ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. הנה כאן הכניס מ"ר כל הכחות תחת ישראל וכענין דאיתא בירושלמי (תענית פ' א') היכן אלהיך בכרך גדול שברומי שנאמר אלי קורא משעיר וכו' היינו כי התגלות אלהות שהיה לישראל בסיני היה מחמת שהיו מסלקים ומסירים מעצמם כל ההסתרות והנגיעות עד שנתאחדו כל ישראל ביחד כאיש אחד ובלב אחד כדאיתא בגמ' (שבת כט) ויחן שם ישראל נגד ההר כולם כאיש אחד ובלב אחד ולזה נגלה להם הקב"ה והשיגו הכרה מפורשת אנכי ה' אלהיך וגו'. אכן זאת ההכרה הוא רק כענין הכתוב מבשרי אחזה אלוה היינו מסבת החסרון של אדם שיודע שהוא מחוסר הוא מכיר שיש אחד שיכול להשלימו ולמלאות פגימות חסרונו ומשום זה משתדל האדם לעזוב ולסלק מעצמו כל הנגיעות שהם מצד חסרונו כדי שיהיה מנהיר השי"ת בהכלי שלו שלימות למלאות פגימות חסרונו. נמצא שכל הכרת אדם והשגתו בשלימותו ית' הוא רק בזה האור המשלים פגימות חסרונו אבל בזה האור שהוא יותר הרבה מהכלי שלו אין בו להאדם שום תפיסה והכרה כלל וא"כ במה נחשב הכרה כזאת הלא מצער הוא מאוד מאחר שהוא רק מפאת פגימות החסרון. אמנם בכל זאת הגם שזאת ההכרה הוא מצער מאוד מ"מ הוא דרך והשער לה' צדיקים יבואו בו לבוא לקדש פנימה ולהגיע ע"י זה הדרך להשגת אורו ית' בשלימות הגמור ובלתי זה השער אין שום דרך ומבוא כלל לעלות לקודש פנימה ולהשיג את אורו ית' וזה הוא דאיתא בירושלמי שם היכן אלהיך בכרך גדול שברומי שנאמר אלי קורא משעיר היינו מחמת העבודה שיש להאדם מסבת חסרונו שמצמצם עצמו לסלק ולהסיר מצדו כל נגיעותיו עי"ז נתגלה לו אורו ית' בשלימות וזהו וזרח משעיר למו: