארת פסח הראשון מהשורש בשורת הדין ע"י בחירת עבודתם ויגיע כפם ולזה צריכין לאוכלו מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות כי דרך עבדים להיות אוכלים מעומד כי אין באכילתם בחינת ביתא דילי' כיון שהם משעובדים עם כל כח אכילתם תחת יד אחרים ואין להם מצדם שום בחירה לעשות כפי רצונם וזהו וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות היינו להודיע שהארת הפסח הוא עכשיו בקביעות אצלם ויש להם בו בחירה חפשית:
ואיתא עוד שם לפי שאין ערב לאדם ליכול מן הקפה וכאן אפילו מן התמחי וכו' היינו שאין נייחה להאדם כשמקבל ע"י האמצעי וכמו שמצינו בגמ' גבי הוצאת שבת ויו"ט שלא יוסיף רק דבר מועט ולא יצטרך לבריות והוא כי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכילי באפוי (ירושלמי ערלה) וזה אין נפש אדם בנייחה כשמקבל השפעה ע"י אמצעי מלבוש זולתו וכאן אפילו מן התמחי היינו כי בהארת חג הפסח מנהיר השי"ת השורש עד שיש הכרה מפורשת אף שמקבל האדם ע"י כמה לבושים בכל זאת ניכר שפיר שכל קבלתו הוא רק מידו ית' ואף שמקבל מן התמחי מ"מ ניכר שהשי"ת נותן לו בלתי שום אמצעי רק מידו ית' וכפי מה שקובע האדם אצלו בזה החג זאת ההכרה כך נותן לו השי"ת בכל השנה באמת מידו ית' כל מיני שפע בלי שום אמצעי מאיזה לבוש זולתו: