ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח וגו'. זוה"ק (פנחס רמ"ט) מאי משכו כמאן דמשיך מאתר אחרא לאתר דא וכו' משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין למהוי כלהו כחדא בחבורא חדא וכו':
ביאור הענין כי ביציאת מצרים פתח אז השי"ת את ההעלם וההסתר בגודל התגלות עד שהכירו ישראל מפורש את מקומם בשורשם העליון ית' אשר באמת לא הי' מעולם תחת שום שעבוד ועבדות כלל. אכן זאת ההכרה לא האיר אצלם אלא אותה הרגע שנתגלה האור בלבד אבל אחר שנתעלם האור נסתר מהם מיד הבהירות מזאת ההכרה וזה ההתעלמות אור הציב הרצון ית' למען שיגיעו ישראל לאותו החירות ע"י ברורי עבודתם כי כל הישועה היתה אז כדאיתא בזוה"ק קדם זמנא (נח ס"א:) הגם וכי שייך גבי השי"ת שהוא למעלה מהזמן לומר אצלו קדם זמנא וכן להבין מאמרם ז"ל אלו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעובדים היינו לפרעה במצרים וכו' היינו שכל הגאולה הי' תלוי בזאת הרגע ואם הי' נשארו עוד רגע וכו' ובאמת וכי שייך גבי השי"ת שהוא המהווה כל הרגעים לומר אצלו חילוק בין רגע זו לרגע שאחרי'. אמנם זה הכל מיירי מפאת הרצון שהציב השי"ת שיהי' כדכתיב נגד זקני כבוד וגו' (ישעיהו כ״ד:כ״ג) היינו שישראל יבררו בהבנת תפיסתם שמגיע להם זה החירות מהשורש בשורת הדין ע"י יגיעת עבודתם כי השי"ת אוהב משפט כדאיתא בזוה"ק ואם הי' מתמהמים עוד רגע ח"ו בזה ההסתר של מצרים הי' נכלה ח"ו שם כל תפיסתם הקודמת אף שהשי"ת הוא כל יכול להושיעם גם אח"כ אכן ישראל מצדם הי' נחשבים אחר הישועה כמו ברי' חדשה כי שוב לא הכירו א"ע בתפיסתם הקודמת והי' נחשב בהבנת תפיסתם הישועה כמו יש מאין וכל חפצו ית' הוא להושיע את ישראל באופן שיכירו א"ע בתפיסתם הקודמת וגם שיהי' נקרא הישועה על שם יגיע כפם ומפאת זה נמי נקרא הישועה קדם זמנא כי השי"ת אוהב משפט ואז לא נגמר עדיין גבי ישראל זה הבירור כי כל הישועה הי' אז רק כדאיתא בזוה"ק (נח ס"א:) בגין דמשתתפו בהדייהו דישראל לאבאשא לון ובג"כ עביד דינא ואוביד לון מעלמא בלא זמנא וכו' וזהו שנאמר ופסח ה' על הפתח וגו' היינו שהאיר השי"ת את הישועה באורח דילוג מהשורש היותר עליון עד הלבוש האחרון כי בשורש העליון כבר המה מבוררין בתכלית השלימות כי עלה שם במחשבה ובהלבוש האחרון צמצמו ישראל א"ע בדם פסח ודם מילה הרי שנתבררו גם בהלבוש אחרון ופסח ה' על הפסח היינו שאמר השי"ת שעל ידי זה נתבררו ממילא הלבושים שבנתים ג"כ וכענין שמצינו בגמ' (שבת ל:) כל שתחילתו דברי תורה וסופו ד"ת באמצע נמי ד"ת וזהו באורח דילוג וכאשר הישועה הוא באורח דילוג נקרא קדם זמנא והוא כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה מאמרם ז"ל בגמ' (מגילה י:) הוא אינו שש אבל אחרים משיש וכו' היינו כמו שנאמר והרבה עמו פדות וגו' (תהילים ק״ל:ז׳) כי ע"י שמשיש ביותר את העכו"ם לפי שעה. נתקרב לישראל נמי הישועה ביותר. שיהי' קדם זמנא. ומזה שצמצמו ישראל א"ע בדם פסח ודם מילה נתבררו שהם מן השורש כי מי שאיננו מהשורש אינו יכול להאמין כ"כ כמו ישראל שנאמר עליהם ויאמן העם וגו' ומזה שמצרים לא האמינו שמע מיני' שאינם מהשורש וכענין שמצינו בגמ' (חגיגה ט"ו.) על אלישע אחר אמרה ש"מ אחר הוא היינו כיון שאין בכחו להתמשך אחר רצונו ית' בכל החליפות שעברה עליו ש"מ אחר הוא שאינו מן השורש כי הרי יעקב אבינו אף שאבידת יוסף הי' בידו סימן מובהק שלא יהי' לו עוד חלק לעוה"ב כדאיתא במדרש (תנחומא ויגש) בכל זאת לא הי' מתיאש עצמו ח"ו לומר אזיל ואתהני מהאי עלמא כי הי' באמת מהשורש לכך לא הי' מתפרד מן השורש אף אחר שעברו עליו כל מיני הרפתקאות וכן ישראל לפי שהם מן השורש יש בכחם להאמין ולקבל עליהם כל מיני צמצומים וזהו כוונת הזוה"ק כאן משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין למהוי כלהו כחדא וכו' היינו שיבררו ישראל בעבודתם זה החירות שיש להם בהשורש יומין עלאין שמגיע להם בשורת הדין ע"י גודל אמונתם ויגיע כפם עד שיהי' ניכר השורת הדין גם ביומין תתאין היינו בזה העולם ולזה התחיל הבנין מזאת הכלי לעבודה בעשור לחודש כדכתיב דברו אל כל עדת בני ישראל בעשור לחודש ויקחו להם וגו' וכמבואר בזוה"ק (בא ל"ט:) בעשור אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא דכתיב ביובלא בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא וכו' ובזוה"ק (אמור ק"ב:) בכל אתר בעשור דמטרוניתא וכו' וענין בעשור דמטרוניתא הוא כמבואר (שם ק':) אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדושא שלח לי' וגם אמנה אחותי בת אבי אך לא בת אמי ותהי לי לאשה וכו' היינו הגם דאבא ואמא הם תרין רעין דלא מתפרשין לעולם אכן חילוק יש בין זווגא דאבא לזווגא דאמא כי זווגא דאבא מורה על בקיעות האור דרך כל המסכים והלבושים עד שמנהיר גם בהלבוש האחרון של תפיסת אדם. וזווגא דאמא מורה על עצמית האור טרם שבוקע בלבושים הנמוכים לבוא בתפיסת אדם ועל זה נמי רומז בעשור דמטרוניתא שהוא בחינת זווגא דאמא שהאור הוא עדיין טמור ונעלם מתפיסת אדם שכל הארתה הוא בבחינת יומין עלאין ואז בעת שהי' עדיין האור כמוס בבחינת יומין עלאין התחיל השי"ת לבנות גבי ישראל זאת הכלי מעבודה שכל הענין אותה העבודה הי' לעורר היחוס של ישראל מהשורש העליון שהוא ביומין עלאין ולהמשיך אותו ע"י יגיעת עבודתם ביומין תתאין ומשום זה הי' צריך נמי ביקור ארבעה ימים כי אם הי' כל הטעם רק כדי לבקרו ממום הי' די ביום אחד לבד אלא עיקר הטעם מאלו ארבעה ימים הוא כענין שאיתא בזוה"ק (תרומה) כד בעי לאוקרי דיקנא קדישא על דא שעתא כתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה אח"כ ויאמר לאדם היינו שהציב השי"ת ארבעה מדרגות עד שבא האור מיומין עלאין אל יומין תתאין שהוא תפיסת אדם ולעומת אלו ארבעה מדרגות הם ארבעה ימי ביקור לרמז שהתחיל השי"ת לבנות גבי ישראל הכלי מעבודה עוד בהיותו עוסק עדיין בינו לבין עצמו בעת שהאור הי' עדיין משולל לגמרי מתפיסת אדם שהי' בבחינת זווגא דאמא שנקרא בעשור דמטרוניתא. ולזה מחשב בגמ' (פסחים צ"ו.) על המשקוף ועל שתי המזוזות לשלוש מזבחות כי בעבודת קרבן פסח הראשון הי' נכלל בו כל מיני עבודות שיהי' אח"כ לישראל על המזבח ולא עוד שאיתא בגמ' (שם) מאן לימא לן דלא שויסקי עביד רמזו ז"ל בזה שמה שאכלו ישראל את הפסח הי' נחשב ממש כמו אכילת גבוה שעל המזבח כל כך משכו אז ישראל את האור מיומין עלאין לגבי יומין תתאין למהוי כלהו כחדא בחבורא חדא וכו':