וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו'. איתא בזוה"ק (בלק קצב:) וזרח משעיר למו וגו' קרא לס"מ ואתא קמיה ואמר ליה תבעי אורייתא דילי אמר מה כתיב בה אמר ליה לא תרצח דליג קב"ה לאתר דאיצטריך אמר ח"ו אורייתא דא דילך הוא ודילך יהא לא בעינא אורייתא דא, אתיב ואתחנן קמיה אמר מאריה דעלמא אי את יהבה לי כל שלטנא דילי אתעבר דהאי שולטנא דילי על קטולא איהו וכו' קרא לרהב אמר ליה תבעי את אורייתא דילי אמר מה כתיב בה דליג ליה ואמר לא תנאף אמר ווי אי ירותא דא יחסין לי קב"ה ירותא בישא דיתעבר בה כל שלטני דהא ברכתא דמיא נטילנא ברכתא דנוני ימא דכתיב פרו ורבו וכו'. להבין מדוע אצל ס"מ כתב הזוה"ק שאמר לו הקב"ה מקודם המאמר לא תרצח ואח"כ דליג קב"ה לאתר דאיצטריך וגבי רהב איתא שם מקודם דליג קב"ה וכו' ואח"כ אמר לו המאמר לא תנאף. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה כי בכעס יש הכרה מפורשת שכל תכלית הויתה הוא רק השחתה ואין בו שום צד טוב אלא שכל אחיזת הקליפה מכעס הוא רק משום שסברה שבזה הכעס נקשר כל קיום הויתה ונדמה לה אשר בלתי זה הכעס יתבטלה לגמרי. ולכן לא היה צריך הקב"ה להיות דליג וכו' קודם המאמר לא תרצח כי אף שלא דליג מקודם וכו' היינו אף שהיה שוכן עדיין אורו ית' בזה המאמר לא תרצח בכל זאת לא יהיה בכח קליפת כעס להסכים על קבלת המאמר לא תרצח מאחר שסברה בדעתה שע"י קבלת המאמר לא תרצח תתבטל כל קיום הוייתה אכן זה שדליג אח"כ קב"ה לאתר דאצטריך זאת היה למען שלא יגיע לקליפת הכעס מסבת מאמרו ית' התבטלות לגמרי. ובאמת לא הגיע עדיין הזמן שיתבטלה לגמרי לזה דליג קב"ה לאתר דאצטריך אחר המאמר לא תרצח. אמנם אצל רהב שהוא הקליפה של תאוה ובתאוה נמצא באמת צד טוב ג"כ כי כל החסרון ממנה הוא רק כשאינו במקום הראוי אבל במקום הראוי להויית עולם שם הוא באמת רצונו ית' ג"כ כי השי"ת חפץ בהוית עולם לכן אם היה אומר הקב"ה לרהב המאמר לא תנאף ולא היה דליג מקודם וכו' אזי היה בחפצו של רה"ב נמי לקבל את התורה רק מחמת שדליג קב"ה קודם שאמר לרה"ב המאמר לא תנאף. ומפאת בחינת הדילוג מכביכול ית' קודם אותו המאמר נמשך מאותו המאמר כל הטעם ולא נשאר בזה המאמר כי אם הצמצום גרידא לבד ולכך היה מתירא רה"ב לקבל את התורה שכתוב בה לא תנאף כי היה מתירא פן יתבטל מסבת זה הצמצום כל קיום הוייתו אף מה שנצרך להויית עולם. כך חושב השי"ת מחשבות ומסבב סיבות לבל יגע זר ונכר בנחלת ה' ובתורתו כי אם עמו ישראל שיש להם שייכות במקור שורשם לדברי תורה לכן תיכף כששמעו ישראל שהרצון ית' הוא ליתן להם ד"ת קבלו עליהם מאמרו ית' והתבטלו א"ע לגמרי לד"ת ולא נשאר בהם שום שייכות לצרכי עוה"ז עד שאמר השי"ת שובו לכם לאהליכם וגו' והאיר להם השי"ת בזה המאמר שובו לכם וגו' אשר רצונו הוא שיחזרו להויית עולם הזה וממילא נתברר מזה שכל התשוקה הנמצא גבי ישראל מצרכי הגוף והויות עולם הזה נמשך רק מאותו הרצון ית' שאמר לישראל שובו לכם לאהליכם ובלעדי זה הרצון ית' לא היה יתכן כלל גבי ישראל אחר גודל בהירות ממעמד הר סיני שיהיה נמצא אצלם שום תשוקה ורצון לצרכי הויות עוה"ז. וכתב עוד שם הזוה"ק מאי שנא בס"ם כתיב וזרח וברה"ב כתיב הופיע. אלא נטיל בההוא נהירו דאפשיט מניה ס"ם חרב וקטולא לקטלא בדינא ולקטלא כדקא יאות הה"ד ואשר חרב גאותך. ונטל בההוא ברכתא דאפשיט מניה רה"ב זעיר כמאן דאופע זעיר מברכתא דלהון למעבד פריה ורביה בגין כך הופיע מהר פארן ולא כתיב וזרח וכו'. היינו כי מלת זרח מורה על הארה יותר גדולה ממלת הופיע לזה מדייק הזוה"ק מאי שנא משעיר שהוא קליפה הגרוע ביותר היו מקבלים ממנה בהארה היותר גדולה בבחינת זריחה ומקליפת רה"ב שאינו גרוע כ"כ כמו קליפת כעס לא היו מקבלים ממנה רק בבחינת הופיע, ועל זה מבאר הזוה"ק וכתב אלא נטיל בההוא נהירו דאפשיט מניה ס"ם חרב וקטולא לקטלא בדינא ולקטלא כדקא יאות הה"ד ואשר חרב גאותך היינו כי בקליפת כעס אין באמת שום צד טוב כמאמרם ז"ל בגמ' (סוכה נב.) הקב"ה קראו רע וכו' וכל המכוון מהרצון ית' שמהוה זאת הקליפה מכעס שהוא על חרבך תחיה זה הוא רק למען שישראל יהיו מקבלים ממנה כמו שכתוב ואשר חרב גאותך והוא כענין שנאמר כי גאה גאה ומתרגמינן כי גאה על גאוותנות וזהו אשר חרב גאותך כלומר כל זמן שיש עדיין גיאות בעולם שחפץ למנוע השפעת חסדו ית' ואומר שיש לו חיים מחרבו מוכרח נמי שיהיה לעומת זה בהקדושה חרב גאותך וזאת החרב הוא כדאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) מאן זיין דא (ישעיה לד) חרב לה' מלאה דם וגו'. וזאת החרב לה' מלאה דם מסר השי"ת רק לישראל שיהיה להם כח ויכולת לקרב לכל מי שיישר בעיניהם לקרבו וכן לרחק לכל מי שנכון לפניהם לרחקו נמצא שתכלית הויית הקליפה מכעס שהוא על חרבך תחיה רק למען שיקבלו ישראל ממנה זה הכח הנקרא אשר חרב גאותך. ואחר שישראל מושכין ממנה זה הכח ומבטלים בזה החרב גאותך את כל המונעים שפע חסדו ית' אזי נתרוקן הקליפה מכעס לגמרי ונתבטלו ממילא כל אותן שהם על חרבך תחיה כי שוב אין צורך בהם עוד ולכן היו מקבלים מקליפת כעס שהוא ס"ם בבחינת זריחה כי ע"י שיקבלו הימנה בהארה היותר גדולה יהיה נשארה זאת הקליפה מכעס ריקן לגמרי. אמנם מקליפת רה"ב שהוא תאוה לא היו מקבלים רק בבחינת הופיע והוא כי בעצמות זאת הקליפה יש בה מעט צד טוב ג"כ אלא כל החסרון ממנה הוא רק כשאיננו במקום הצורך אבל במקום הצורך להויית עולם שם הוא באמת רצונו ית' לכן היו מקבלים ישראל מזאת הקליפה רק בהארה קטנה בבחינת הופיע וכמבואר בזוה"ק שם כמאן דאופע זעיר מברכתא דלהון למעבד פריה ורביה וכו' אבל לא נתרוקנה לגמרי כי לא היו צריכין ליטול ממנה כל כחה כי אם מה שנצרך למקום הראוי ששם הוא רצונו ית' שיהיה הויית עולם אולם עצם הכח שלה נשאר לקיום המין שנצרך להויית עולם לזה לא נאמר בה וזרח רק הופיע מהר פארן: