ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו' איתא בזוה"ק (ויגש רח:) ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקב"ה אתי לאזדווגא בכנסת ישראל. בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקב"ה הוה מתחבר בהו בישראל בגין דאינון נטלין בלחודייהו ולא חבורא דעמין עכו"ם בהדייהו בגין כך ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא בזמנא דא איהו קב"ה בלחודוי בחבורא חדא עם ישראל דכתיב בהו למען אחי ורעי וכו':
כתיב שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים וגו' וביאר א"ז מו"ר הגה"ק זצל"ה דמיון לזאת הישועה שיהיה לעתיד הוא המעשה מאחי יוסף כי כאשר אחי יוסף השיגו את הישועה אזי הכירו גם אלמפרע שלא היו מעולם בסכנת נפשות כי ראה שהיו מתוכחים באמת עם אחיהם ככה ממש יהיה לעתיד כאשר יושיענו השי"ת ויפדנו מן הגלות אז יראה לנו השי"ת אשר מעולם לא היינו תחת שעבוד בו"ד ולא משל בנו שום אומה ולשון רק השי"ת לבדו הגם שאין עדיין זה המשל דמיון גמור כי גבי אחי יוסף היה עכ"פ בשעת מעשה סבלנות ולעתיד יהיה מראה השי"ת שלא היה לנו מעולם אפילו בשעת ההסתר שום סבלנות כ"ד והיה כאשר לא זנחתם וגו' אכן בהתפיסה הנמוכה מזה העולם לא יתכן עוד דמיון יותר קרוב לאותה הישועה שיהיה לעתיד מזאת המעשה של אחי יוסף. ולזה מבאר הזוה"ק ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו בזמנא דקב"ה אתי לאזדווגא בכנסת ישראל בהתודע יוסף אל אחיו וכו' בג"כ ביום השמיני עצרת תהיה לכם וכו' היינו כי שמיני עצרת מרמז על הישועה שיהיה לעתיד וע"ד מאמרם ז"ל טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת ממלא חפנים עמל אלו שבעת ימי החג היינו כי ר"ה הוא כמבואר בזוה"ק (נח סד.) בראש השנה אתערותא קדמאה איהו בעלמא היינו שאז נתעורר הרצון הקדום מהתחלת הבריאה לבוא בהתלבשות הבריאה וביום כפור נגמר זה הרצון בשלימות ואח"כ בשבעת ימי החג נעשה מזה הרצון אור המקיף את ישראל לכן מקיפין אז ישראל במצות ועל מצות איתא בגמ' (ברכות יז) על הפסוק אלופינו מסובלים וגו' אלופינו בתורה ומסובלים במצות והוא משום שבלבושי המצות נתעלם האור ואין מי שיודע אור הכוונה אמיתית ממעשה המצות עד מרע"ה כי אורה נעלמה מעיני כל חי ומה שפועל אדם ואינו מכיר בזאת הפעולה אור הכמוס בתוכה נחשבת עליו כמשא וזהו מסובלים במצות. ולזה נקראים שבעת ימי החג עמל כי הם מרמזין על כל מעשה המצות שהם אור המקיף על ישראל בההיקף שבעה. אמנם שמיני עצרת רומז על התגלות האור מכל לבושי המצות עד שנעשה מאור המקיף בחינת אור פנימי ועל זה מרמזין ההקפות שישראל מקיפין בשמיני עצרת בתורה כי תורה הוא כמבואר בזוה"ק (מצורע נד) מאי תורה דאורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא וכו' ולזה אומרים קודם הקפות יהי שם ה' מבורך וגו' כי מבורך הוא כמבואר בזוה"ק (תצוה קפ"ז) מאי מבורך שירותא קשה וסופיה רך מ"ב קשה ודינא איהו ודאי ולבתר רך ביומא דעצרת רך וחדוה וכו' היינו כי השם מ"ב חתם בו השי"ת את התהום שלא יעלה וישטוף עלמא וזהו כענין מאמרם ז"ל במדרש (שו"ט) על הנשמה שעולה ויורדת בהגוף כי מבקשת לחזור ולהעלות אל מקום מעלת בהירותה כי איננו בנייחא להיות בהסתרת גוף הגשמי ומראה לה השי"ת מלא כל הארץ כבודו ונשארת בנייחא תוך הגוף ככה מבקש התהום לחזור ולהעלות לבהירות מים עליונים וזה הוא שחפץ לשטוף עלמא ומראה השי"ת לתהום השם מ"ב ורזא דשם מ"ב מורה על זה הרצון שהציב השי"ת שלא יהיה נגמר שום שלימות כביכול במלכות שמים כי אם ע"י עבודת ישראל מתוך ההסתר וזהו דאיתא שם שירותא קשה רזא דמ"ב קשה ודינא היינו כי בר"ה אתברי עלמא ברזא דמ"ב אתוון שנזרע בעובדא דבראשית והאור בא בהתלבשות ומזה נסתעף כל ההסתר למען שיהיה מקום לעבודת אדם. ולבתר רך ביומא דעצרת רך וחדוה וכו' כי בשמיני נתגלה האור מכל ההתלבשות ולזה רומז הפסוק טוב מלא כף נחת על ש"ע כי בו נתגלה מפורש שכל עבודות ישראל יש להם מקום ברצון העליון ית' וזאת מראה השי"ת אחר כל עבודות משבעת ימי החג וכמבואר שם לית שמיני אלא מגו שבעה היינו השבעת ימי החג שרומזין על כל עבודות עוה"ז הנקרא היקף שבעה ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (ערכין יג) כנור של מקדש על שבעה נימין וכנור של ימות המשיח על שמונה נימין וכו' היינו כי אחר כל עבודות מראה השי"ת המקום שיש לעבודת ישראל ברצון העליון ית' וזהו לית שמיני אלא מגו שבעה וזאת השמיני הוא הארת שמיני עצרת וזהו כל החילוק מהיקף שבעה שבעוה"ז לההיקף שמיני מימות המשיח כי הנקודה האמצעית מהיקף שבעה הוא ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות וגו' היינו שכל תכלית המכוון מימי המעשה הוא רק שיהיו מחזירין בשביעי להשי"ת כל פעולתם אבל הנקודה האמצעית מהיקף שמיני הוא לגמרי להיפך כי כל תכלית המכוון מהנקודה האמצעית מהיקף שמיני הוא שיראה אז השי"ת המקום שיש לכל כח הפעולות של ישראל ברצון העליון שלא יתבטל שום גוון ולבוש מעבודת ישראל וע"ז מרמז הארת ש"ע: