ר"ג הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו'. מלמדנו ר"ג בזה שהמצוה הוא גם בדיבור. מלבד מה שצריכין לקיים את המצוה בפועל צריכין נמי לאמרה בפה ואף שקיים אלו השלשה דברים בפועל שאכל פסח ומצה ומרור מ"מ לא יצא עדיין ידי חובתו עד שיאמר אלו השלשה דברים גם בפה:
וביאור הענין כי הנה אמרו ז"ל כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ולהבין זחת הלא מצינו בגמ' (מגילה כ"ה.) ההוא דנחית קמי' דר' חנינא ואמר האל הגדול הגבור והנורא האמיץ והחזק וכו' א"ל סיימתינו לכולהו שבחי' דמארך וכו' ומדוע בלילה הזה אמרו ז"ל כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ואינו נקרא מרבה בשבחו של הקב"ה:
אמנם זה הוא כמו שביאר כבוד אאמו"ר הגה"ק זלל"ה מאמרם ז"ל בגמ' (שם) משל למלך שיש לו אלפי אלפים דנרי זהב ומשבחים אותו בשל כסף לא גנאי הוא לו וכו' ומדייק הוא ז"ל למה באמת הוא כן הלא כפי מה שהאיר לו השי"ת הכרה בגדלות השי"ת כך הוא צריך לשבח אותו ית' כענין שמצינו נמי בגמ' (יומא מ"ט:) שירמי' לא אמר הנורא אי' נוראותיו דניאל לא אמר הגבור אי' גבורותיו ומסיק שם בגמ' מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו וכו' היינו הגם שהם האמינו ג"כ שהן הן נוראותיו והן הן גבורותיו אכן לא רצו לשבח רק כפי שהאיר השי"ת בהבנת כח תפיסתם כי איך ישבחו את השי"ת במה שאינו מנהיר אותם בכח תפיסתם וביאור הוא ז"ל כי ההוא דנחית קמי' דר' חנינא וכו' שפיר אמר לו סיימתינהו לכולהו שבחי דמארך וכו' כי בתפלה עומד אדם נוכח השי"ת פב"פ ומקבל השפעת השי"ת ואז אינו מהראוי לשבח רק כפי הבנת תפיסת שכלו. כי שמא ישפיע לו השי"ת הארה יותר גדולה שיכיר גדלות השי"ת ביותר בהירות לזה אין לומר בתפלה רק אלו השלשה שאמרם מרבע"ה באורייתא ואתי אכה"ג ותקנינהו בתפלה כדאיתא בגמ' (שם) היינו שהם האירו זאת שאלו הג' שבחים הם תמיד בקביעות בתוך ישראל ירושה מאבות הקדושים כי אלו הג' שבחין הם כנגד ג' אבהן שנכללו בהם כל מיני שבחים שבעולם כי הגדול מורה שהשי"ת רוצה בהתפשטות לבושים עד הלבוש הרחוק ביותר כמאמרם ז"ל בגמ' (מגילה ל"א:) כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. והגבור. מורה על התחלקות המדות שחילק מעשיו ומלך עליהם. והנורא. מורה שמאחד אותם ומעמידם פב"פ נוכח השי"ת וכאשר האיר השי"ת זאת לאכה"ג לכן קבעינהו לאמרם בתפלה. אכן בלילה הזה של יציאת מצרים האיר השי"ת מעתיקא החיבור שיש לו עם ישראל שעלו במחשבה עד הלבוש אחרון שלהם לכן הוא זה המצוה דווקא גם בהדיבור. כי כל מה שאפשר להתפשט ולהראות זה החיבור כן הוא רצונו ית' שיתפשט הארת זה החיבור על כל הלבושים עד הלבוש האחרון שהוא פה סח שזה הוא ההבדל האחרון בין צורת אדם לכל הברואים כמו שנאמר ויהי האדם לנפש חי' ומתרגמינון והוה באדם לרוח ממללא וכמבואר בזוה"ק (תזריע מ"ו:) דיכול למללא קדם מלכא וכו' כי ע"י הדיבור יכול האדם ליתן להבין לחבירו שיסכים לדעתו ולא עוד אלא שיכול למללא קדם מלכא כי ע"י הדיבור יכול להפוך ממדת אכזרית למדת רחמנות כמאמרם ז"ל בגמ' (סוכה י"ד.) למה נמשלו תפילתן של צדיקים לעתר מה עתר זה מהפך וכו' משא"כ בכל הברואים שהם מעלמא דפרודא לפי שאין להם דיבור ולכן בזה הלילה שהאיר לישראל מאור עתיקא החיבור שיש להשי"ת עמהם עד הלבוש אחרון שהוא הפה כמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות ס"א.) הפה גומר לכך אמרו ז"ל כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח כי כל מה שיכולין להתפשט זה החיבור הרי זה יותר משובח ולא אמרינן כאן סיימתינהו לכלהו שבחי' דמארך כי זה הסיפור הוא האב הכולל כל מיני השגות אף כל מה שישיג האדם אח"כ בכל הזמנים. כאשר יעמיק בהם יכיר מפורש שכל אותן השגות נכללו הכל בהסיפור של זה הזמן שהוא השורש והכלל ואידך פרישא הוא זיל גמור כי הסיפור מזה הלילה הוא מעתיקא שהוא השורש עליון שאינו מותפס בשום לבוש וכל מה שישיג יותר יראה שהוא ג"כ נכלל בזאת ההשגה של זו הלילה ולכן אין שייכות בזה לומר סיימתינהו וכו' לפי שגם בזאת אין סוף ואין קץ שהוא כולל כל השגת השבחים אף מה שיהי' מנהיר השי"ת אח"כ בכל השנה לפי שהוא מעתיקא:
פסח וכו' על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו וכו' ענין הדילוג הוא כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זלה"ה מאמר הזוה"ק (בא ל"ה:) וראה את הדם ופסח וגו' וכי לסימן הוא צריך אלא לא אתחזי אשגחותא דלעילא אלא כד אתחזי לתתא עובדא דאתעבידו עובדא מני' וכו' היינו לפי שבאמת עלו ישראל במחשבה גם טרם עבודתם וגם בסוף ביררו עצמם כדכתיב ויאמינו בד' ובמשה עבדו וכיון שבתחלה ובסוף הי' טובים ממילא באמצע המה נמי טובים בעומק לבם כענין שמצינו בגמ' (שבת ל':) בקשו לגנוז ספר קהלת וכו' כיון שראו תחילתו ד"ת וסופו דברי תורה ממילא הוא באמצע נמי ד"ת אכן לעיני אדם לא הי' ישראל עדיין בעת הזאת מבוררים והי' קטרוג עליהם הללו והללו וכו' מה נשתנו אלו מאלו לכך צוה השי"ת שיעשו רשימה מבחוץ על המשקוף ועל שתי המזוזות שיהי' מפורש גם לעיני אדם איך שישראל עושין רצון השי"ת ובזה יהי' נסתמים פי המקטרוגים. אכן יען שכל ברורי אדם צריכין לילך דרך זמן ג"כ לזה הי' הדילוג שפסח הקב"ה על הזמן והוציאם. לפי שישראל יבררו עצמם אח"כ בהזמן בכל מיני ברירים עד מתן תורה וצריכין ג"כ לאמר זאת בפה להראות שישראל הם דבוקים תמיד בהשי"ת עם כל הלבושים שלהם אפילו הרחוקים ביותר כמו שנאמר היום על לבבך וכמו שביארו ז"ל למחר בלבבך:
מצה וכו' על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וכו'. הגם שנצטוו עוד מקודם על מצה כמו שנאמר ומצות על מרורים יאכלהו:
אמנם הענין הוא כי הגם שעיקר הצורת אדם הוא רק הכח הבחירה שהנחיל לו השי"ת שיבחר בטוב ובמצה חסר אות וא"ו כי מצה הוא שם הוי' בשלימות כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא יו"ד ק' אלא שחסר בזה אות וא"ו שמורה על צורת אדם מפני שאין במצה אויר שרומז על בחירה כי אויר נותן מקום לכל הדברים שכל היסודות נכנסים לאויר. ואויר נכנס לכל היסודות וכאן הוא המצוה דווקא מצה. אכן הענין הוא כי בשעה שאין האדם מבורר מחויב לילך בבחירה לכן בכל השנה אוכלים חמץ שמורה על בחירה אך בשעה שיש להאדם התגלות הש"י מפורש כמו בלילה הזה שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה שהי' אז התגלות רצון השי"ת מפורש אז מחויב האדם לעזוב כל בחירתו ולהיות נמשך לגמרי אחר הרצון ית' כפי מה שמנהיר לו הש"י כדכתיב משכני אחריך נרוצה וגו'. וכענין מאמרם ז"ל בגמ' (שבת פ"ח) עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו' שהי' נמשכים אחר רצון הש"י בלי שום ישוב הדעת רק כפי מה שהאיר להם הרצון ית' כך הי' נמשכים אחריו וזה הוא טעם אכילת מצה על שום שלא הספיק וכו' עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה לזה הוא המצוה לאכול מצה וצריך נמי לאומרו בפה וע"י זאת האמירה נתברר גבי האדם כל הפעולות שעשה בכל השנה בלי בחירה שהי' ג"כ מרצון הש"י:
מרור זה שאנו אוכלים על שום מה. על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים שנאמר וימררו את חייהם וגו' אשר עבדו בהם בפרך: הנה גלות מצרים הי' בפרך וכמו שביארו ז"ל בגמ' (סוטה י"א:) בפה רך וביאר בזה אאמו"ר הג' הק' זללה"ה כי מצרים הי' משוקעים מאוד בכל התפשטות טובה כמו שנאמר על ארץ מצרים (לך) כגן ד' כארן מצרים שהי' מושפעים מאוד בכל הטובות לזה איתא במכילתא (יתרו) שאין עבד יכול לברוח ממצרים והוא מפני שהי' אומר מוטב להיות עבד במצרים מלהיות שר במדינה אחרת משום שהי' נקשרים כ"כ להמותרות עד שהי' נדמה להם שא"א לחיות בלעדם ומפני זה אמר א"ז מו"ר הגה"ק זללה"ה שמי שמרגיל עצמו במותרות אפילו בדבר קטן עד שא"א לו לזוז ממנה עובר על לאו ולא ישוב את העם מצרימה. ובלילה הזה הי' מעיד הש"י שישראל אינם נקשרים לשום דבר מעוה"ז וגם אין להם שום נייחה מהמותרות והטובות שלהם שאפילו קודם שנאמר עליהם ויזעקו ג"כ לא הי' להם שום נייחה. כי מעת שהתחיל אצלם כמו שנאמר ויזעקו וגו' אז כבר הי' התחלת הישועה אלא אפילו מקודם נמי לא הי' משוקעים בשום טובה מעוה"ז יען שהם באמת בנים למקום. כי העבד חפץ תמיד בטבעו להראות שררות ע"כ הוא רוצה תמיד במותרות ובבטלה משא"כ הבן מקבל עליו כל העבודות הקשות רק כדי לעשות רצון האב ואינו רוצה להראות שום שררות ואין בלבו נייחה משום מותרות רק מרצון האב ובאמירה זו מבררים ישראל א"ע על כל השנה שהם אינם משובדים תחת שום דבר מעוה"ז רק תחת עומ"ש ואין בלבבם נייחה בכל השנה אף מכל התפשטות טובה כי אם מרצון ד' ובאמת מי שאינו משעבוד תחת שום טובה הוא עיקר הבן חורין כדאיתא בזוה"ק (בהר קי"א:) דהאי עבד אדון כל ארץ איקרי: