והי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים וגו' (בא י"ג) הענין שהציב השי"ת זאת המצוה שיהי' באורח שאלה כדכתיב והי' כי ישאלך בנך מחר וגו' כי איתא בזוה"ק (בלק קצ"ג:) שיש מה דלא קיימא לשאלה כלל ויש מה דקיימא לשאלה ולא לאתבא ואית לשאלה ולאתבא וכו' והנה זאת הקדושה שישראל עלה במחשבה הגם שנתבררה כבר גבי האבות הקדושים בתכלית השלימות אכן הוא רצונו ית' שיתפשט נמי זאת הקדושה גם למרחוק אף על כל הפעולות לזה הי' צריכה זאת הקדושה לעבור דרך ההעלם כדי שיחזירה ויטהרה בשורש המקור ית' וזה הי' כל הענין של גלות מצרים שנקרא מצר ים כדכתיב מן המצר וגו' וכמבואר בזוה"ק (נשא קל"ט:) מן המצר קראתי יה מן אתר דשארי דיקנא לאתפשטא דהוא אתר דחוק וכו' היינו כמו הדעה בעת שמתפשטת ויורדת מהמוח שבראש לכנוס בהתלבשות כלי פעולה של אדם אזי עוברת דרך מקום צר ודחוק מאד הנקרא גרון כי בעת שהדעת עובר דרך הגרון אז הוא נפשט מצורת כלי המחשבה שבמוח ולצורת כלי פעולה עדיין לא בא ומפאת זה הוא אז הדעת בגודל העלם ועל זה ההעלם איתא בזוה"ק (שמות ד') תשורי מראש אמנה דא גרון וכו' וזה הי' הענין שקדושת האבות הי' צריכה לעבור דרך ההעלם של מצר ים:
והנה בשעת ההעלם לית לשאלה כלל כי כשנעלם האור מהתפיסה נחשב השאלה בי' מה לפנים מה לאחור וכו'. אולם בעת שמתחיל השי"ת להנהיר את האור בהתפיסה כמבואר בזוה"ק (בא ל"ט:) בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה וגו' בעשור אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא וכו' אזי רואה אדם השתנות ומפאת זה ההשתנות נדמה לו להאדם שיש התחדשות וזה נקרא חדתותי דסיהרא כדאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ח.) על הפסוק שירו לה' שיר חדש אמאי כתיב הכא חדש וכו' אלא ודאי חדש איהו וחדש לא אקרי אלא באתחדתותי דסיהרא כד אתנהרת מן שמשא כדין איהו חדש וכו' וכמבואר (שם ובזוה"ק חי' קכ"ג.) וכיון דארונא אשתקל עלייהו ושויוה לעילא אינון שרירו שירתא דהא כיון דאתנטיל מנייהו הוו געאן כאורח שאר פרות דעלמא וכו' היינו שחדשות הוא רק מצד תפיסת הבריאה יען שיש בה התיישנות אבל מצד השי"ת אין שייך לומר חדשות כיון שאינו נתיישן מצדו שום דבר ותמיד הוא התחדשות כדאיתא בגמ' (יבמות ט"ז) נער הייתי גם זקנתי פסוק זה שר עולם אמרו וכי תימא קב"ה מי איכא זיקנא קמי' וכו' היינו שכל ענין זיקנא והתיישנות הוא רק אחר שיורד נמוך מעט מהמאציל ית' אזי אפילו בהדרגא העליונה ביותר הנקרא שר עולם יתכן נמי התיישנות לזה כאשר מתחיל חדתותי דסיהרא אזי מכיר האדם בתפיסתו השתנות ורואה נגדו חדשות ואז יש לשאלה מה הוא זאת ההשתנות וזה ההתחדשות התחיל ביציאת מצרים כי אז התחיל השי"ת להאיר זאת הקדושה שנגמרו כבר גבי אבות הקדושים שינהיר בתוך התפיסה של ישראל ומפאת זאת ההתחדשות הוא השאלה מה נשתנה כלומר שניכר מפורש בזו הלילה השתנות בהבריאה וכל נפש מישראל יכול להרגיש בה חדשות מחמת חדתותי דסיהרא שנתחדש בזו הלילה כי התורה לא מיירי מאדם כזה שהולך בלא דעת אכן מי שיש בו דעת ומביט תמיד אל עומק לבבו יכול היטב להרגיש השתנות הזמן אשר אם יאכל בזה הזמן חמץ ח"ו יכול לשכוח לגמרי ולומר כחי ועוצם ידי וגו' מחמת פעולות אדם יתירה הנמצא בחמץ והתחלפות הצורה שמסתיר את שורש השפע לזה הוא המצוה לאכול בזה הזמן מצה שצורתה אינו מתחלפה כ"כ ממקודם כי יש בה מעט פעולת אדם אזי יכול האדם אח"כ בכל השנה לאכול חמץ ג"כ ושוב לא ישכח את השורש כיון שבפסח אכל מצה כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ג:) כיון דאכלו מצה דאיהו אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא אמר קב"ה יטעמין ישראל אסוותא ועד דייכלין אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא כיון דאכלו מצה דאיהו אסוותא מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלין לי' דהא לא יכול לנזקא לון וכו' כי כמו שהציב השי"ת מצוה בכל שער ושער כגון בשעת קצירה מצות פאה ומשנעשה כרי תרומה ומעשרות ומשנתחלף מצורת קמח לעיסה. מצות חלה והוא יען שבכל שער המתחלף מצורה לצורה עלול לשכוח וע"י המצוה יזכור האדם ולא ישכח כך הוא בזמן. המצוה מאכילת מצה כי כל ההכרות הציב השי"ת בעונם שנה נפש בעולם יש מקום בית הבחירה שבו ניכר מפורש כדכתיב כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים ועיקר הרצון ית' הוא בזאת ההכרה שיש להאדם בההשתנות החדשות כי מחמת זה יש להאדם מקום לישאל ובזאת השאלה הוא עיקר חפצו ית' ואידך פרושא הוא זיל גמור כי הארת השאלה הוא בלי גבול כדאיתא בזוה"ק (הקדמה א') כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין כיון דמטי תמן מה מה ידעת מה אסתכלתא מה פשפשתא הוא סתים כקדמיתא וכו' היינו כי מי שמעמיק ביותר בזאת השאלה הנקרא מי דקיימא לשאלה מכיר נמי ביותר מה ידעת מה אסתכלתא וכו' דאין קץ וגבול לזאת השאלה מה נשתנה:
אמנם גבי שבת הוא השאלה כד' בגמ' (סנהדרין ס"ה:) מה יום מיומים אמר לו ומה גבר מגוברין א"ל דמרי צבי שבת נמי דמרי צבי וכו' היינו כי גבי שבת אינו ניכר מפורש בעולם שום השתנות כמו שניכר בהזמנים דישראל מקדשי להו ולזה לא שאיל מה יום מיומים על שאר הזמנים כי בכל זמן ניכר בעולם שינוי מפורשת שהוא זמן קצירה או זמן אסיפה לבית וניכר מזה שאורו ית' מתערב אז ביחד עם הבריאה משא"כ בשבת אינו ניכר בהזמן שום שינוי וזה שאמרו ז"ל תבלין אחד יש ושבת שמה כד' בגמ' (שבת קנ"ט א') אכן הטעם מאותו התבלין אינו מרגיש ג"כ רק מי ששומר שבת כהלכתו אבל בעצם הזמן של שבת אין שום השתנות לזה שאיל מה יום מיומים א"ל ומה גבר מגוברין היינו שהשיב לו הרי אתה רואה אשר בגבר מגוברין אין מצד מהותם שום ש נוי ביניהם וכל השינוי שיש בגבר מגוברין הוא רק מצד דמרי צבי וזה הרצון פעל השתנות מגבר לגוברין כך נפעל שנוי ביום מיומים נמי רק מצד הרצון ית' אף שאינו ניכר בהזמן זאת השינוי אולם ביציאת מצרים התחיל השי"ת להאיר חדשות בהתפיסה של ישראל עד שניכר ההשתנות גם בהזמן לזה הוא השאלה בו מה נשתנה ולכך הוא נמי כל המצוה בו באורח שאלה כדכתיב והי' כי ישאלך בנך מחר וגו' כי זאת הוא עיקר הרצון ית' שירגיש האדם בתפיסת דעתו בההשתנות הנפעל בזה הזמן כי כאשר מכיר האדם בההשתנות לישאל מה נשתנה אזי תירוצים לא יחסר לו וכמו שמצינו בגמ' (פסחים קט"ז.) אמר לי' ר' נחמן לדרו עבדי' עבדא דמפיק לי' מרי' לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא מאי בעי למימר לי' אמר לי' בעי לאודויי' ולשבוחו א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה וכו' ולהבין זאת מדוע לא אמר פטרתן מלומר עבדים היינו וגו' אמנם יען שעיקר הוא בזה החג שיכיר האדם בההשתנות והחדשות הנפעל בו ולזה אמר לו עבדא דמפיק לי' מרי לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא מאי בעי למימר לי' היינו שחפץ לבחון אותו אם הוא מכיר ומרגיש בהחירות כי אם אינו מכיר העבד בהחירות אין לו שום טובת הנאה בזה הכספא ודהבא דיהיב לי' מרי' כי מה שקנה עבד קנה רבו אכן כשהשיב לו העבד דבעי לאודוי' ולשבוחי רמז לו בזה שמכיר שפיר בזה ההשתנות שיצא לחירות ומבין להחזיק טובה למרי' שהוציאו לחירות לכן אמר לו פטרתן מלומר מה נשתנה כי מאחר שהוא מכיר בהשתנות החדשות זאת ההכרה הוא העיקר כי על ידי אותה ההכרה יתבררו אצלו אח"כ ממילא כל התירוצים. וזהו כל הענין מהשאלה מה נשתנה כי כאשר נתהוה התחדשות והשתנות בעולם שייך השאלה מה נשתנה וביציאת מצרים נפעל השתנות מפורש כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן ל"ט) כל ספירה וספירה אתקריאת ראש לחברתה ובגין לאשתמודעא לון מאן אתר אפיק לון מגו שעבודא וכו' היינו שגם הנשמה הי' בשעבוד מצרים וכמאמרם ז"ל (מכילתא יתרו) אין עבד יכול לברוח ממצרים היינו כי על מצרים נאמר כגן ה' כארץ מצרים והם הי' משוקעים בהטובות של מצרים עד שהי' נדמה להם שאם יבדלו מאלו הטובות יפרישו מחיים כ"כ הי' שם ישראל בקושי השעבוד עד שלא עלו על לבם אפילו שום תפלה אכן כאשר התחיל השי"ת להופיע בישראל את האור אזי התחילו ליצעק כדכתיב ויאנחו בני ישראל וגו' ויזעקו וזאת הצעקה בעצמה הי' באמת התחלת הישועה והגמר מזאת הישועה הי' ביציאת מצרים כד' בזוה"ק (ויקהל רט"ז:) רזא לאדכרא יציאת מצרים לבתר בגין דהות שכינתא בגלותא וכו' ובגין דא בעי לאחזאה פורקנא דאית בי' ארבע גאולות וכו' לקבל ארבע גליות בגין דתהוי' בת חורין וכו' היינו כי ביציאת מצרים יצא לחירות הנשמה של ישראל מכל ארבע גליות כמאמר' המוצא עמו ישראל מתוכם לחירות עולם וכמאמרם ז"ל בגמ' (פסחים קי"ז:) ק"ש והלל גאל ישראל בצלותא גואל ישראל כי בעומק כבר נגאלו ישראל ביציאת מצרים מכל ארבע גליות ומה שאנו אומרים בתפלה גואל ישראל הוא שאנו מבקשים שיהי' ניכר זאת הגאולה גם על גוון הלבושים לעיני כל איך שהנקודה הישראלית אינו תחת שום שעבוד וכדאיתא בזוה"ק (משפטים צ"ד) אם הוא מסטרא דשכינתא דאיהי שביעית ודאי מה כתיב ובשביעית יצא לחפשי חנם וכו' היינו כי נשמתא מסטרא דעבד רומז על העלמות האור ומפאת זה סובלות על הגוון מעט שעבוד אבל נשמתא מסטרא דשכינתא מורה על עצם הנקודה הישראלית וזאת הנקודה אינו סובלות כלל שום שעבוד וביציאת מצרים נתגלה החירות מזאת הנקודה בלי שום העלם כי הי' האור מנהיר בלי שום מסך המבדיל ועל הארה כזאת איתא שם אבל נשמתא מסטרא דשכינתא דאיהי שביעית ודאי מה כתיב ובשביעית יצא לחפשי חנם שיצאו לחירות מכל ארבע גליות:
וזהו שאמרו ז"ל (פסחים ק"ט:) ארבעה כסי תקוני רבנן דרך חירות כל חד וחד מצוה באפי נפשה וכו' והם נגד ארבעה לשונות של גאולה האמורין בגאולת מצרים. והוצאתי. ולקחתי. והצלתי. וגאלתי. וכמבואר בגמ' (פסחים קי"ד.) מזגו לו כוס ראשון מברך על היום. היינו קידוש היום. וקידוש היום רומז על קדושת הנקודה הישראלית שקידש אותה השי"ת שיצא לחירות עולם וזה הוא נגד והוצאתי כי כל קידוש היום רומז על יציאות החירות של הנקודה הישראלית מהעלם אל הגילוי וכל מה שיוצא מהעלם אל הגילוי נקרא יציאת מצרים לזה אומרים בכל הקידושית זכר ליציאת מצרים:
מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו וכו' (פסחים קט"ז.) וזהו נגד ולקחתי מהלשון כי יקח איש אשה היינו שמתחילין להכיר את עצמם איך שהי' כבר בהשורש לאחדים כי באמת הוא הזווג עוד מהשורש אלא שנעלם מהם אחדותן ולבתר מזווג להו קב"ה וזהו כי יקח איש אשה היינו שמתחילין להכיר את אחדותן מהשורש ועל הכרה כזאת רומז נמי הלשון ולקחתי הנאמר בגאולת מצרים להורות שהתחילו ישראל להכיר את החיבור וההתקשרות שיש להם בהשורש כי אז האיר להם השי"ת שעלו במחשבה תחילה ונקראו בנים למקום וזהו שבכוס שני הבן שואל את אביו כלומר שהתחילו להכיר איך שהמה בנים למקום כי במצרים הי' נעלם מהם זה החיבור רק ביציאת מצרים התחילו להכיר שהם בנים למקום:
מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו (שם קי"ז:) וזהו נגד הלשון והצלתי כי מלת הצל מורה תמיד על הנחלת קנין מאחד לזולתו ע"ד שנאמר (ויצא) ויצל אלהים את מקנה אביכם וגו' וברכת המזון הוא נמי ענין הנחלת קנין כדאיתא בגמ' (ברכות ל"ה.) כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשי' כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה היינו לאחר שמכיר האדם לה' הארץ ומלואה אזי מנחיל לו השי"ת והארץ נתן לבני אדם:
רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר (שם) וזהו נגד וגאלתי וכמבואר בזוה"ק (אמור צה.) בגין דהאי דרגא בתראי גואל אתקרי כו' היינו שמנהיר השי"ת לישראל הגאולה שלימה אשר מעולם לא הי' תחת שום שעבוד כמו שנאמר והי' כאשר לא זנחתם.